המסע לארצות הכפור...
פרק ב'
למי עוד יש ת'מפה?
"צידה לדרך:אוכל, שתיה, האגדה+המפה וחלוקי נחל".
"למה חלוקי נחל?".
"כדי לזרוק על המפלצות שבארצות הכפור".
"נו באמת! את מאמינה שיש שם מיפלצות?!".
"נו באמת! את מאמינה שיש דבר כזה ארצות הכפור וארצות השמש?!".
"טוב, בסדר מיטל! אני מאמינה! באמת!".
"אז בואי נצא למסע!".
"עכשיו?".
"כן. למה מה קרה? כואב לך משהו? את פוחדת?", שאלה מיטל בלגלוג.
"לא, זה לא זה...", ענתה יובל, וסומק עלה על הלחיים שלה.
"אז מה קרה?", שאלה מיטל בקוצר רוח.
"יש לי שרותים...".
ואצל מיכל ושובל...
"מיכל?".
"מה?".
"שנצא למסע?".
"איזה מסע? לאן?".
"המסע לארצות הכפור כמובן!. היי! זה חרוז! לאן, כמובן! חה חה!...".
"אבל אין לנו את האגדה והמפה".
"כשהמורה העבירה את המפה בין הבנות העתקתי את האגדה והמפה. בגלל זה היא התעכבה אצלינו".
"אז בגללך המורה צעקה עלינו שהתעכבנו עם המפה!".
"נו טוב, העיקר שהרווחנו מזה משהו".
"אבל למה לא פשוט גנבת אותה מהמורה בזמן שהיא לא הסתכלה וגמרת עם זה?".
"מה, את לא שמעת?! המפה נגנבה!".
"מה? מי? מו?".
"אני לא יודעת".
"אני מתערבת איתך שאלו מיטל ויובל...".
בחזרה למיטל ויובל...
"נו, גמרת?"
"כן, אני רק שוטפת ידיים".
"נו כבר!, תמהרי!".
"למה למהר?"
כי שמעתי שמיכל ושובל העתיקו את המפה".
"ואת מאמינה לזה?" (יובל בדיוק יצאה מהשרותים).
"כן! גם אם זה לא נכון! אנו חייבות לקחת סיכונים!".
"טוב, הבנתי. בואי נזוז".
ושוב אצל מיכל ושובל...
"בואי נזוז".
"בסדר".
(איזו שיחה קצרה...).
תגובות