פרק 6
"שלום אופק"
"שלום נחום"
"מה המצב? אתה ניראה מזה לא טוב"
"ברוך ה'..." לגלגתי עליו קצת. הילד היחיד מהכיתה שלי שאכפת לו ממני, למה אני מלגלג עליו למה? מה יש לי? נכון. הציבור שלהם לא מקבל אותנו טוב. בקושי קיבלו אותי לישיבה המטופשת הזו שלהם, כי אני בעצם לא שייך אליהם. אני 'חוזר בתשובה' שצריך ללכת לישיבה של חוזרים בתשובה, אבל בסוף ה'רבי' שלהם אמר להם שטוב יעשו אם יקבלו אותנו.
"ברוך ה' מה?" נחום מתבלבל, לא נורא. יעבור לו.
"ברוך ה' צריך לומר בכל מיקרה, לא?" אני שואל אותו ציני מתמיד, ציני כמו תמיד, בעצם.
"כן, אבל אתה ניראה רע, אתה לא מרגיש טוב?"
"אני בסדר, למה?"
"כי אתה ניראה רע, אמרתי לך כבר" הוא מתחיל לאבד סבלנות? מוזר. כלומר – נכון שאני יכול להיות בלתי נסבל כשדווקא בא לי, אבל דווקא נחום ירגוז עלי? זה ניראה לי לפעמים כאילו המורה, סליחה, 'הרב', שלנו הפיל אותו עלי. כי אני צריך השגחה צמודה. אולי אני פשוט איזה ילדון מוגבל, או אולי דווקא ילדון קטן?
"אופק?" הוא נשמע מודאג, למה אני לא עונה לו? אני נהנה לראות אותו דואג לי? יכול להיות.
"כן, נחום? אתה צריך משהו? כי אני לא צריך כלום."
"אופק..." הוא נשמע לא שמח במיוחד מהקשיחות שאני מפגין כלפיו פתאום... אני דווקא אוהב לראות אותם אובדי עיצות. זה ממש רע שלא מתייחסים אליי כמו שהייתי רוצה. נער שהוכרח להיות דתי מבלי רצונו.
* * *
"איך היה היום בישיבה?"
"בבית – הספר ההוא? היה רגיל" הפטרתי לעבר אמא שלי, טרוד בקריאת ספר שמצאתי בספרייה העירונית, ספר יפה, עם רומן, של דבורה עומר.
"אופק? מה אתה קורא שם?"
"אהה... ספר."
"איזה?"
"ספר שאני אוהב."
"אופק!"
"מה את רוצה ממני?" איזו אמא קרצייה! זכותי לקרוא מה שבא לי! למה בבית לא חושבים ככה? אני כבר ילד גדול! שיעזבו אותי לנפשי! אוף!
"אופק? מאיפה בא לך החינוך הזה?"
"ממך" הפטרתי לה בשקט, בלי שתשמע. לא חסרות לי בעיות איתה. אמא שלי אומנם, אבל לאחרונה אנחנו כמו זוג אויבים.
"אופק, אופק" היא נאנחת. שתיאנח. תאמינו לי שאני סובל הרבה יותר ממנה, למה מה היא כל – כך סובלת? הורים שהחליטו על שינוי אורח חייהם אגב דפיקת בנם? לא ניראה לי!
"אופק, עוד לא ענית לי איזה ספר זה"
ואני גם לא רוצה לענות לך. כי אני רוצה להמשיך לקרוא בו. אבל את זה אני לא אגיד לה. מה כן להגיד? אוף, דיי, אלוהים!
"אופק?"
"כן, אמא?" שאלתי אותה בקול קצר רוח
"איזה ספר זה?"
"של דבורה עומר" טוב, נו, ביי ספר. נאלץ להיפרד. כנראה. אלא אם כן אני אשאר בספרייה בפעם הבאה. לקרוא בך שם.
"של מי זה?"
"של הספרייה"
"לך תחזיר להם אותו, בעצם, תן לי אותו מייד! אני אשמור עליו עד מחר אחר – הצהריים, שאז אתה קופץ לספרייה, ותחזיר להם אותו."
"אוף!" שתשמע אותי רוטן עלייה, למי אכפת! את כל החיים דפקה לי זאת'י! עם הדת המגעילה הזו שלה! אני רוצה את הספר הזה! למה כולם כל – כך מרגיזים למה? מה אכפת להם שאני קורא רומן? זה כל – כך יפה. יותר יפה מכל הספרים ה'דוסים' האלה שאמא מביאה לי לעיתים!
תגובות
קשה לי עם זה שהוא לא נלחם! אני במקומו היתי מקימה צעקות ,היתי הופכת את העולם... אם זה משהו שהוא בנשמה שלי. זה נראה לי מאולץ . הוא חושב וחושב ובת'כלס הוא לא עושה כלום. הוא מציית וזהו.
נקודה למחשבה....