יצירות של שוני | יצירות ש-שוני אהבה

אנשים באים,
אנשים הולכים.
משאירים אחריהם
שובל של חיים,
של פרחים
פורחים וגם נובלים.
אנשים חיים את
החיים כמו שהם,
לא סופרים
את הצעדים.
מנסים, משתדלים,
אבל לא באמת יודעים.
הולכים לישון בתפילה
שמחר יקומו לעוד
יום של מלחמה.

הלב,
כמה מורכב אתה,
כמה הפעימות הקבועות שלך
צבועות ביחס למי שאתה.
כי הרגשות שבתוכי
עולות ויורדות,
צפות ושוקעות,
בוכות ושותקות.
לא פעם אני מוצאת את עצמי
עם דמעות בעיניים
שחונקות את הגרון,
או עם איזה שמחה מטורפת
שממש לא מוסברת.
ואני אשמור את רגשותיי בתוך ליבי,
כי למה שמי שסביבי יהיה מוכן לבכות את סבלי,
או לרקוד כך פתאום בגלל שמחתי?

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו

הולכת אל הלא־נודע,
בשביל חיי פוסעת על בלימה,
סערת רגשות מאיימת להטביע,
נכנסת לתוך סרט מזוויע.
ובעולם שמוצף בכאב,
יושב ענוג ילד קטן וטוב,
מול מלך זקן וכסיל,
שרק מקטין ומאיים להפיל,
בתוך ליבי.

ללכת על שפת תהום. עקב בצד אגודל.
זוכרת את החורף. הגשם בעיינים, שוטף את הדמעות.
מותיר מקום לשמש. שפוצחת, וקודחת.
עכשיו מול הים. הגלים והרוח,השיער שעף, שאיפה לאף.
נושפת חזרה. את הבריאה כולה, ובתוכה אני, גם אני.
שאיפה על החול.
נשיפה מול האור.
לילה. בוקר צחור.

להיכנס לשם, אל תוך שדה הקוצים,
חושש אם בכלל אצה בין החיים.
עם אומץ, תעוזה, מגלה שגם בקוץ יש פריחה.

אויי ...כמה יצירתיות,מעוף.
תרשו לי לנשוף..בבוז
לכל אותם לועגים ,שעכשיו גואים בשפלותי.
הרשו לי לומר להם שאין בהם צורך,
שיפסיקו להקניט, כי אני לא קברניט.
וכשספינתי הקטנה עמוסה לעייפה,
אני קצת מרפה.
ולמרות שהגלים נוצצים היום,הלכתי לישון.
לא מפחד,ומחולשה
אני פשוט אוגרת תחמושת
לניצחון הבא.

תאמרו לה.
תאמרו לה שיש אהבה.
שהיא לא רחוקה,
שהיא לא צריכה להתבייש בשום מחשבה.
שמקבלים אותה כמו שהיא,בעצמה.
שהיא לא שונה, גם לא מיוחדת.
רק תאמרו לה,
לפני שהיא מועדת.

"המקום ינחם אתכם",
את מי הוא ינחם?
את המסרבים להתנחם?
זה לא שהם לא רוצים,
הם פשוט לא יכולים.
העולם בוער.
סופות שלגים.
אש,מים והרבה בוץ מעיק.
מי אני,מי אנחנו,שנקל,שננחם.
ברוך דיין האמת.

שיר ציפור,
ענן כחול,וורד בסלע
נוקפת בי אצבע.

ידיות נטרקות
צועקות רועשות,
חלודות משימוש,
עייפות מלרוץ.

אנשים שהולכים,
תינוקות שבאים,
רגשות מעורבים,בגוונים של צבעים.

אנשים משנים,תינוקות מחייכים
איכרים שקוצרים
אנשים חוששים.

בבא היום ארגיש עוד שייך
השפע ירד, השקט יצחק.
חושך סמיך שפותר את הכל,
אור שמאיר

אז, כשהיינו ילדים,
והחיים היו יפים,
ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות,
והתקווה עוד לא אבדה,
במילם הייתה שזורה
וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש.
אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות.
בהתחלה התמימות הייתה יפה,
לאט היא נשברה.
ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו,
שמשהו אתנו לא בסדר.
שחלומות יש רק בזבל.
שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת

אותם הגלים,
אותם הצלילים,
אותה השמש ששוקעת כל יום, - אי שם בשחקים.
יום רודף יום. ועוד שנייה עברה,והמחוגים זזים ,בלי הפסקה.
"אין הווה בלי עבר" ,נזכרים הדורות הבאים...
אנשים שמסרו את נפשם,גיבורים ברוחם, בגופם.
ואני, איש ההווה, שהכל בשבילו כבר מוכן,-רוצה להודות לאותם ענקים, לאותם מלאכי על.
ותפילה בליבי יוצאת חרישית, אך נשמעת בקול רם.
אנה, -שאותם אנשים באותם הזמנים,לא