יצירות של אחד חמוד

שני ילדים, שני שכנים. אחד עם כיפה, שני בלעדיה. משחקים בחצר, מצרפים עוד חבר. ולא מרגישים, שונים או מובדלים. פשוט משחקים, כדורגל ומחבואים. אחד דתי, שני חילוני. הפכו לחברים, למרות ההבדלים. ואת הדו קיום, משמרים.

אלוקי תן בליבי, חכמה ובינה. לאהוב את, תורתך הקדושה. תן בליבי, דעת והשכל. שאוכל ללמוד, יומם וליל. אלוקי עשה, שלא אפחד, שלא אדאג. שאותך תמיד, אני אוהב. עשה שאת מקומי, אני אדע. וארגיש שלם, עם הבחירה. אלוקי לוחש אני, תפילה קטנה. מקווה אני, שתתקבל בברכה. רק לשמך, אני מתפלל. רק אותך, רוצה לפאר. בין השמשות, עשה תשועות. אלוקי נשמות, אל הרוחות.

מַבִּיט בַּפָּנִים, רוֹאֶה מַבָּטִים. מִתְחַנְּנִים מְבַקְּשִׁים. מִתְחַנְּנִים לָעָתִיד, וָרֹד לְתָמִיד. מְבַקְּשִׁים מִלְמַעְלָה עֶזְרָה כָּאן לְמַטָּה. בין ייאוש, לתקווה. בין אהבה, לשנאה. עומדים אנשים שונים משונים אל מול הגלים וכולם שותקים...

השיר עבר עריכה מחודשת. תהנו! אזכור אותך, גם כשהלב שבור, שבוי. אזכור אותך גם כשהכאב עצור, חסום. לעולם לא אשכח, זה לך מובטח. את כל האהבות, וכל הזיכרונות. צרור בליבי, שמור בקרבי. תהיה בעתיד, תהיה לתמיד. יעברו השנים, זמנים עגומים. בקירבי בליבי, אזכור אותך.

השעה אחת עשרה בבוקר. אני עומד לבדי בצד שקוע בהרהורים. הייתי חייב לצאת החוצה קצת כדי לשאוף אויר צח. אולי זה מה שיעזור לי. אולי זה מה שיגרום לי למצוא פיתרון. אני חייב למצוא פיתרון. אני חייב לעשות משהו. אסור לי לשתוק. * * * שעתיים קודם לכן: "אוקיי ילדים. היום על הבוקר יש לנו בתוכנית שעת ציור. בשעה הזאת כל ילד צריך בשלב הראשון לצייר את המשפחה שלו, ומי שמסיים שיראה את זה למדריך ויקבל עוד משימה של ציור. ברור?" "ברור!" ענו כל הילדים במקהלה. "אוקיי, אז עכשיו אני אחלק לכם דף חלק ועפרונות צבעוניים ויש גם טושים למי שרוצה." הילדים התחילו בציורים שלהם. בהתחלה הכול היה נראה שגרתי ונינוח. כל זה עד שהם התחילו לסיים. "שחר," קרא לי אלמוג, החניך הכי מתוק של הקייטנה. "בא תראה את הציור שציירתי." ניגשתי אליו והסתכלתי על הציור. הציור היה מצויר כולו בשחור. בלי שום צבעים אחרים. גם השמש הייתה שחורה וגם האנשים. בציור היו מצוירים אמא אבא שני ילדים קטנים וכלב. אך זה לא מה שמשך את תשומת ליבי. מה שמשך אותי היה הצורה שבה צייר את האבא. אבא גדול וענק. עם שיניים בולטות ודי מפחידות ובעיקר זרועות ענקיות ומאיימות. ידעתי שעובר משהו דבר ראשון שעשיתי היה להראות את הציור למפעילה של היום, מי שאחראית גם על כך שהם יציירו ומה הם יציירו. היא הביטה והבינה כמוני מה המשמעויות שלו. נראה לך שיש מה לעשות? הדבר השני שעשיתי או יותר נכון ניסיתי לעשות היה לדבר עם אלמוג. אלמוג היה החניך האהוב עלי וידעתי שאני חייב לעזור לו. לכן ניסיתי לשאול אותו שאלות על הציור. "אלמוג, למה ציירת זרועות כאלה גדולות לאבא שלך? ולמה כל הציור הוא רק שחור?" אך אלמוג לא ענה לי. ובמקום לחייך הוא רק הסתכל עלי במין מבט מרוחק ופשוט ברח מהמקום. יותר לא שאלתי אותו שאלות על זה. * * * השעה אחת בצהרים, אני בדרכי הביתה מן הקייטנה עדיין מלא הרהורים. ידעתי בתוך תוכי שאני חייב לעשות משהו. אני חייב לפעול. אבל מה כבר אני יכול לעשות? להתקשר למשטרה? הרי זה לא נראה לי יעזור... עם מי אני יכול לדבר על זה? החלטתי שאני אשיג את הכתובת ואלך לבית שלו, לא ידעתי מה אני אעשה שם. אבל ידעתי שאני חייב לעשות משהו. את הכתובת של הבית שלו כבר היה לי. הלכתי ברגל ודפקתי בדלת. "כן, מי זה?" נשמע קולה של האישה, כנראה אמא של אלמוג. "אממ, זה שחר, המדריך של אלמוג מהקייטנה. הוא בבית?" "לא, הוא לא בבית," ענה הקול. ובאותו רגע כבר היה אצלי הרהור עמוק של חרטה על שבאתי אל אלמוג הביתה. לאחר ששחר הלך נשמע קול בבית של אלמוג. "אלמוג, למה המדריך שלך בא לבקר אותך? קרא משהו היום? אמרתי לו בכוונה שאתה לא בבית. אני לא רוצה שהוא יכנס לנו לחיים." * * * בערב התייעצתי עם הורי מה לעשות. אך הם ענו לי תשובה ידועה מראש. אין לך מה לעשות שחר. מה תעשה? תפרוץ אליהם הביתה ותיקח איתך את אלמוג? זה הרי לא הגיוני. הם ההורים שלו והוא צריך לחיות איתם. לך אין שום אופציה שתוכל להתערב. פשוט תעזוב את זה. יום יומיים ותשכח מהכול. תאמין לי. לאחר השיחה הלכתי לחדר ורציתי לישון. אך ידעתי שהלילה הזה אני כבר לא ארדם. * * * בבוקר הלכתי לקייטנה בחוסר חשק מורגש. אמי שהרגישה בכך הציעה לי אולי לוותר היום על הקייטנה. אך אני אמרתי לה שאני לא יכול כי אין לי מחליף ויצאתי מהבית לקייטנה. בקייטנה ניסיתי לשמור מרחק מכוון מאלמוג, דבר שהיה קצת קשה לאור העובדה שהייתי המדריך שלו והייתה לי קבוצה רק עם חמישה עשר חניכים. אך השתדלתי להתרחק ככל האפשר. ניסיתי פשוט להוציא לי את זה מהראש. "אין לך מה לעשות" הדהד המשפט של ההורים שלי אצלי בראש ולא נתן לי מנוח. כנראה שזה באמת המצב. אני חייב להוציא לי את זה מהראש. אולי ככה ארגיש יותר טוב. * * * ביום שלמחרת שוב המשכתי להתעלם מאלמוג, ואפילו הרגשתי טוב יותר עם עצמי. אך פתאום אלמוג ניגש אלי ואמר שהוא חייב לדבר איתי. דחוף. אמנם בהתחלה רציתי לסרב אבל מידת הרחמים שלי לא נתנה לי. אז הלכתי איתו החוצה אל הגינה. "אז כן אלמוג, על מה רצית לדבר איתי?" "אמממ שחר. לפני יומיים כששאלת אותי על הציור. זה גרם לי לחוש מחדש את מה שאני מרגיש. כמו שאולי הבנת לפי הציור אבא שלי מרביץ לי ולא רק לי אלא גם לאח שלי ולאמא שלי. יש אנשים שיודעים מזה ולא יותר להם יותר מדי מאיתנו. רק אתה, רק אתה שפתאום גילית את זה, רצית לעזור לי. רצית באמת לעזור לנו. לכן גם באת אלינו הביתה אומנם אמא שלי גירשה אותך אך בעצם עזרת לנו מאוד, בעצם האכפתיות שלך. בזכות זה שבאת אלינו אמא שלי ואני, נשארתי עומד דומם והמום כמו לפני יומיים, רק שהפעם הייתה זאת דממה שמחה יותר. דממה שקטה אבל דממה שבקרוב תביא גם רעש, והרבה שמחה.

אהבתי אלייך, עד אין קץ. אחזור אלייך, בכל עת. כשעינייך הכחולות, מביטות בעיני. הנשמה שלי רועדת, כך גם איבריי. אצייר במכחול, את אהבתי. אל חוף ים כחול.

הקדמה: לאחר עריכה מחודשת של הסיפור על ידי, הוא מועלה מחדש. הייתה זו שעת ערב מאוחרת בבית משפחת מאיר. לכאורה היה זה עוד ערב רגיל ולא משמעותי במיוחד. עוד ערב שעוד שנייה יגמר לו. עד שקולה של רינה אמא של עידן הפר את הדממה. עידן!אתה יכול לבוא לסלון. לי ולאבא יש כמה דברים חשובים לדבר איתך. בקולה של רינה נשמע המתח הרב שבו הייתה שרויה באותו רגע. עידן, שהבין שכנראה יש להוריו דבר מה חשוב לספר לו התקדם בצעדים מהירים אל עבר הסלון. כן, על מה רציתם לדבר איתי? נשמע קולו. עידן קפא על מקומו. לדבר הזה הוא לא ציפה גם בחלומות היותר שחורים. דווקא עכשיו, דווקא כשהצליח סוף סוף להתחיל להשתקם מהגירוש. הוא כבר מצא לו חברים חדשים. התרגל לישיבה החדשה. והצליח קצת להרגיש בבית. ועכשיו גם זה ילך ממנו. עכשיו הוא שוב יצטרף להתחיל מחדש? ממממ...מתי אנחנו נוסעים?שאל עידן בקול רועד. כבר בתחילת החופש הגדול. ענתה אמא. מה? התפרץ עידן. כבר בתחילת החופש הגדול? אבל אתם לא יכולים לעשות לי את זה. עד שהשתקמתי. עד שהצלחתי לחזור לשגרה כמה שאפשר. ואפילו לא שאלתם אותי על זה. רק עכשיו נזכרתם להודיע לי. באמת תודה רבה. עידן, תירגע!הפעם היה זה אבא שדיבר וניסה להרגיע. אני יודע שלא יהיה לך קל. אני יודע שזה יהיה אפילו קשה. אך אין לנו ברירה אחרת. מאז שאחיך נהרג היה לנו קשה אך היה לנו לפחות תמיכה מאנשי הגוש.פה, אפילו את זה אין לנו. ודווקא כשאנחנו מאוד צריכים אותה. רק באמריקה נוכל להרגיש בבית עם התמיכה של כל המשפחה. אני בטוח שבשלב כלשהוא תוכל להבין אותנו. אני בטוח. לא, אני לא אוכל להבין. ענה עידן בצרחה. קם מהספה, רץ לחדרו ונעל את הדלת. והוריו רק לחשו תפילה קטנה. מקווים שהכול יהיה בסדר. בחדר, עידן ניסה לארגן את מחשבותיו. אך הם התרוצצו במוחו בערבוב אין סופי. הוא לא ידע מה לעשות. הוא פשוט היה אובד עצות. אך אז בפרץ של שנייה הוא ידע בדיוק למי לפנות. הראשון שהוא צריך לספר לו את הבשורה זה החבר שלו אסף. הוא בטוח כבר ימצא איזה פיתרון. עידן נשכב על המיטה וניסה להירדם. הוא ידע שרק אם הוא יירדם עכשיו הוא יוכל למצוא פיתרון. הכול יהיה בסדר הוא לחדש לעצמו. הכול יהיה בסדר... * * * בבוקר, לאחר תפילה במניין. התקשר עידן אל חברו אסף. הלו, אסף מה קורה? ב"ה הכול טוב, ענה אסף. מה איתך? אמ...יכול להיות הרבה יותר טוב. קרה משהו?שאל אסף כן, האמת היא שקרה. ההורים שלי החליטו שהם רוצים לחזור לאמריקה. כבר הקיץ הקרוב. אני ממש לא יודע מה לעשות? אני פשוט אובד עצות. הדבר האחרון שאני רוצה זה למצוא את עצמי שוב פעם באמריקה עם הסנובים האלה. אני פשוט לא אוכל לסבול את זה. אתה חייב לעזור לי. אוקי, אל תדאג. נמצא פיתרון. רק אני לא מצליח להבין את ההורים שלך. הרי הם עלו לארץ חדורי אידיאלים וערכים. לאיפה כל אלה נעלמו?בגלל כמה קשיים עוזבים את הארץ?כנראה שבאמת קשה להם... כן, ענה עידן. מאוד קשה להם. אך עדיין אני לא יכול לקבל את הבריחה מהארץ. אני לא מוכן לזה בשום מצב שבעולם. אל תדאג. נמצא פיתרון. אוקי, תודה נדבר כבר. ביי. * * * הבנאדם השני שעידן דיבר איתו היה דוד איציק. דוד איציק היה אח של רינה, אמא של עידן. שגם הוא עלה לארץ, והשתקע ברמת גן. דוד איציק. שלום מדבר עידן. אהלן עידן. מה שלומך?הכול טוב?איך ההורים? ב"ה הכול טוב. אבל יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך. ספר, חופשי. אתמול הייתה לי שיחה עם ההורים. הם החליטו שהם רוצים לעזור את הארץ. הם אומרים שיותר מדי קשה להם פה ובאמריקה יהיה להם יותר טוב. מה אתה אומר על זה? טוב, אני באמת לא יודע מה להגיד לך. ענה איציק. אבל אל תדאג. אני כבר אצליח איכשהו לשכנע אותם. בעז"ה הכול יהיה טוב. בעז"ה. אני מאוד מקווה.ענה עידן. * * * צלצול הפלאפון של עידן העיר אותו משנתו. הצג הראה שהשיחה היא מאסף. הלו עידן. תקשיב. יש לי רעיון. נכון יש את הגינה שנבנית ליד הבית שלך?היא תוכל לעזור לנו. אני רק מקווה שאסדר את האישורים. אל תדאג הכול יהיה בסדר. אני בטוח. את החלק שלך בתוכנית כבר אספר לך אח"כ. בינתיים רק חשוב תישאר רגוע ואל תראה סימני מצוקה להורים שלך. ברור? ברור ענה עידן יופי, טוב מאוד. אני ממהר אז להית'. השיחה נותקה ועידן נשאר לבד עם המחשבות... שניה אחרי השיחה עם עידן. אסף הרים את מכשיר הפלפון שבידו וחייג אל אביו, שמכהן כראש המועצה. הלוו!אבא. זה אסף. אסף מה שלומך?הכול בסדר? ב"ה הכול בסדר אבא. אני רק צריך ממך עזרה קטנה. כן, כל דבר ענה האב. אז ככה...ההורים של עידן, חבר שלי. החליטו שהם רוצים לעזוב את הארץ. ועלה לי רעיון איך לגרום להם לשנות את ההחלטה. אבל אני חייב את העזרה שלך. נכון יש את הגינה ברחוב הברושים מול הבית של עידן? אני צריך שהיא תיבנה תוך חודשיים...אפשרי? אמ...אני אשתדל מאוד. ענה האב. אם זה כל כך חשוב לך. העיקר שתהיה מרוצה. תודה רבה אבא!ענה אסף... * * * תאריך עזיבת הארץ הלך והתקרב. ובית משפחת מאיר הלך והתרוקן. יותר ויותר פריטים הוכנסו אל תוך ארגזים. חיים שלמים, וזיכרונות רבים. כולם נארזו והודבקו. גם עידן ארגן את הדברים שלו. אך קיווה שלא באמת יהיה לכל זה צורך. התוכנית של אסף הלכה ורקמה עור וגידים. ועכשיו, נותר רק לקוות שהיא באמת תצליח. * * * היה זה יום לפני המעבר "המיוחל". עידן יצא מהבית בלי להודיע להוריו. הוא יצא עם כיוון ברור. אך לא ידע, איך יצא משם. הוא הגיע לבית הקברות, חיפש את המצבה. וכשמצא אותה פשוט התחיל לבכות. יהודה, אם התוכנית לא תצליח מחר אנחנו עוזבים אותך. עוזבים את הארץ. לא רק לי זה קשה. אני יודע שזה קשה גם לך שם למעלה. אתה צופה עלינו ובוכה. אני מקווה שמחר תהיה מציאות חדשה. ולא, אני לא מתכוון למציאות בארצות הברית. אני מתכוון בעיניים דומעות יצא עידן מבית הקברות. חזרה לביתו. * * * היום הגורלי הגיע. כל הבית היה ארוז ומוכן. המובילים הגיעו. ובדיוק אז עידן אמר להוריו שהוא צריך לדבר איתם. דווקא עכשיו? רטנה רינה. כשאני ואבא מאוד עסוקים. בטיסה יהיה לנו המון זמן לדבר. לא, זה חשוב!אתם חייבים לבוא עכשיו. טוב, רק שיהיה זריז. עידן התרגש מאוד. הוא בקושי הצליח להוציא את המילים מפיו. אבא, אמא. אתם יודעים כמה אני לא רוצה לעזוב. זה לא סוד. אבל אני רוצה לדבר עכשיו לא עלי. אני רוצה לדבר על האידיאלים שלכם. איך אתם, שתמיד הייתם חדורי אידיאולוגיה. שעזבתם את ארצות הברית כדי להיות מחלוצי גוש קטיף. עכשיו אתם הולכים לבגוד בארץ הזאת. איך אתם יכולים להסתכל לי בעיניים. דווקא מי שלימד אותי איך לאהוב את הארץ, רומס אותה בשתי ידיו. אני יודע שקשה לכם, אך על קשיים מתגברים. את זה הרי גם לימדתם אותי. איך אתם גם יכולים לבגוד ככה ביהודה?הוא יושב שם בשמיים ובוכה. ואני, לא יכול לשתוק. אני מרגיש מוכה וכאוב. אתם לא יכולים לעזוב את הארץ. אבא, אמא. עוד לפני שאתם עונים לי. תצאו לשנייה בבקשה החוצה. ולא, אל תסתכלו על המוביל. תסתכלו קצת יותר רחוק. אל עבר הגינה. ההורים ההמומים יצאו החוצה כבקשת עידן. ומה שהם ראו שינה את הכול. הם ראו את הגן שנבנה כבר תקופה ארוכה ליד ביתם. גמור ופתוח. אך לא זה מה ששינה אותם, השלט הוא ששינה אותם. בכניסה לגן היה כתוב: הגן הוקם לזכרו של "יהודה מאיר". ההורים התקדמו אל עבר הגן. רצו לראות במו עיניהם את הפלא הזה. והנה הם פגשו את הילדים של איציק, האח של אמא. משחקים בגינה. ואז, איציק הופיע ואמר להם. אצלנו תמיד תקבלו תמיכה, או כל מה שאתם צריכים. לעזוב את הארץ זה לא פיתרון. זה רק בריחה מהמציאות. אנחנו פה ואנחנו נעזור לכם. רק תישארו. ואז ההורים הבינו. ישראל היא הבית שלנו לעד – אין לנו ארץ אחרת. ובשמיים, נראה חיוך קטן. חיוך של יהודה.

בין הצלליות, ניתן לראות. אחד את השני, באור קצת אישי. כשלא הכל ברור, ולא הכל ידוע. ולא תמיד רואים, את כל הדברים. נשאר רק לדמיין, לחשוב על האחר. ולהאמין לסיפורים, שבסוף דברים קורים. ומה שלא רואים, זה לא דברים רעים. כי בין הצלליות, אשאר פה להיות.

בשקט עלית למעלה, ואנו נשארנו בוכים. בשקט עזבת אותנו, בלי להיפרד מאיתנו. זה היה כה מהר, זה היה כה מפחיד. ואנו נשארנו כואבים. כבר שנתיים עברו, והחיים נמשכו. אך הגעגוע תמיד ישאר לך

השיר שלפניכם הוא שיר שאני (אבישי לוין) פירסמתי פה לפני כמה חודשים. אחת בשם אביטל ביקשה ממני לעשות לו הלחנה, והתוצאה פה לפניכם! מלחמה יש לי מלחמה, בה אני נלחם. לא עם רובה, אלא עם מוסר. במלחמה הזאת אין הרוגים, אלא יש פצועים שאינם מחלימים. ולמרות כל סיפורי הזוועה, בנו תמיד תישאר התקווה. ולמי שעדיין לא הבין במה מדובר זאת המלחמה ביצר שהינה העיקר. ולמרות כל סיפורי הזוועה בנו תמיד תישאר התקווה בנו תמיד תישאר התקווה.

עשיתי גירסא חדשה לסיפור...שנערכה ע"י לא אחר מאשר הרב הסופר חיים סבתו...הרב שלי!כבוד... תהנו! בית משפחת מאיר, שקט. עוד מעט יגמר היום. וזכרונו יישאר רק על גבי הלוח. הדממה נראית, דממה מתוחה קמעה. בסלון יושבים להם אבי ומיכל. מדברים, מדברים בשקט. אבי, אמרה מיכל. לא הגיע הזמן כבר לספר לו?כמה כבר אפשר לדחות את זה? מה אני אגיד לך, ענה אבי בקול רפה, שקט ועצוב. נראה שהדאגה נתנה בו את אותותיה עם מצח חרוש קמטים ושיער שהלבין לפני זמנו. תספרי. עידן, הפרה מיכל את הדממה. בא בבקשה לסלון. אני ואבא רוצים לדבר איתך, זה חשוב. עידן הקשיב לקול והרהר בליבו. על מה יש להם לדבר איתי?ולמה דווקא עכשיו, למה זה לא יכול לחכות עד מחר? ולמה הקול של אמא נשמע מתוח? עידן התקרב בצעדים מהירים אל הסלון. כן, על מה רציתם לדבר איתי? טוב, תשמע עידני, התחילה אמא לומר. ונימת הלחץ שבקולה גבר. תשמע, לא קל לנו להגיד לך את זה, האמת היא שזה אפילו מאוד קשה לנו. מאז הגירוש מנווה דקלים קשה לנו. אנחנו כבר לא מרגישים הרגשה ביתית. עם החברים הקשר התרופף, ואנחנו מרגישים בודדים. אנחנו מרגישים שאם לא יקרה לנו איזה נס, אנחנו נתמוטט. המשפחה נמצאת לה באמריקה ולא יכולה לתת לנו תמיכה. קשה לנו. לכן, בהחלטה באמת כואבת וקשה אנחנו החלטנו שאנחנו עוזבים את עידן קפא על מקומו. לזה הוא בטח לא ציפה. דווקא עכשיו, שנתיים אחרי? דווקא כשהצליח להשתקם? דווקא כשמצא לו חברים חדשים? דווקא כשהתרגל לישיבה? דווקא שהצליח להרגיש קצת בבית? עכשיו כל זה ילך ממנו?עכשיו הוא יצטרף להתרגל לחיים חדשים, להתחיל שוב מאפס? ממממ...מתי אתם, אנחנו נוסעים? שאל עידן בקול רועד. עוד חודשיים, ענתה מיכל מה? התפרץ עידן. לא, אתם לא יכולים לעשות לי את זה. אני לא מוכן לזה. ולמה רק עכשיו אתם מספרים לי על זה? עידן, תירגע!הפעם היה זה אבי שניסה להרגיע. אני יודע שזה לא יהיה קל. שוב פעם להתחיל מחדש. אבל תחשוב עלינו, עלי ועל אמא. לפני חמש שנים כשיהודה נהרג. היה לי ולאמא קשה. אבל התגברנו. בזכות התמיכה של כולם. עכשיו, גם את זה אין לנו. אין לנו ברירה אחרת חוץ מלעזוב. אני בטוח שבשלב כשלהוא תבין אותנו. אני בטוח. לא, לעולם אני לא אוכל להבין. ענה עידן בצרחה. קם מהספה, רץ לחדר וטרק את הדלת. ואבי ומיכל, לחשו תפילה קטנה. מקווים שהכול יהיה בסדר. בחדר, ניסה עידן לארגן את מחשבותיו. אך הם התרוצצו במוחו בערבוב אין סופי. הוא לא ידע מה הוא יכול לעשות. הוא פשוט היה אובד עצות. למי אני כבר יכול לפנות? הוא הרהר בליבו. ואז בפרץ של שנייה הוא ידע בדיוק את התשובה. אסף, אליו אני צריך לפנות. תמיד יש לו רעיונות טובים. הוא בטח כבר ידע לייעץ לי מה לעשות. יהיה בסדר. עידן נשכב על המיטה ולחש לעצמו, יהיה בסדר...יהיה בסדר. בוקר. עידן התעורר ולאחר התפילה במניין הוציא את המכשיר הנייד מכיסו, חיפש את השם אסף ולחץ על הכפתור הירוק. לאחר כמה צפצופים שמע את קולו של אסף. הלוו אסף , מה קורה? ב"ה הכול טוב. מה איתך? אממ...עם קצת עזרה שלך אולי יהיה יותר טוב. למה, קרה משהו?שאל אסף כן, האמת היא שקרה, אפילו קרה אסון. ההורים שלי החליטו שהם רוצים לחזור לאמריקה. כבר הקיץ! אתה קולט? אני ממש לא יודע מה לעשות עם זה. אני לא מצליח לדמיין אותי שוב פעם באמריקה. אני לא אוכל לסבול את זה. אתה חייב לעזור לי. מממ...ענה אסף. נראה כבר מה אפשר לעשות. כרגע לא עולה לי בראש שום רעיון. אבל אל תדאג אני כבר אחשוב על משהו. הרי חברים לא מפקירים, נכון? בהחלט!ידעתי שאתה חבר אמיתי. תודה. בכיף, בשבילך תמיד. אז להתראות בינתיים ואל תדאג. נמצא פיתרון. תודה, ענה עידן. אך בליבו חשב שלא יימצא לזה שום פיתרון. הלוו איציק. מה שלומך?זה עידן. עידנוש. מה שלומך? איך ההורים, שאל דוד איציק. ב"ה. אבל יש לי משהו חשוב לספר לך. למרות שאולי אתה בכלל יודע על זה. ספר, חופשי. אתמול ההורים לקחו אותי לשיחה. הם דיברו על כמה שקשה להם וכל זה, והם החליטו שהם רוצים לחזור חזרה לאמריקה. עוד חודשיים. הם חושבים ששם יהיה להם יותר טוב. אני לא מאמין בזה. אני ממש לא רוצה לחזור לשם. אל תדאג, אני אנסה לשכנע אותם. אני מכיר את ההורים שלך יותר טוב משהם מכירים את עצמם. הם אנשים אידיאליסטים, ואידיאלים לא מפקירים ברגע. הם לא יעזבו כל כך מהר. אל תדאג. חוץ מזה, הם לא יפקירו את האח שלך.הם לא ישאירו את הקבר עזוב ומבודד. אל תדאג. לפי דעתי הם בסוף יחליטו להישאר. טוב, אני מאוד מקווה שזה יקרה במציאות. תודה על השיחה. ביי בינתיים ביי, ואל תדאג. יהיה טוב. אך הדאגה עדיין המשיכה לכרסם בליבו של עידן. צלצול הסלולארי העיר את עידן משנתו. הצג הראה שהשיחה היא מאסף. הלו, עידן!תקשיב. עלה לי איזה רעיון. אולי הוא יוכל לעזור. נכון יש גינה שנבנית ליד הבית שלך? אממ...כן, ענה עידן. אבל מה היא קשורה בכלל? אולי היא תוכל לעזור לנו. אני רק מקווה שאצליח להשיג את כל האישורים. את כל הפרטים של התוכנית אסביר לך כבר אח"כ. בינתיים הישאר רגוע והפסק לדאוג. ברור? ברור!ענה עידן. בקול שמח ומלא תקווה. יופי, אני ממש אז ביי בינתיים. השיחה נותקה, ועידן נשאר לבד, עם המחשבות... אסף ניתק את השיחה. שמח שעידן מסכים לתוכנית ומשתף פעולה. אך אצבעותיו לא נחות לרגע. הוא מחפש על הצג "אבא משרד" ולוחץ לחיוג. הלווו, אסנת! זה אסף. תעבירי לי בבקשה את אבא. זה חשוב. אוקי, רק שנייה. אסף. מה שלומך?הכול בסדר? כן אבא, ב"ה הכול בסדר. קיבלתי 92 במבחן התנ"ך. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. אז על מה? אני צריך ממך טובה קטנה. דבר, ענה האב. אז ככה...ההורים של עידן, חבר שלי. החליטו שהם רוצים לעזוב את הארץ. בקיצור, עלה לי רעיון שיכול לגרום להם לשנות את ההחלטה, ולהשאיר את עידן בארץ. אבל בשביל זה אני צריך את העזרה שלך. נכון יש את הגינה שנבנית ברחוב הברושים, מול הבית של עידן? אז יש מצב שאתה מזרז תהליכים והיא תיבנה תוך חודשיים? זה לא סיפור גדול בשבילך, נכון?צריך שפעם אחת יצא לי איזה טובה מזה שיש לי אבא ראש מועצה. לא? אני אשתדל אסף, אבל אני לא רוצה להבטיח. טוב, סומך עליך אבא! אמר אסף. אמרתי שאני לא מבטיח לך שזה יקרה. אני ישתדל. טוב אוקי ביי. אה, ותודה! המעבר לאמריקה הלך והתקרב. ואילו הבית הלך והתרוקן. יותר ויותר חפצים נכנסו אל תוך ארגז דבוק. זיכרונות שלמים, נדחסים, נזרקים. גם עידן ארז את חפציו, אך קיווה שלכל זה לא יהיה כל צורך. קיווה בכל מאודו שהתוכנית תצליח. שהוא יישאר בארץ, לעד. – יום לפני המעבר דמות נכנסת בצעדים מהירים אל בית הקברות. סקרנית, בוחנת. ממהרת, מגיעה אל מחוז חפצה. ואז, כמו בפרץ של תחושה מתחילות הדמעות לזלוג. יהודה, אני לא רוצה לעזוב אותך. אם התוכנית לא תצליח מחר אמצא את עצמי על מטוס, אמצא את עצמי רחוק ממך, באמריקה. אתה יודע כמה אני לא רוצה את זה. אתה יודע כמה קשה לי עם זה. אבל אתה כבר לא יכול לעזור לי. כבר חמש שנים שאתה יכול רק לשתוק. אבל לפחות יש לי את הנחמה בזה שאני בא לכאן, לאחר נשיקה ובכי אחרון, עזב עידן את בית הקברות, מהורהר במחשבות. היום הגיע. הבית כולו ארוז ומוכן למעבר. דפיקה בדלת, המובילים הגיעו. זהו, עכשיו זה סופי. הכול עובר, הכול נגמר, עוזבים את הארץ. ארגזים נלקחים ומועברים אל מחוץ הבית. הכול מתרוקן, וכאילו גם הלב מתרוקן, הלב נשבר. אך אז, בתוך כל ההמולה והרעש. נשמע קול חזק וקצת רועד. אבא, אמא! צאו שנייה החוצה. בבקשה. היה זה עידן. לא, עכשיו, ענה אבי. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? לא, ענה עידן בקול תקיף יותר. צאו עכשיו החוצה!בבקשה. בחוסר חשק יוצאים אבי ומיכל החוצה. כן עידן, מה כל כך חשוב? שאל אבי. תסתכלו רגע על הגינה. אמר עידן. הם הסתכלו אך לא יכלו להאמין למה שרואות עיניהם. לעיניהם נגלתה פתאום גינה עומדת וקיימת. לא עוד גינה בתהליכי בנייה מתמשכים. אך לא זה מה שמשך את תשומת ליבם. השלט! על השלט בכניסה היה כתוב: הגן הוקם לזכרו של "יהודה מאיר". הם התקדמו בצעדים איטיים, צעדים נרגשים אל הגן. מגיעים לכניסה, נוגעים בשלט. זה אמיתי, זה אבי ומיכל, מנסים לעכל את הדברים שקרו עכשיו. מנסים לקלוט את המתרחש. מרגישים פתאום שייכות, מרגישים אהובים. מרגישים שהם לא יכולים לעזוב, לא כל כך מהר. הם נשארים לעמוד עוד מספר רגעים. ולאחר מכן בצעדים מהירים הולכים חזרה לכיוון הבית, עם הרגשה אחרת. פותחים את הדלת. ומבקשים לעצור את הכול. אנחנו נשארים בארץ. עידן, מביט מהצד ודומם. עיניו נרגשות וליבו שמח. אך הוא אינו מוצא את המילים המתאימות. לפעמים השתיקה יפה. אך המחשבות רצות בראשו. ארץ ישראל, לך תמיד אני אשאר – נאמן לעד

הרהורים, מחשבות, שאבדו לעולם מליבי, מנפשי. זיכרון שהלך, שברח, לעדי עד. ואני, יושב מהורהר. נזכר, שהכל זה עבר. העתיד, מביט מסביב מחייך לו קמעה. על ניסיון זיכרון, של העבר. הרהורים, מחשבות, של עבר נשכחו מהלב ממזמן...

העצב מתחולל בתוכי. מכה בנפשי. מכאיב מדכא, לא נותן לי מנוח, הולך איתי בכוח. לא מפסיק לא מרפה העצב הזה. התקווה מזדחלת לאיטה, מרוחקת קמעה. אלי היא לוחשת, אותי מחבקת. הופכת כאבים, לדברים מלטפים. גורמת לי, לחזור לעצמי. לצאת מזה, מהעצב הזה.

תן יד, שלא אפחד. ברגעים הקשים, במשברים הגדולים. תן יד, שלא אדאג. גם כשהלב עצוב, גם כשליבי כאוב. ביחד נתגבר, אני לא אוותר. אז רק תן יד, שלא אפחד.

כמו עשבי הבר, כך אני צומח. כמו עשבי הבר, כך אני פורח. כשאותי עוזבים, אותי מפקירים. אז אני פורח, אז אני צומח. אנשים מנסים, עלי הם דורכים. בי הם פוגעים, וכלל לא מרגישים. אך אם נלך, איתי ואיתך. אצליח לפרוח, וגם לשמוח. לא ארגיש מופקר, אהיה מאושר. כמו עשבי הבר, אצמח ואפרח. אך בצורה טובה, צורה ישרה. ללא כאבים, וללא מכשולים. אהיה לשם דבר, כמו עשבי הבר.

אם הייתי יכול, לבקש ולשאול. את ריבונו של עולם, שאלה בשביל כולם. היית אותו שואל: למה יש את הצרות, למה אנשים צריכים לבכות? למה אין עולם נפלא, רק עם טוב של הבריאה? אינני יודע בדיוק מה התשובה, אך כנראה היא קשורה להגדרה. הכל פה טוב, חוץ מהרע, ויש לנו עולם גדוש ונפלא. צריך רק להביט ולראות, את היופי ואת הפלאות. לאהוב את הבריאה, ולהודות למי שעשאה.

עומד בתפילה, מבקש בקשה. בקשה לעתיד, בקשה לתמיד. אנא רחם, אנא הגשם, את החלומות, את התקוות. שיהיה לי טוב, בעתיד הקרוב.

עומד בין קוצים, רואה עננים. מסתכל מסביב, שקט כמו תמיד. פתאום זה קרה, מחבל פה ירה. ותוך שניות, דיממו עשרות. ואני נותרתי אחד יחידי. וחשבתי לי, בשקט בליבי. שאולי עדיף היה לי למות כך בשקט חרישי. ולא להתענות, שנשארתי לבדי.

כבר עשר שנים עברו, שנים של כאב. של דמעות שזולגות, והלב דומם. עשר שנים בלי שום שמחה, בלי שום בדיחה. כי לאבד בן, זה כמו לאבד את עצמך חלק מגופך. ורק הגעגוע לימים הטובים, מבעבע... (נכתב על אסון המסוקים שחל לפני עשר שנים)

יש מקצוע אחד, אותו אני לא מחבב במיוחד. לפעמים הוא אפילו ממש מחרפן, ואני לא רוצה בו לתרגל. אך מה לעשות שיש בגרות, והיא מכניסה אותי למציאות. אותי מחייבת כל הזמן ללמוד, ולא נותנת לי מנוחה, לילה ויום. אז תזכור, שאם נכשלת, תדע שנדפקת. כי במתמטיקה תצטרך לעסוק גם בחופשה, והיא לא תתן לך אף פעם מנוחה.

קשה לשנות, קשה להשתנות. לשנות הרגלים, לשנות מעשים. להפוך לאחר, פתאום להתבגר. לשנות את עצמך, את פנימיותך. להוריד את הקליפות, את כל המסיכות. לגלות את הנסתר, שהסתרת זה מכבר. אך אז מגלים, כוחות חדשים. שלא ידעת לפני, שרק ראית אחרי. שינוי רציני. שינוי אמיתי. זה לא בחלומות, זה באמת להשתנות.

שני אנשים, שני הפכים. עולמות משונים, עולמות חדשים. מנסים לגשר, מנסים לפשר. למצוא שווה, במה ששונה. ופתאום רואים, דברים חדשים. רואים דמיון, רואים שוויון בין שני אנשים, שני הפכים.

בשקט נלחם, כשצריך גם נדם. אותו הוא שירת, רק בשביל לתת. הקשיב ושמע בשקט עשה. כשקיללו לא שקט, עד שהפגר הושקט. גיבור בן גבורה, אבישי בן צרויה. שמותינו שווים, אך איננו דומים. וליבי בקשה, תפילה חרישה. הלוואי ובי יהיה, ולו בטיפה. הלוואי אהיה כמו, אבישי בן צרויה. (נ.ב: יש לי היום יומולדת 18, אז החלטתי לעשות את הדבר הזה...מקווה שתאהבו ותבינו)

עוד חודש וקצת, אהיה מושבת. תיגמר השנה, ואיתה הישיבה אסיים ללמוד, ואתחיל לנדוד. אך שניה לפני, שניה לפני סיום. מתחילים החששות, פתאום לעלות. פתאום הפחדים, לאט לאט מתגלים. אך אל לי לדאוג. בוטח אני בביטחון, בקל אל עליון. ואומר לעצמי לעשות סיכום, שניה לפני סיום.

לא חיים טובים, ולא מעדנים. לא להיות עשיר, אף לא טיפה כשיר. ביקשתי רק לחיות, פשוט להיות. להיות יהודי, מאמין ואמוני. שיוכל לחיות, בשקט להיות.

הם עמדו בשורה אחת, מתוחים ונרגשים. בעוד מספר דקות השבט שלהם יקבל שם חדש ומשמעות חדשה. הם היו שבט קטן אך מגובש. חמישה בנים ושבע בנות. את כל הפעולות תמיד עשו ביחד, אף פעם לא בנפרד. נכון שהיו ניסיונות להפריד את השבט. אך הם התנגדו בכל תוקף ונשארו ביחד. הגיבוש של השבט היה יותר חשוב להם מכל דבר אחר. גם אם זה יוצר איזה שהם בעיות הלכתיות. וכעת, הם עומדים בשורה אחת, בנים בצד אחד ובנות בצד שני. מחכים לקבל את ואז נשמע קולה של הקומונרית: ואתם שבט הרא"ה - יקרא שמכם בישראל "לביא". זה היה רגע השיא. זהו, הם קיבלו שם וקיבלו משמעות, וכעת הם יוצאים לדרך חדשה. הם ידעו שעוד מחכות להם הרבה משימות והרבה קשיים בדרך. אך דבר אחד היה ברור להם. השבט הזה לא יתפרק בחיים. זה רק הקדמה לסיפור שהתחלתי לכתוב. וכמו שאתם רואים הסיפור הולך להתמקד בשבט לביא של בני-עקיבא. אשמח לקבל כל תגובה או הערה שקשורה לסיפור.

יש לי מלחמה, בה אני נלחם. לא עם רובה, אלא עם מוסר. במלחמה הזאת אין הרוגים, אלא יש פצועים שאינם מחלימים. ולמרות כל סיפורי הזוועה, בנו תמיד תישאר התקווה. ולמי שעדיין לא הבין במה מדובר, זאת המלחמה ביצר שהינה העיקר.