יצירות של eliaur

עף המטוס, כמו ציפור בשמיים יונה עם עלה של שלום. עשן, פיצוצים, ושתיקה בינתיים למעלה, הרחק, במרום. פיתול יפהפה, ופנייה מרהיבה, התחמקות מפגיעה נוראית. תו מתמשך, מין שריקה מכאיבה, שוב נופלת פצצה קטלנית. הרוח, האופק, הנוף המדהים, עוד גיחה אל מעבר לגבול. עוד "ברכת שלום" שאנחנו שולחים על ראש האויב החבול. השמש עולה מבינות להרים, האור מתעצם והולך. הבטחה שקטה לימים אחרים.. ובינתיים, הקרב מתמשך. תחושה של שחרור, וצלילה פתאומית, המטוס מאבד מהירות, עוד סיבוב אחרון עם בחילה נוראית, עוד מבט לזנב הכרות. וחוזר אל אותה מחשבה מפחידה "השלום לא נועד בשבילכם".. שוב תו מתמשך, שוב שריקה מכאיבה, עוד "ברכה של שלום" על ראשכם.

נלך, ידידי! נצעד יד ביד למסע שמוביל אל האושר הרי פה כה שומם, אין דבר מיוחד! בא, ביחד נחצה את הגשר. אל מעבר לאופק! אין שום זמן לקפוא! שם וודאי יימצא החלום. איך נקשרת לכאן? מה נשאר לך פה? מה מצאת בזה המקום? כך תצא, ותגיע לעיר הגדולה כי האושר כאן לא אפשרי.. אבל שם, קרנבלים! שמחה, המולה! והכל מסתחרר סביב ראשי. אך עם זמן, התרגלת לעיר-מסיבה ונמאס כבר לרקוד ברחוב. אבל יש פיתרון! זו כלל לא בעיה, נעזוב גם מכאן בקרוב. כאן האושר, וודאי, בבלבול לא נמצא. צריך קצת לנקות את הראש.. ואם כך, שוב נצא! לחיי המסע! לחיי החיים שנרכוש! בבקתה על ההר ישנו שקט נעים והנוף המדהים בחלון.. אש בוערת באח, וניחוח עצים, ציפורים שדואות בגאון.. פה האושר וודאי מתחבא, ידידי. תרגע, תחכה שיבוא! תשטוף את עיניך בנוף ייחודי, על הצוק תתפעל מיופיו. והשקט, השקט, השקט מעיק. אי אפשר כך לחיות, לבדך. האושר, נראה, רק הולך ומרחיק.. ואם כך, חזרה למסע! שוב תחזור אל העיר, אל חיי התרבות, אך עתה לא עם סתם 'חבורה'! תהנה משירה, הופעות, אומנות! אחח, חיי החברה הגבוהה! מוזיקה, וויסקי, בלט וספרות, פילוסופיה וודאי לא נשכח! הנהו האושר! תכלית, ומהות! הסיום כבר נראה כמובטח. תככים, מריבות, משיכות בחוטים. אוף, נמאס כבר מכל השטויות! אז כן, שוב לדרך אנחנו יוצאים.. איך אפשר שוב ושוב כך לטעות?.. מיואש ומובס אל הכפר תחזור, את האושר תחליף בהרגל. עם עתיד לא מובטח, ועולם קצת אפור, את רודפי החלום תקלל.. אבל איך זה קרה שתמימות של ילדון העלתה צל-חיוך על פניך? השולחן הפשוט, הספה בסלון, ותחושת עייפות ברגלייך.. וכשאז ברחוב הצטלבו עיניכם, והלב בחזה קצת נצבט. השתיקה הפשוטה שנפלה ביניכם, כשטיילתם, צעדתם לאט.. וכשסוף סוף התחלת לחיות בהווה, בלי לחלום שהאושר יגיע, הפסקת לחשוב שהוא אי-שם מוסווה, הוא גלוי, הוא קרוב להפתיע. איך תבין מהו אושר? אגיד רק כזאת- הוא נמצא ברגעים הפשוטים. עם תחושת שייכות וקרבה חמימות, כשתדע שאותך מבינים.

השמש עלתה כבר, הגיע היום. הענן מכסה את השמש. ברקים מבזיקים, והקול האיום, כשהעם מתנועע לו חרש. הפחד גואה והבטן גועשת כולם במנהיג מביטים. הוא בשקט ממתין כשהארץ רועשת ועיניו שמופנות לשחקים. הרעש ממשיך, מתחזק והולך כשהאש לאיטה מתפוגגת כל צליל בו טובע, כל צבע דועך אך תחושת ציפיה מתגברת. ולפתע השקט הכל כמו קפא כמו עצר נשימה העולם. ומתוך הענן, ומתוך הדממה, קול ה' שנגלה אל העם.

כי יצאת אל הדרך, ובידך אין דבר רק מבט אל העתיד, זכרונות מהעבר.. כי יצאת אל הדרך, ובתיק רק אמונה והרוח שחלפה לה נשמעה כמנגינה. מכשולים היו בדרך, ונפלת שוב ושוב. הידיים כבר פצועות, והגוף כולו דאוב.. אך המשכת עם הדרך, בעיקר כי אין ברירה לא היה שום זמן לנוח, אין מקום לעצירה. טעויות זה אנושי, ולטעות זה לא נדיר, לא חסרו לך כאלו כשהיית עוד צעיר. ובכל צמתות הדרך התלבטת קשות, ולאט לאט הבנת איך לומדים מטעויות.. התעייפת מהדרך, הרגליים רצוצות העתיד כולו בחושך, העבר מלא תלאות.. עם משא של מעשיך, תיק מלא בניסיון, רוח, שיר תישא בפיך עד היום האחרון.