מתי הפעם האחרונה שבאמת ישבת והתאבלת על בית המקדש?
מתי בפעם האחרונה ישבת על רצפה הקרירה והבטת כלפי מעלה , לשמיים, בכית, וביקשת גאולה?
אני לא מדבר כאן על להתפלל שמונה עשרה, ולמלמל את ברכת בונה ירושלים. אני לא מדבר על לומר "ובנה ירושלים עיודש במהימניו ברוך בונרושלים מן". לא. אני מדבר על משהו מעבר לזה.
להרגיש את החורבן. לחוות אותו. להרגיש את האבל, את הגעגוע. את הציפיה, את הכמיהה.
לעצום עיניים, ולדמיין. את הדר בית המקדש. את מליוני הגויים שמגיעים להם ומודים לאלוקי יעקב. את ניחוח הקטורת, ואת ניגון הלווים.
מוזיקה, מרגשת אתכם? מנגינה קסומה מרתקת אותך וסוחפת אותך, הרחק הרחק, אל עבר מחוזות רחוקים. שמעת פעם?
אתם מסוגלים לדמיין את ניגון הלווים? את המנגינה המרתקת הזו, שמושכת אותך וקושרת אותך לאבא שלך?
ותחושת השלימות הזאת, לאחר שהבאתם קרבן? לדעת שאתה נקי, שלם, שהקודש ברוך הוא אוהב אותך ומקבל אותך? לבוא ולומר תודה, ולהרגיש את החיבוק של אבא?
לפעמים, תחושת הקושי הזאת מתלבשת עלינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. ואז, מגיעים לבית המקדש, מדברים עם הכהנים, מקבלים עצה , וברכה.
לחוש את תחושת הקדשה באוויר. את הרטט, שמניד מיתר סמוי בלב כל אחד. את השמחה , את יראת הקודש.
להריח את ריח הקטורת, שמשובח יותר מכל בושם שאי פעם תמצאו. את האור שיוצא מבית המקדש. את האוויר! אוויר של קדושה ויראת שמיים, אוויר של קרבה לקדוש ברוך הוא.
זה באמת חשוב לכם? אתם באמת פועלים למען זה? זה המצב המתוקן של העולם!
העם קורא- מקדש עכשיו!
תגובהתגובות