פסיפס אתר יצירה

 

עפיפון צהוב

מאת
שוני
פורסם בתאריך כ"ד בתשרי תש"פ, 23/10/2019

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"

את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.

מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.

ועכשיו הוא מתענג תוך כדי ישיבה בערסל המדשאה כשבידו שייק טבעי גדול וליבו מלא בנחת מלראות את דין דין ומולי ילדיו סובבים אחר העפיפון שבנו יחדיו.

"אבא, באיזה צבע נצבע את העפיפון?" שאלו אותו ילדיו בעת בנו את העפיפון.

"תחליטו בעצמכם", ענה תומר שלא כהרגלו בחוסר החלטיות.

"ומה אתה מציע..?" חייכה דין דין וחשפה טור שיני חלב קטנטנות.

"אני..", חייך תומר והפעם לא ניכר צל של ספק בדבריו,"צהוב".

"צהוב צהוב...כן! צהוב", רצה דין דין למולי כשבפיה הבשורה.

"עפיפון צהוב, עפיפון צהוב", צהלה דין דין ברחבי גינת ביתם.

"פון הוב פון הוב!" הצטרף אליה מולי ונדנד את רגליו בעליזות.

"אוייי חמודים שלי!" קרא תומר לילדיו והושיבם לארוחת הצהריים שהכין.

"צהוב זה צבע יפה", אמרה דין דין ולגמה את המים שנשארו בכוס הגדולה.

"צהוב...צהוב זה לא צבע, צהוב זה סיפור" הרהר אבא ושם את ידו על מצחו בכובד ראש.

"סיפור, ייפור!!",התחנן מולי המתולתל והעדין.

תומר נענה בשמחה. "זוכרים שסיפרתי לכם איך אימא ואני הכרנו?"

"בים בקיסריה", ענתה דין דין בידענות.

"נכון." אישר אבא. ועכשיו אני אוסיף לכם עוד פרט קטן..הכרנו בזכות הצהובים".                                         

זרק לחלל האוויר אבא במסתוריות. "צהובים?" שאלה דין דין. "כלומר...פרחים צהובים" אמר אבא.

"אימא הייתה נערה חופשיה וקלילה , שיצאה מאחד השיעורים המעייפים בכיתה י"ב בתיכון,          

 רגליה הובילו אותה לשדה שבקצה המושב שבו גרה, היא המשיכה לרוץ ולפתע צדו עיניה זר צהוב ועזוב הקשור בסרט פשתן, הזר הצהוב סנוור את עיניה.                                                                    

היא הצמידה אותו אל ליבה ושאפה את ריחו הענוג, חושיה עורפלו, הייתה לה מן הכרה פנימית כזו שהזר הזה שייך לה.

בדילוגים מהירים חצתה את השדה, היא אחזה את הזר וליבה היה מאושר, עולמות זוהרים ניצבו מולה, ליבה היה פתוח, נקי, קשוב.                                                                                                      

 היא אמצה את הצהובים אל חיקה כשלפתע הרגישה קשיחות דוקרת. היא הופתעה לגלות פתק תחוב באחד מעלי הכותרת הפתוחים והריחניים.

"ייתכן שהזר שייך למישהו?" תהתה בליבה.

היא פתחה את קשר הפשתן וגלגלה את הפתק על מנת שיתאפשר לה לקרוא.

בכתב קטן וזורם הופיעו המילים הבאות: "פתק זה מיועד לך, בדיוק בשבילך, בחירת ליבי,

התסכימי? האם תפתחי את ליבך אליי?                                                                                                       

  אני כבר החלטתי. שלך ,תומר"

היא הייתה בהלם. בחור חסון השתרך מאחוריי עץ אקליפטוס זקן. "היי אני תומר", קולו התמיר גרם לה צמרמורת. "ואלו הפרחים, הם בשבילך" אמר, ולא התייחס לעובדה שאחזה בהם.

"פרחים צהובים" חייכה הבחורה ששמה היה תמר, "פרחים יפים" חזרה על תוכן דבריה שוב במבוכה."

"כך   הכול התחיל", סיכם אבא את סיפור חייו ,סיפור אהבה.

"וואו, ואז הים בקיסריה". "נכון", אישר תומר את דבריה של ביתו כשכאב ממלא את ליבו.

"עפיפון צהוב" נזכר מולי, ילד תלתלי הזהב בהביטו על העפיפון שצבעו הטרי הספיק להתייבש על אדן החלון.

"כן, כן ילדים. ועכשיו, אחרי שהעפיפון נצבע בצהוב, צבע הפרחים, אפשר להעיף אותו גבוה גבוהה לשמיים"

 להפריח אותו הכי גבוהה שרק אפשר, להעיף אותו לאימא ,שמאז התאונה הקשה ליד מושב "עולמים" כבר לא ראו.                                                                                                                  

להעיף לאימא שהחזיקה בידה תינוק חמוד וחייכן בעל עיניים תכולות ותלתלי זהב ושמו מולי.

"אימא, אני כל כך אוהבת אותך, בבקשה תדאגי מלמעלה שאבא יחזור לעבוד, שהוא יבריא ויתאושש, שיהיו לנו חיים מאושרים. לי, למולי" לחשה דין דין והפריחה את משאלתה לחלל האוויר.

העפיפון הצהוב, שהזכיר לתומר יותר מכול, זר נשכח ואהוב עם פתק שטומן בחובו את סיפור חייו, עף אל על. הוא עלה עוד ועוד ועוד...

וכשכמעט נגע בשמיים, הרשו לעצמם בני משפחת ברון להפריחו חזק חזק ולנתקו מידיהם.

מילה אחת הייתה להם לומר לאימא. 

תודה.

 

תגובהתגובות