פרק 7
מה אני אקרא עכשיו? אמא שלי לקחה לי את הספר שבאמת מעניין אותי, ובמקומו נתנה לי ספרים מלאים ביהדות. שממש לא מעניינים אותי, אבל... אני מת משעמום! אולי בכל זאת נקרא בהם? לא! אני לא קורא! ולו רק בשביל להוכיח לאמא שעם הלקיחה של הספר היפה באמת היא לא גורמת לי לקרוא את כל הספרים המטופשים האלה של הדתיים! לא רוצה. אני לא דתי. ובטח שלא חרדי. אולי כלפי חוץ כן. פנימית – אני ממש לא דתי! לא רוצה. שישחררו אותי מכל עול הדתיות הזה. מישהו שאל אותי כשהפכו אותי לדתי אם אני חפץ בכך? אלוהים שאל אותי? מישהו? היה אלי מישהו שהיה לו אכפת ממני? כי אם כן אני חייב לפגוש אותו, אני לא מכיר כאלה שהפריע להם הרעיון שממש לא בא לי להפוך ל'דוס', הם התעלמו ממני. לאף אחד לא היה אכפת ממני.
אולי אני אבכה קצת מתחת לשמיכה? מי יראה? אני מרגיש צורך בזה. ואף אחד לא יראה אותי בוכה אם זה יהיה מתחת לשמיכה. יאללה. קצת שחרור לא יזיק לי. אני באמת זקוק לזה. לפחות עכשיו. נמאס לי. ואלי, מי יודע, אולי הבכי ישחרר אותי? ואולי... אולי... אולי עדיף שאמא ואבא יראו אותי כשאני בוכה ויבינו שזה באשמתם. באשמת ההכרח שלי להיות דתי. חרדי. אני אתחפר בשמיכות שלי. ואבכה. אפילו שזה יכול, אולי, לעזור לי אם הם יראו, הייתי מעדיף שלא ייראו. זה רע מידי. הם עלולים גם לחשוב שאני סתם תינוק, ילדותי, ורכרוכי.
* * *
"איתי, אתה יכול לנסות לגרום לבן שלך לאהוב יותר את הדת? אני מרגישה כזה סיפוק... והוא... והוא..."
"והוא מה, לימור?"
"כל – כך שונא את זה. כאילו זאת הצרה הגדולה ביותר שקיימת בעולם. היום, למשל, הוא ניסה למנוע ממני לראות שהוא קורא ספר של דבורה עומר. החרמתי לו אותו. הוא לא ייקרא סיפוריי אהבה. אני לא מסכימה לזה. ממש לא. אפילו אם הוא חושב שזה טוב. כי אני יודעת, י ו ד ע ת שזה רע."
"אבל אולי ככה את גורמת לו לשנוא עוד יותר את הדת?"
"אולי. אבל אני לא מוכנה שהבן שלי יקרא דברים כאלה. פשוט לא מסכימה."
"אבל..."
"כן? איזה 'אבל', איתי?"
"אני לא מבין כל – כך בחינוך, ועוד של נוער, אבל יכול להיות שהוא יתחיל בסופו של דבר גם לשנוא את המשפחה שלנו."
"זה לא כל – כך ניראה לי. הוא אוהב אותנו. אנחנו המשפחה שלו. אין לו עוד משפחה מלבדנו."
"אבל בכל זאת! עובדה שלאחרונה הוא רב איתנו הרבה יותר מאשר פעם! לדעתי הוא מתחיל לשנוא אותנו לאט לאט."
"אז מה אתה מציע לעשות?"
"לא יודע. באמת שלא. אולי כדאי להתייעץ עם הרב?"
* * *
שיתייעצו עליי עם הרב. שייהנו. הרב בטוח לא ידע מה לומר. כי אני שונא את הדרך שלהם. והוא לא יגיד להם לנטוש אותה, וכשהם בתוכה הם לא אהודים עלי במיוחד. אז מה אם הם ההורים שלי? המשפחה שלי? הם לא מתנהגים אלי כמו שהייתי רוצה שיתנהגו... אז למה שאני אהיה טוב יותר אליהם? הם בעצם מעין אויבים כאלה... דופקים אותי באיזו מן דת כזו, שאני בכלל לא מעוניין בה. ובגללה אני הופך להיות מהילדים הקשים האלה, בקרוב עוד יישלחו אותי ליועץ ניראה לי... אין לי כח אליהם. וגם לא לדת שלהם. הדת שלהם נהנית לדפוק אותי. אני לא ממש אוהב את זה. אבל לאף אחד מהם זה לא ממש אכפת. בסוף אני עוד אהיה איזה זמר דיכאון כזה, כמו הרבה זמרים שיש עכשיו, ואז, אולי, הם יבינו מה עובר עלי... אבל עם היחס שלהם אליי גם הייתי מתכנן את זה ברצינות, את הקטע של 'להיות זמר של שירי דיכאון' אז לא בטוח שהם היו משנים את יחסם אליי.
נכון. הגיוני שאני סתם נסחף, ושחבל שאני ככה. אם לא הייתי נסחף אולי היה לי נוח יותר בחברתם. אבל גם זה נשאר בגדר ה'אולי'. ולי אין כח לעשות שינויים באופי של עצמי. הם רוצים – שישנו את עצמם. לא אותי. למה אותי? אני הייתי כמו שהם רצו עד לפני שנה, ולפני שנה הם החליטו פתע שצריך להשתנות. הם – הם אלו שהשתנו. לא אני. אני נשארתי אותו ילד\בחור שהייתי. הם השתנו וניסו לגרום לי להשתנות גם כן. רק שלי הרבה יותר נוח להישאר אותו הנער שאני. לא משהו חדש כזה. מתוסכל. ממש ממש לא. אני מעוניין להישאר אותו ילד שמח ועליז שהייתי בעבר, חף מכל ענן בשמיי חיי ובהיר מדאגות.
התחלתי להרגיש כמו משורר, אני רואה. חף מכל ענן... אמא תהיה גאה בי. לפחות בתחום הזה... היא כל – כך אהבה את רחל המשוררת. אלא שאחריי שחזרה בתשובה היא נטשה גם את הסגנון של רחל המשוררת וזרקה אותו מאחורי גבה.
בעצם, למה קוראים לזה חזרה בתשובה? לי זה דווקא מילא את הכל בשאלות. את הראש. את הפה. ובעיקר בעיקר – את הלב! אני לא מסוגל יותר. כל כולי מלא בשאלות המתסכלות האלה. בעיקר בשאלה
'איפה אלוהים כשצריך אותו? דווקא אז הוא נעלם?'
תגובות