פסיפס אתר יצירה

זיכרון

פורסם בתאריך ג' באייר תשע"ט, 08/05/2019

הם נופלים ממני
בעת צפירה קורעת את עור התוף
נושרים ומתמזגים באלפי הרוחות הנופלות מאנשים בודדים סביב.
כולם ב
יחד.


לבד עד כלות.


נופלים ממני כמו תפוחים רקובים על אדמה פוריה.
כאבים ישנים ומגלידים חבוקים באלו טריים ומדממים.
מפרים אותי, 
אולי.

קמתי אני לפתוח לדודי
כי חשקתי אליו, וכאבי הרקיעו נפש עיפה
עד
לכת הנשימה.

ודודי חמק עבר.

כמו טיפות הם נופלים
כמו גשם.
כמו מבול.
חללים
חללים
וכל הביחד הלבדי מתרוקן עד אפס 
באחדות הלבבות.

תגובהתגובות