היום אני הולך לרצוח מישהו
דוד התעורר לשמע צפצופו של השעון המעורר. מחשבה
אחת הייתה במוחו "היום אני הולך לרצוח מישהו".
הוא הסתובב על צדו וראה שאשתו, כמו תמיד, כבר
קמה וכנראה שהיא מכינה את הילד לבית הספר.
דוד היה גבר בגיל 40, שכבר נכנס לשגרת חיים. בית עבודה.
דוד הוא מה שאנחנו קוראים לו, 'בחור טוב'. הוא מתפלל
כל יום בכוונה ובדבקות. נותן צדקה ומעשר, אוהב את משפחתו,
דואג לחינוך בנו ומכבד את אישתו, מסור למקום עבודתו,
הוא אוהב את הבריות, הוא אוהב את החיים שלו. מבחינתו
לא היה חסר לו כלום, הוא היה מאושר.
דוד גם הרגיש עצמו כבר מזל. שולה אישתו אובחנה כעקרה,
והרופאים קבעו שכמעט אין סיכוי שתוכל להיכנס להיריון. אך
דוד תמיד האמין שבעזרת תפילה הכול אפשרי. אכן, כך היה.
אישתו ילדה לו בן בניגוד לכל הסיכויים. לבנו הוא קרא אביתר,
מלשון אבי הותיר לי (כהודיה לאל).
אבל עם כל מעלותיו הטובות של דוד מגרעה אחת הייתה לו, הוא
לא היה סבלני על הכביש. הוא היה מתעצבן על כל מי שנסע
לאט, הוא היה כל הזמן ממהר ונוסע מעל המהירות המותרת.
תמרורים ורמזורים היו אצלו בגדר המלצה בלבד. כל פעם שהעירו
לו על כך הוא אמר: "שטויות, אני נהג מצוין, מה כבר יכול לקרות?".
לאחר שדוד התארגן והתכונן לצאת לתפילת שחרית ולאחריה
לעבודה, הוא נכנס למטבח וראה שם שאישתו והבן שלו יושבים
ליד השולחן וצוחקים. "מה כל כך מצחיק?" שאל דוד. "אוה, אל
תשאל" ענתה לו שולה. "הבן שלך קיבל אות הצטיינות מיוחדת על
הצלחה בלימודים, והוא צריך ללכת היום לקבל תעודת הערכה".
דוד ניפח את חזהו וחשב בלבו "אחח זהו בני, ילד מחונן ומוצלח
גידלתי". דוד אמר לבנו כמה הוא גאה בו, נתן לו נשיקה על המצח,
איחל לאישתו יום טוב, ויצא לדרכו.
באותו יום שום דבר לא הצליח לדוד, הוא שכח את התפילין בבית,
והיה צריך להשתמש בזוג הישן שבבית הכנסת. לאחר מכן הוא נתקע
בפקק בדרך לעבודה. כשכבר הגיע לעבודה, הבוס שלו צרח עליו,
ולא רק זה, אלא גם זה היה יום עמוס וארוך במיוחד. מה שהכי הפריע
לדוד, היה שהוא לא יוכל להגיע בזמן לטקס של הבן שלו,
טקס קבלת תעודת ההערכה.
כשסוף סוף סיים דוד את העבודה, הוא היה עצבני במיוחד. בכביש
הוא היה חסר מנוחה עוד יותר מהרגיל. הוא עקף על ימין ועל שמאל,
לא עצר ובקושי הסתכל לכיוונים ב"עצור". עבר ברמזורים ממש
שבריר שנייה לפני האדום. סינן "ברכות" לעבר נהגים איטיים. צעק
על נהגות. בכלל באותו יום הוא נהג ללא סבלנות בכלל, וכאילו
הוא היחיד על הכביש.
כשכבר הגיע קרוב לביתו נתקע מולו איזה רכב מעצבן. דוד החליט
לעקוף את הרכב שעצר מולו, ואף סינן לעברו איזו קללה עסיסית.
אך תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה, פתאום קפץ ילד לכביש. לבו
של דוד פשוט נקמץ, הכול עצר! הדם שלו בעורקים קפא! הוא ניסה
ללחוץ על הבלמים, הוא לחץ עליהם עד הסוף, כאילו שאם הוא רק
ינסה לדחוף אותם יותר נמוך האוטו ייעצר.
אבל, האוטו לא עצר, הוא הגיע במהירות גבוהה מדי, והילד פשוט
פתאום הופיע לו משום מקום. הרכב פגע בילד בעוצמה והעיף אותו
לכביש כסמרטוט חסר חיים. דוד פשוט לא יכל לזוז, כאילו שהכו
בו בשרביט של טמטום, הוא לא ידע כלום. לא ידע מיהו, לא
הבין מה קרה, לא שמע ולא ראה כלום. אחרי שברירי שנייה,
שנידמו כנצח, פתאום הוא החל לשמוע צווחות וצרחות.
העיניים שלו החלו לדמוע, הוא לא יכל לראות כלום מעבר
למסך הדמעות, רק שמע את הזעקות-
"אבי'לה, אבי'לה, בבקשה תקום!!! רוצח!!! רוצח!!! רצחת את הבן שלי!!!
לאאאאאאאאאא!!! זה הבן שלי. אלוקים למה? לא את הבן שלי!!!
קח אותי!!! אבי קום. קום. לא זה לא אמיתי!!!
אלוקים בבקשה עזור לי!!!".
דוד ניסה למחות את הדמעות שבעיניו ולראות
מי זאת שזועקת את זעקות השבר הללו.
לרגע נדמה היה לו שהוא מכיר אותה.
דוד חשב לעצמו "רגע מה היא זעקה?! אבי'לה?! אבי?! אביתר!!!!!!!!!!!!
זאת שולה?! כן?! לא יכול להיות, לאאאא !!!! לאאאאאאא!!!!!!
אביתר שלי...
לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!"...
*ברור לכולם שדוד לא קם בבוקר וחשב שהיום הוא הולך לרצוח מישהו. אבל כל אחד
שיזלזל בחוקי התנועה, וייסע כאילו הוא היחיד על הכביש, הרי שאם הוא יפגע
במישהו, הוא לא יהיה יותר טוב מרוצח!
מוקדש לכל בעלי הרישיונות, ולכל מי שיהיה לו אי פעם רישיון.
תגובות
אבל אני בעד שלא יתנו לי רשיון..אני פשוט סכנה לאומה כולה..
והקטע,
יפה.חזק.
דוד לא ציפה שיהרוג מישהוא את הבן שלו
סיפור חזק ומרגש
חחח
חזק והמסר חבל"ז!