אז, כשהיינו ילדים,
והחיים היו יפים,
ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות,
והתקווה עוד לא אבדה,
במילם הייתה שזורה
וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש.
אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות.
בהתחלה התמימות הייתה יפה,
לאט היא נשברה.
ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו,
שמשהו אתנו לא בסדר.
שחלומות יש רק בזבל.
שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת מציאותיים.
חרות זה לא המודה,מה חושבים עלי יותר מעניין.
אז הצלחנו,לשכנע את עצמנו,שמשהו לא בסדר,איתנו.
לא ידענו. לו רק ידענו...
שלכולם החלומות,ואותם תקוות,
מול מסך הרוס של פוזות,מוסתרות המילים היפות,הטובות,הישנות והמנחמות-
שנותנות תקווה,מעלות חיוך ושאיפה צלולה.
לו רק ידענו,אז-כשהיינו ילדים,והתבגרנו.
אז בא נהיה בוגרים,
ונעוף לחלומות הילדות. לנשיקות של לילה טוב.
בא נפסיק לחשוב,רק לאהוב.
כי הפוזות לזבל,
ואנחנו, יותר מבסדר.
תגובהתגובות