השמש עלתה כבר, הגיע היום.
הענן מכסה את השמש.
ברקים מבזיקים, והקול האיום,
כשהעם מתנועע לו חרש.
הפחד גואה והבטן גועשת
כולם במנהיג מביטים.
הוא בשקט ממתין כשהארץ רועשת
ועיניו שמופנות לשחקים.
הרעש ממשיך, מתחזק והולך
כשהאש לאיטה מתפוגגת
כל צליל בו טובע, כל צבע דועך
אך תחושת ציפיה מתגברת.
ולפתע השקט; הכל כמו קפא
כמו עצר נשימה העולם.
ומתוך הענן, ומתוך הדממה,
קול ה' שנגלה אל העם.
תגובהתגובות