הקדמה: לאחר עריכה מחודשת של הסיפור על ידי, הוא מועלה מחדש.
הייתה זו שעת ערב מאוחרת בבית משפחת מאיר. לכאורה היה זה עוד ערב רגיל ולא משמעותי במיוחד. עוד ערב שעוד שנייה יגמר לו. עד שקולה של רינה אמא של עידן הפר את הדממה. עידן!אתה יכול לבוא לסלון. לי ולאבא יש כמה דברים חשובים לדבר איתך. בקולה של רינה נשמע המתח הרב שבו הייתה שרויה באותו רגע. עידן, שהבין שכנראה יש להוריו דבר מה חשוב לספר לו התקדם בצעדים מהירים אל עבר הסלון. כן, על מה רציתם לדבר איתי? נשמע קולו. אז ככה...עידני. לא קל לי להגיד את זה. אפילו זה מאוד קשה לי. מאז הגירוש מהבית שלנו בנווה דקלים קשה לנו מאוד להתאקלם מחדש, לי ולאבא. אנחנו לא מרגישים נוח ביישוב החדש. ואנחנו לא מצליחים למצוא חברה' בתוך היישוב הזה. הכול יותר מדי קשה לנו. והמשפחה, כמעט כולם נמצאים באמריקה ולא יכולים לתת לנו תמיכה. אני מרגישה שאם לא יקרה משהו אנחנו נתמוטט. אז החלטנו, אני ואבא. בהחלטה לא פשוטה שאנחנו עוזבים את הארץ וחוזרים חזרה לאמריקה.
עידן קפא על מקומו. לדבר הזה הוא לא ציפה גם בחלומות היותר שחורים. דווקא עכשיו, דווקא כשהצליח סוף סוף להתחיל להשתקם מהגירוש. הוא כבר מצא לו חברים חדשים. התרגל לישיבה החדשה. והצליח קצת להרגיש בבית. ועכשיו גם זה ילך ממנו. עכשיו הוא שוב יצטרף להתחיל מחדש?
ממממ...מתי אנחנו נוסעים?שאל עידן בקול רועד.
כבר בתחילת החופש הגדול. ענתה אמא.
מה? התפרץ עידן. כבר בתחילת החופש הגדול? אבל אתם לא יכולים לעשות לי את זה. עד שהשתקמתי. עד שהצלחתי לחזור לשגרה כמה שאפשר. ואפילו לא שאלתם אותי על זה. רק עכשיו נזכרתם להודיע לי. באמת תודה רבה.
עידן, תירגע!הפעם היה זה אבא שדיבר וניסה להרגיע. אני יודע שלא יהיה לך קל. אני יודע שזה יהיה אפילו קשה. אך אין לנו ברירה אחרת. מאז שאחיך נהרג היה לנו קשה אך היה לנו לפחות תמיכה מאנשי הגוש.פה, אפילו את זה אין לנו. ודווקא כשאנחנו מאוד צריכים אותה. רק באמריקה נוכל להרגיש בבית עם התמיכה של כל המשפחה. אני בטוח שבשלב כלשהוא תוכל להבין אותנו. אני בטוח.
לא, אני לא אוכל להבין. ענה עידן בצרחה. קם מהספה, רץ לחדרו ונעל את הדלת.
והוריו רק לחשו תפילה קטנה. מקווים שהכול יהיה בסדר.
בחדר, עידן ניסה לארגן את מחשבותיו. אך הם התרוצצו במוחו בערבוב אין סופי. הוא לא ידע מה לעשות. הוא פשוט היה אובד עצות. אך אז בפרץ של שנייה הוא ידע בדיוק למי לפנות. הראשון שהוא צריך לספר לו את הבשורה זה החבר שלו אסף. הוא בטוח כבר ימצא איזה פיתרון. עידן נשכב על המיטה וניסה להירדם. הוא ידע שרק אם הוא יירדם עכשיו הוא יוכל למצוא פיתרון. הכול יהיה בסדר הוא לחדש לעצמו. הכול יהיה בסדר...
* * *
בבוקר, לאחר תפילה במניין. התקשר עידן אל חברו אסף.
הלו, אסף מה קורה?
ב"ה הכול טוב, ענה אסף. מה איתך?
אמ...יכול להיות הרבה יותר טוב.
קרה משהו?שאל אסף
כן, האמת היא שקרה. ההורים שלי החליטו שהם רוצים לחזור לאמריקה. כבר הקיץ הקרוב. אני ממש לא יודע מה לעשות? אני פשוט אובד עצות. הדבר האחרון שאני רוצה זה למצוא את עצמי שוב פעם באמריקה עם הסנובים האלה. אני פשוט לא אוכל לסבול את זה. אתה חייב לעזור לי.
אוקי, אל תדאג. נמצא פיתרון. רק אני לא מצליח להבין את ההורים שלך. הרי הם עלו לארץ חדורי אידיאלים וערכים. לאיפה כל אלה נעלמו?בגלל כמה קשיים עוזבים את הארץ?כנראה שבאמת קשה להם...
כן, ענה עידן. מאוד קשה להם. אך עדיין אני לא יכול לקבל את הבריחה מהארץ. אני לא מוכן לזה בשום מצב שבעולם.
אל תדאג. נמצא פיתרון.
אוקי, תודה נדבר כבר. ביי.
* * *
הבנאדם השני שעידן דיבר איתו היה דוד איציק. דוד איציק היה אח של רינה, אמא של עידן. שגם הוא עלה לארץ, והשתקע ברמת גן.
דוד איציק. שלום מדבר עידן.
אהלן עידן. מה שלומך?הכול טוב?איך ההורים?
ב"ה הכול טוב. אבל יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך.
ספר, חופשי.
אתמול הייתה לי שיחה עם ההורים. הם החליטו שהם רוצים לעזור את הארץ. הם אומרים שיותר מדי קשה להם פה ובאמריקה יהיה להם יותר טוב. מה אתה אומר על זה?
טוב, אני באמת לא יודע מה להגיד לך. ענה איציק. אבל אל תדאג. אני כבר אצליח איכשהו לשכנע אותם. בעז"ה הכול יהיה טוב.
בעז"ה. אני מאוד מקווה.ענה עידן.
* * *
צלצול הפלאפון של עידן העיר אותו משנתו. הצג הראה שהשיחה היא מאסף.
הלו עידן. תקשיב. יש לי רעיון. נכון יש את הגינה שנבנית ליד הבית שלך?היא תוכל לעזור לנו. אני רק מקווה שאסדר את האישורים. אל תדאג הכול יהיה בסדר. אני בטוח. את החלק שלך בתוכנית כבר אספר לך אח"כ. בינתיים רק חשוב תישאר רגוע ואל תראה סימני מצוקה להורים שלך. ברור? ברור ענה עידן
יופי, טוב מאוד. אני ממהר אז להית'.
השיחה נותקה ועידן נשאר לבד עם המחשבות...
שניה אחרי השיחה עם עידן. אסף הרים את מכשיר הפלפון שבידו וחייג אל אביו, שמכהן כראש המועצה.
הלוו!אבא. זה אסף.
אסף מה שלומך?הכול בסדר?
ב"ה הכול בסדר אבא. אני רק צריך ממך עזרה קטנה.
כן, כל דבר ענה האב.
אז ככה...ההורים של עידן, חבר שלי. החליטו שהם רוצים לעזוב את הארץ. ועלה לי רעיון איך לגרום להם לשנות את ההחלטה. אבל אני חייב את העזרה שלך. נכון יש את הגינה ברחוב הברושים מול הבית של עידן? אני צריך שהיא תיבנה תוך חודשיים...אפשרי?
אמ...אני אשתדל מאוד. ענה האב. אם זה כל כך חשוב לך. העיקר שתהיה מרוצה.
תודה רבה אבא!ענה אסף...
* * *
תאריך עזיבת הארץ הלך והתקרב. ובית משפחת מאיר הלך והתרוקן. יותר ויותר פריטים הוכנסו אל תוך ארגזים. חיים שלמים, וזיכרונות רבים. כולם נארזו והודבקו.
גם עידן ארגן את הדברים שלו. אך קיווה שלא באמת יהיה לכל זה צורך.
התוכנית של אסף הלכה ורקמה עור וגידים. ועכשיו, נותר רק לקוות שהיא באמת תצליח.
* * *
היה זה יום לפני המעבר "המיוחל". עידן יצא מהבית בלי להודיע להוריו. הוא יצא עם כיוון ברור. אך לא ידע, איך יצא משם. הוא הגיע לבית הקברות, חיפש את המצבה. וכשמצא אותה פשוט התחיל לבכות. יהודה, אם התוכנית לא תצליח מחר אנחנו עוזבים אותך. עוזבים את הארץ. לא רק לי זה קשה. אני יודע שזה קשה גם לך שם למעלה. אתה צופה עלינו ובוכה. אני מקווה שמחר תהיה מציאות חדשה. ולא, אני לא מתכוון למציאות בארצות הברית. אני מתכוון למציאות שבה אוכל להיות בטוח שנישאר בארץ הזאת לעד. שלא אעזוב אותך לעולם. האם זאת בקשה כל כך גדולה?
בעיניים דומעות יצא עידן מבית הקברות. חזרה לביתו.
* * *
היום הגורלי הגיע. כל הבית היה ארוז ומוכן. המובילים הגיעו. ובדיוק אז עידן אמר להוריו שהוא צריך לדבר איתם.
דווקא עכשיו? רטנה רינה. כשאני ואבא מאוד עסוקים. בטיסה יהיה לנו המון זמן לדבר.
לא, זה חשוב!אתם חייבים לבוא עכשיו.
טוב, רק שיהיה זריז.
עידן התרגש מאוד. הוא בקושי הצליח להוציא את המילים מפיו.
אבא, אמא. אתם יודעים כמה אני לא רוצה לעזוב. זה לא סוד. אבל אני רוצה לדבר עכשיו לא עלי. אני רוצה לדבר על האידיאלים שלכם. איך אתם, שתמיד הייתם חדורי אידיאולוגיה. שעזבתם את ארצות הברית כדי להיות מחלוצי גוש קטיף. עכשיו אתם הולכים לבגוד בארץ הזאת. איך אתם יכולים להסתכל לי בעיניים. דווקא מי שלימד אותי איך לאהוב את הארץ, רומס אותה בשתי ידיו. אני יודע שקשה לכם, אך על קשיים מתגברים. את זה הרי גם לימדתם אותי. לימדתם אותי לא להתלונן. אז מה קרה לכל זה?לאיפה זה נעלם?
איך אתם גם יכולים לבגוד ככה ביהודה?הוא יושב שם בשמיים ובוכה. ואני, לא יכול לשתוק. אני מרגיש מוכה וכאוב. אתם לא יכולים לעזוב את הארץ.
אבא, אמא. עוד לפני שאתם עונים לי. תצאו לשנייה בבקשה החוצה. ולא, אל תסתכלו על המוביל. תסתכלו קצת יותר רחוק. אל עבר הגינה.
ההורים ההמומים יצאו החוצה כבקשת עידן. ומה שהם ראו שינה את הכול. הם ראו את הגן שנבנה כבר תקופה ארוכה ליד ביתם. גמור ופתוח.
אך לא זה מה ששינה אותם, השלט הוא ששינה אותם. בכניסה לגן היה כתוב: הגן הוקם לזכרו של "יהודה מאיר".
ההורים התקדמו אל עבר הגן. רצו לראות במו עיניהם את הפלא הזה. והנה הם פגשו את הילדים של איציק, האח של אמא. משחקים בגינה. ואז, איציק הופיע ואמר להם. אצלנו תמיד תקבלו תמיכה, או כל מה שאתם צריכים. לעזוב את הארץ זה לא פיתרון. זה רק בריחה מהמציאות. אנחנו פה ואנחנו נעזור לכם. רק תישארו.
ואז ההורים הבינו. ישראל היא הבית שלנו לעד – אין לנו ארץ אחרת.
ובשמיים, נראה חיוך קטן. חיוך של יהודה.
תגובות
בס"ד.
הרבה יותר טוב מהקודם!
שכוייח!!
אני בעז"ה בלי-נדר אחזור לזה יותר מאוחר.
תערוך את הכתב, שלא יהיה עם לבן ברקע, וחסר הרבה סימני פיסוק ובעיקר סימני ציטוט.
מה שבעיקר שיפרת הייתה ניתנת רקע גם על הרגשות של ההורים, הוספת תיאורים.. ממש משופר..
עוד ניתן לעבד בקטע של להחליף מילים, להוסיף, להוריד וכו'.
אבל סה"כ ממש טוב.
סחטיין על הקבלת הערות וביצוע שינויים..
[:-)
הרבה הרבה יותר טוב!!
התיאורים והאוירה שהוספת ממש משנים את זה..
בהצלחה!
סיפור נהדר,נוגע עמוק בפנים.
ויישר כח על השיפוץ,הוא הרבה יותר טוב עכשיו.
שנזכה לשמחות,בע"ה.