הַמָּוֶת הוּא בֵּן בַּיִת בִּי,
אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת שֶׁלִּי כֹּל בֹּקֶר,
בּוֹדֵק, בּוֹחֵן
כְּשֶׁהוּא כָּאן אֲנִי לֹא נוֹשֶׁמֶת.
יֵשׁ כָּאן דַּפִּים עַל דַּפִּים שֶׁל קֹדֶשׁ, שֶׁל
סֻלָּם אֱ-לֹהִים
אַךְ כְּבָר זְמָן רַב שֶׁהַמָּוֶת בַּחֲדָרַי
וַאֲנִי כְּלָל אֵינִי נוֹגַעַת,
כֹּה רְחוֹקָה.
(מִכֹּל הַבְּקָרִים
