כרגיל, החרות של החג
תפסח עלי,
(בין חריצי ידי המיוזעות
דם תוסס, כבר גואה
מבקש להחריב כל הניקיון המוחצן הזה}
דרשנים ימלאו פיהם להט ואש
על נפש רחבה ונשגב היום
ואני רק אשאל:
למה האש הזו לא שורפת אותי
ואם בכלל אפשר להישרף בעולם קר כזה
ולמה המצה שאפיתי ענייה כל כך, והמרור
גמר אומר לחנוק אותי
ומה נשתנה לילה זה מכל הלילות
(ושנים שעברו, ששוועה ודביקות
בקעו מהם והתמוססו)
שלא אפסה תקוותי
למצוא בו רגש דק, זקוק, טהור, כנה.
ולו לא יקהו שיני הרועדות
אמשיך לשאול
שאלות שגם בפסח אין עליהן תשובות
תגובהתגובות