זהו. סגירת מעגל. זוכרים בשיר כשאדע שאמרתי שכשאדע אתם תדעו את זה? אז הנה זה. הבנתי הכל. עברה עליי תקופה לא קלה מאז שפרשתי מהעריכה ועד עכשיו, עברתי המון אבל הבנתי הרבה דברים.
הבעיה העיקרית שהייתה לי תמיד [ושלא תבינו לא נכון, היא עדיין מציקה לי מאד וצריך לפתור אותה] התגלתה כרק סימפטום לעניין העיקרי. עכשיו גיליתי מה זה ואני ממש מאושרת אבל נלווים לזה דברים מאד לא נעימים. מחסום כתיבה רציני. אני לא יכולה לכתוב כלום, אין לי לא רעיונות, לא מילים ולא חרוזים וגם השיר הזה היה מאד קשה [אז תסלחו לי אם הוא קצת מעוך?]. כמו שאמרתי בשיר- "כשאדע כל זה אשקוט, העיפרון אניח". אז העיפרון [שהוא בעצם עט סגול] לא ממש נח אלא עבר לציור וכמעט נטש את הכתיבה.
משום מה קשה לי גם להגיב ליצירות של אחרים אז אני ממש מתנצלת.
מינון הביקורים שלי באתר ירד לרמה כמעט אפסית, בטח שמתם לב, והוא יירד עוד אבל אני אשאר פה בשביל ממלכת הפיצה [רק סיפורים מותחלים מצליחים לי].
רציתי גם להודות לכם ממש על כל התמיכה כל הזמן. עזרתם לי המון. ועד כאן הפרולוג, הוא כבר ארוך מדי בשביל כזה שיר ממוצע.
ימים בלי מנוח,
לילות בלי שינה,
לא נשאר בי עוד כח,
הארתי כל פינה.
המילים לי אזלו,
העיפרון כבר נפל
והנה נחשפו, נגלו
סודות הגורל.
מחפשת לשווא,
אין עוד מה להגיד,
כי אני יודעת עכשיו
מה רציתי תמיד.
את זה אין לי עוד,
איך מסעי כמעט תם,
נגמרה הריצה הנצחית הזו
כי בשיר הזה
הכל
נחתם.
תגובות
בעזרתו יתברך
בטוחה?
כי אני לא,
המילים לא אזלו,
העט לא נפל.
הם בפסק זמן,
זה חשוב מאד.
שירך איכותי ואמיתי.
ממני הקטנה(:
כמו נוצה ברוח...