היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים.
זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים
(שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי
גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו
ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי שזה יפה מאוד. באותם הימים אני בדיוק גיליתי כמה יופי יש
במילים, אז אספתי אותן אחת אחת ושמתי במגירה. כשרציתי להגדיל את האוסף התחלתי גם לשים במגירה
מילים משפות אחרות, כמה שיכולתי להכניס למגירה ההיא.
אילו היה גינס מחפש אספני מילים הייתי ודאי כבר מזמן בתוך הספר. היו לי כל כך הרבה מילים, עד שיום אחד
אמא אמרה לי, אבל נסיכה, מילים אוהבות לצאת החוצה, זה לא טוב להן ששומרים אותן בפנים. תוציאי אותן
החוצה, תנקי אולי את המגירה על הדרך, בטח יש לך שם גם מילים מאוד ישנות שכבר התקלקלו, וזה לא טוב
לשמור מילים מקולקלות, כדאי לזרוק חלק.
אבל המגירה הייתה כבר תקועה מרוב מילים, ואני הייתי בסך הכל ילדה, בת שבע או אולי שמונה, לא ידעתי
לפתוח מגירות כאלה שנתקעו, ולא היה לי איך להוציא החוצה את כל המילים שאספתי במשך כל כך הרבה זמן.
המשכתי לאסוף מילים ולהשחיל אותן דרך החריץ הקטן של המגירה, בתקווה שיום יבוא ואני אהיה גדולה מספיק
בשביל לפתוח אותה, אבל עכשיו המגירה הייתה חסומה יותר, ומעולם לא הצלחתי לפתוח אותה.
עברו חלפו השנים, וההוא שגרם לי בכלל להתחיל לאסוף מילים נעלם פתאום, ורציתי שיחזור, יותר מכל דבר
אחר, אבל לא ידעתי איך. רציתי לשלוח את המילים שלי אליו, אבל איך שולחים מילים שתקועות בתוך מגירה?
מידי פעם כשהזדמנה לידיי מילה חדשה שלחתי אותה לעולם, את האוסף כבר שכחתי, וקיויתי שהמילים שלי יגיעו
אליו. חלק גם הגיעו, לפעמים שמעתי שמועות מאנשים שראו אותו מקבל איזו מילה או שתיים, אבל בגלל שלא
כתבתי מאחורי המעטפה שזה בשבילו, הוא חשב שזה למישהו אחר, ולכן תמיד היה מחייך, מחזיר את המילה
מקופלת לתוך המעטפה ונותן לה להמשיך ולהתגלגל בעולם. אבל אני, כל מילה ששלחתי באותם ימים שלחתי רק אליו, תמיד זה היה הוא. רק אליו היו ממוענות כל המילים שלי.
ובסוף, כשההוא הגיע שוב, אחרי שנים רבות שלא ראיתי אותו, והוא היה מוצלח יותר משזכרתי ויפה יותר וחכם
ונבון ומה לא, כל מה שזכרתי ממנו זה שבזכותו התחלתי לאסוף בכלל מילים, וכנראה שגם הוא זכר רק את זה כי
הוא חייך אליי חיוך ענקי וחם מיד כשזיהה אותי ושאל, נו? איך מתקדם אוסף המילים הגדול ביקום? ואני רציתי
לומר לו "נפלא", או "איזה כיף לראות אותך" או אפילו סתם מין "אני לא יודעת המגירה תקועה כבר עשרים שנה"
אבל לא יכולתי כי כל המילים האלו הן מילים ששמתי בתוך המגירה, אי אז כשחשבתי שהן מילים יפות מספיק
בשביל להיות באוסף.
אז עמדנו יחד דוממים לכמה רגעים, או שאולי לא ממש יחד אבל אחד על יד השניה, ורציתי להגיד לו כמה
התגעגעתי אליו, כמה רציתי שיבוא כבר, וכמה שזה טוב לראות אותו סוף סוף, אבל כשהרצתי בראש את כל המילים שנשארו לי מחוץ למגירה, לא מצאתי מספיק מילים כדי להרכיב אפילו חצי משפט מבין כל המשפטים האלה.
בסופו של עניין הוא מצא את השתיקה הזאת קצת משעממת כמדומני, הוא לא נראה היה מובך אבל בכל זאת
חייך מין חיוך עקום כזה ואמר, טוב לראות אותך, והסתובב והלך.
ואני הרגשתי שהפסדתי הפעם הרבה בגלל המגירה הסגורה אז הלכתי הביתה ולקחתי פטיש ושברתי את
המגירה ובסוף כל המילים נשפכו החוצה, ועד היום קורה לפעמים שמישהו מדבר אליי ואני צריכה לענות ואז אני
חייבת רגע לרוץ הביתה ולחפש איזו מילה, ושמה בבית הכל עדיין קצת מבולגן, אז אל תכעסו עליי אם זה קורה
בבקשה, הרי המון שנים הייתי בלי מילים בכלל.
תגובהתגובות