כשהאור נדלק
החושך נמלט,
מעגלים סביבו
גדלים אט אט.
להבה קלה
את חומה שומרת,
בחשכת מנהרה
אורה מפזרת.
על פתיל דק
באור עמום,
כנגד ארבע קירות
בכוח זעום.
זוהרת בשלווה
ואף כל גודלה
נאבקת בכוחהּ,
ללא נשימה.
כשהאור כבה
אַזָיִ הם באים,
הפחדים, הכאבים,
אל לבבות האנשים.
לפתע חיוך מכיל אימה,
לפתע הלב מבקש נשימה,
אולי מפלט,
או חומה?
מרידות וקשרים
קלועים אחד בשני
יחדיו ננעלים
בכוח חוּשַנִי
אך גם שם
החושך יכבה,
אור יזרח
גדול והומה.
תגובהתגובות