הדוגית

במרחבים, באפילתם הסמיכה, אני נודד
עם תיק דל ולחם ניקודים לא-משביע.
מן המחנה אני מודד את האופק
נכזב, כושל והולך, ואיני מופתע:
ולהוי ידוע כי כך דרכם של אופקים,
שנסתרים איש מאחורי רעהו,
ספק עושים שחוק מנושאי התיקים,
ממואסי הלחם הקלוקל,
ספק מצטנעים.

בקרקע הדוגית הקטנה שלי
חורים. ראו:
איזו סימטרה מופלאה
לנקבים הללו.
רואים דרכם את הים הגדול,
את כוחו וגבורתו,
וגם הים רואה אותי יותר ויותר
מבעד לנקבים,
את עניי ומרודי.
הוא עוטף אותי בחיבוק כן,
קר, עיוור
ומאיים.