יצירות של לך דומיה תהילה | יצירות ש-לך דומיה תהילה אהב

שדות חיטה ועצי אקליפטוס
יש מתיחות בגזרה
עפיפון בשמים מנמיך טוס
מחובר אליו בקבוק תבערה
אני מזיע ונגמרים לי המדים
נערך עם כולם להפרות סדר
מתקרבים לגדר ארבעה חשודים
אני נזהר, אמא, אני בסדר

גירי פחם על נייר

פסטלי שמן על נייר

דע לך, אלי, אני כאן
נשרף בלהבות
אדם תלוש, אתה רואה,
נותרו רק עקבות
ומה נשאר ממני מלבד
שברי כוונות טובות?
אתה מטושטש לי מבעד
מסכי שאר האהבות.
הייתי מספיק טיפש לזלזל,
לוותר על התקוות
להיות קרוב אליך:
הן היו לי כואבות.
אמור: הישנו פתח תקווה
אחרי כל התקוות?
והאם עוד יש תשובה
אחרי כל התשובות?
ראה הדרכים שהלכתי,
הרחוקות גם הקרובות,
האם

במרחבים, באפילתם הסמיכה, אני נודד
עם תיק דל ולחם ניקודים לא-משביע.
מן המחנה אני מודד את האופק
נכזב, כושל והולך, ואיני מופתע:
ולהוי ידוע כי כך דרכם של אופקים,
שנסתרים איש מאחורי רעהו,
ספק עושים שחוק מנושאי התיקים,
ממואסי הלחם הקלוקל,
ספק מצטנעים.
בקרקע הדוגית הקטנה שלי
חורים. ראו:
איזו סימטרה מופלאה
לנקבים הללו.
רואים דרכם את הים הגדול,
את כוחו

ישנם זמנים כאלה, ישנן חוויות,
שהמציאות בם ברורה והאמיתות גלויות.
הן יוצאות מהסתרים בהן היו חבויות
בימים של שמחה, ולהבדיל, גם לוויות
ובאחרונות תהום עמוקה פעורה
מפרדת בין להיות ללא-להיות.
המחשבה אובדת יתומה בין תהיות
כמו הד הולך וחוזר בגאיות
והזיכרון לבדו ימשיך לחיות
את אותם זמנים, אותן חוויות.

בירחון של שירה עכשווית
תיאורים מעוררי-עווית:
אם יצאת קצת גס -
אז התוכן נכנס.
תח-תחתית של חבית.
והערתי אחרי אלף סליחות:
"אפשר להיות בוטים פחות".
ומריבוי גסויות
הם עברו לשטויות
כי נגמרו הפרות לשחוט.
כל אחד נהיה לי 'בועט'
וזה מחריף מעת לעת.
אם אין אמירה,
זה בכלל לא נורא,
רק תניחו בצד את העט.
אבל בשירה זה הולך אחרת,
שהמילה הגסה היא ביקורת.
אז

מה כבדה המשמעות
על כתפי ההברות,
המילים.
ומי חסין כשתיקה?
מי כמוה ממלא כל חדרים,
ממלא כל נפשות,
מגשר כל פערים?
מלאה וריקה בה בעת ממשמעות.
הדיבור הוא צורך,
נוחות.
והנוכחות
של השתיקה
במישור אחר.

חריטת עופרת עמוקה
וראש עמוס במחשבות.
לא מספיק טוב, הוא אומר,
האלגוריות לא די טובות.
אבל מה הוא רוצה, הרי
הוא יודע
אין די דימויים
אין די לשונות
ואת שטף הדימומים
אי אפשר לאצור בנייר.