יצירות של אליהו הנביא

בגידה אל תלכו לשם... אתם לא מבינים? אם תלכו הכול יאבד, הכול ייחרב. תחזרו חזרה, עוד לא מאוחר. יש עוד זמן, ואפשר לתקן את המעוות. מה עשיתם?! אתם לא קולטים?! זה הכול היה שקר! אני לא מכיר אתכם. אתם לא אחיי. אין בינינו יותר כלום, שלום לכם! מי אתם?! מצטער, לא מכיר. זה לא אני שהתנתקתי. ניסיתי להזהיר אתכם. עכשיו כבר מאוחר. כל שנשאר זה לשבת ולחכות. אני אחכה עם משפחתי, עם חבריי, ועם עמי. אני כבר לא אחיכם. כל מה שקורה זה באשמתכם. אין סליחה לרשעים. אתם לא אחיי!!! "כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד".

שאלו אותי מספר פעמים "למה משיח עוד לא בא?" אז ככה... היינו פה מספר פעמים: בפעם הראשונה הגענו כאשר משיח היה עוד ילד. אולם, רך ועדין נפש היה. הוא לא יכל להבין את השנאה. הוא לא הבין למה לא רוצים בו. קראו לו מתנחבל, חרדי עלוקה. צרחו עליו שהוא כופה את הדת. משיח לא יכל לסבול זאת וברח. בפעם השנייה הגענו כשאר משיח היה נער. אמנם כבר לא ילד, אך, עדיין קצת רך. קיללו אותו, גידפו אותו... והוא נשאר איתן. האשימו אותו בכפייה, והוא לא מצמץ. אבל, אז הוא ראה איך מבזים את אחיו. את הצדיקים אשר כל רצונם הוא עבודת ה'. משיח לא יכל לסבול זאת וברח. הפעם השלישית הייתה לא מזמן, משיח כבר היה גבר צעיר. כבר לא ילד או נער, ורוחו איתנה. קיללו אותו, גידפו אותו, האשימו בהאשמות קשות, והוא ענה לכולם. ביזו את אחיו, והוא עמד איתן לצידם. כאשר ראו שהם לא יכולים לו, החלו משמידים את עבודתו, גירשו את אחיו, את ילדיו, הרסו את בתיהם, חיללו את קברי יקיריהם, והוא... חיזק את ידיהם. במאמץ נואש אחרון החליטו לפגוע בו במקום הכואב ביותר, הם השפילו, היכו, שיקרו, שלחו חיות רעות... ופגעו לו ביקר מכל, הם פגעו לו בילדים. משיח לא יכל לסבול זאת וברח. בפעם הבאה שנבוא... משיח כבר לא יהיה ילד- הוא לא יהיה תמים. משיח כבר לא יהיה נער- לא תהיה בו חדוות נעורים. משיח כבר לא יהיה גבר צעיר- הוא לא ישחית מילותיו לריק. משיח יהיה גבר... גבר שהשפילו אותו, קיללו, גידפו, ביזו גירשו והשפילו את אחיו. גבר אשר ילדיו האהובים הוכו קשות על אהבתם את האל הקדוש. משיח יהיה תקיף ונמרץ, דרכיו עוד יהיו דרכי שלום, אך לא עוד התרפסות, לא עוד דיונים וניסיונות פשרה. אלא, רק דרך אחת!!! אתה מבין למה אני מתמהמה?! בפעמים הראשונות חסתי על נפשו של משיח... אבל עכשיו... אני מפחד על נפשותינו!!!

בקשה למשפט חוזר / אליהו הנביא *(בית המשפט)- המבקש יעמוד על רגליו. *(בית המשפט)- יציין המבקש את שמו. *(המבקש)- אדולף אוטו אייכמן. *(בית המשפט)- יציין המבקש את תוארו ועיסוקו. *(המבקש)- מבכירי המנגנון הנאצי בגרמניה, ראש מחלקה IV B 4 באס אס. *(בית המשפט)- בגין איזו אשמה נשפטת? *(המבקש)- פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצעתי כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. *(בית המשפט)- ומה טענת? *(המבקש)- לא אשם. *(בית המשפט)- מה היה פסק הדין? *(המבקש)- אשם. *(בית המשפט)- ומה היה גזר הדין? *(המבקש)- הוצאתי להורג בתלייה, נשרפה גופתי ופוזר אפרה בים. *(בית המשפט)- ולשם מה ביקשת משפט חוזר? *(המבקש)- על מנת שאוכל לשטוח את טיעוניי בשנית. *(בית המשפט)- ומה היו טיעונייך בפעם הראשונה? *(המבקש)- טענתי שהשופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים. חקיקה אכס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שנחטפטי מביתי. תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים. העבירות בוצעו מחוץ לשטחה של מדינת ישראל ובמועדים בהן בוצעו המדינה לא הייתה קיימת. *(בית המשפט)- טיעונים אלו כבר נשללו על ידי בית משפט קמא, האם אלו היו כל טיעונייך? *(המבקש)- לא. *(בית המשפט)- אם כך, התואיל לחזור על טיעונייך הקודמים שעליהם אתה מעוניין לפתוח את הדיון מחדש? *(המבקש)- בהחלט. *(המבקש)- כל תפקידי במכונה הנאצית המשומנת היה של 'בורג קטן במערכת'. רק צייתתי לפקודות הממשל הנאצי. לא יכולתי להפר אותם בהיותי פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלי. *(בית המשפט)- טענות אלו נדחו בעבר, מדוע אתה מאמין שיתקבלו כעת? *(המבקש)- מכיוון שכיום יש לי דוגמאות מכם. הלא אם לא תשמעו את טענותיי, הדבר יתפרש כצביעות, הלא כך? *(בית המשפט)- ועל אילו דוגמאות אתה מדבר? *(המבקש)- האם אצלכם, חיילים לא בגדו באחיהם וגירשו אותם מביתם?! *(המבקש)- האם אצלכם לא גורשו משפחות שלמות לרחוב ללא ידיעה מה יקרה איתם בעתיד?! *(המבקש)- האם ראשיהם של ילדים לא רוצצו על ידי חיות?! *(בית המשפט)- נכון, אז מה אתה מנסה לומר בכל זה? *(המבקש)- יודע בית המשפט הנכבד מה המשותף לכל המעשים האלו?! *(בית המשפט)- אולי תאיר את עינינו. *(המבקש)- כולם פשוט קיבלו פקודות. רק ביצעו את שהורו להם. *(בית המשפט)- טוב אתה לא יכול להשוות. הלא אתה השמדת ועינית מיליונים. הם סך הכול גירשו משפחות מבתיהם, ושברו כמה ראשים. *(בית המשפט)- וחוץ מזה, הם לא יכלו לסרב פקודה, הם היו חייבים לבצע אותה! *(המבקש)- ולמה זה? *(בית המשפט)- מכיוון שאם היו מסרבים פקודה הם היו נענשים! *(המבקש)- ואיזה עונש כבר היו יכולים לחטוף? *(בית המשפט)- קנס של כמה אלפי שקלים, ו/או מאסר של כמה חודשים מקסימום. *(המבקש)- לא עושה עליי רושם, אתה יודע איזה עונש אני הייתי מקבל אם הייתי מסרב פקודה? *(בית המשפט)- לא, איזה עונש אתה היית מקבל? *(המבקש)- מכיוון שמפקדי היה לא אחר מאשר אדולף היטלר, הרי שברור לך שאם הייתי מסרב פקודה עונשי היה חמור במיוחד. היו שולחים אותי לסדרת עינויים שרק השטן יכול לברוא. את בניי היו מוציאים להורג על ידי שיסוי כלבים בהם. בנותיי היו הופכות ל*ונות שדה, ומשמשות את חיילי הצבא הנאצי. אישתי, הייתה זוכה לאותו כבוד כשלי. *(המבקש)- עכשיו אני שואל את בית המשפט הנכבד, מה אתה היית עושה במקומי? היית מסרב פקודה? *(בית המשפט)- *(המבקש)- מדוע אינך עונה לשאלתי? *(בית המשפט)- *(המבקש)- אני אגיד לך משהו שברור לי לחלוטין. אותם בוגדים ומגרשים, אותם חיות, לו הם היו במקומי, הם לא היו מהססים לרגע, ועושים בדיוק את מה שאני עשיתי. *(המבקש)- סך הכול, "רק מילאתי פקודה!". עריכה : הורדת שורה ושלוש מילים לא ראויות שלא פוגעות במסר.

היום אני הולך לרצוח מישהו דוד התעורר לשמע צפצופו של השעון המעורר. מחשבה אחת הייתה במוחו "היום אני הולך לרצוח מישהו". הוא הסתובב על צדו וראה שאשתו, כמו תמיד, כבר קמה וכנראה שהיא מכינה את הילד לבית הספר. דוד היה גבר בגיל 40, שכבר נכנס לשגרת חיים. בית עבודה. דוד הוא מה שאנחנו קוראים לו, 'בחור טוב'. הוא מתפלל כל יום בכוונה ובדבקות. נותן צדקה ומעשר, אוהב את משפחתו, דואג לחינוך בנו ומכבד את אישתו, מסור למקום עבודתו, הוא אוהב את הבריות, הוא אוהב את החיים שלו. מבחינתו לא היה חסר לו כלום, הוא היה מאושר. דוד גם הרגיש עצמו כבר מזל. שולה אישתו אובחנה כעקרה, והרופאים קבעו שכמעט אין סיכוי שתוכל להיכנס להיריון. אך דוד תמיד האמין שבעזרת תפילה הכול אפשרי. אכן, כך היה. אישתו ילדה לו בן בניגוד לכל הסיכויים. לבנו הוא קרא אביתר, מלשון אבי הותיר לי (כהודיה לאל). אבל עם כל מעלותיו הטובות של דוד מגרעה אחת הייתה לו, הוא לא היה סבלני על הכביש. הוא היה מתעצבן על כל מי שנסע לאט, הוא היה כל הזמן ממהר ונוסע מעל המהירות המותרת. תמרורים ורמזורים היו אצלו בגדר המלצה בלבד. כל פעם שהעירו לו על כך הוא אמר: "שטויות, אני נהג מצוין, מה כבר יכול לקרות?". לאחר שדוד התארגן והתכונן לצאת לתפילת שחרית ולאחריה לעבודה, הוא נכנס למטבח וראה שם שאישתו והבן שלו יושבים ליד השולחן וצוחקים. "מה כל כך מצחיק?" שאל דוד. "אוה, אל תשאל" ענתה לו שולה. "הבן שלך קיבל אות הצטיינות מיוחדת על הצלחה בלימודים, והוא צריך ללכת היום לקבל תעודת הערכה". דוד ניפח את חזהו וחשב בלבו "אחח זהו בני, ילד מחונן ומוצלח גידלתי". דוד אמר לבנו כמה הוא גאה בו, נתן לו נשיקה על המצח, איחל לאישתו יום טוב, ויצא לדרכו. באותו יום שום דבר לא הצליח לדוד, הוא שכח את התפילין בבית, והיה צריך להשתמש בזוג הישן שבבית הכנסת. לאחר מכן הוא נתקע בפקק בדרך לעבודה. כשכבר הגיע לעבודה, הבוס שלו צרח עליו, ולא רק זה, אלא גם זה היה יום עמוס וארוך במיוחד. מה שהכי הפריע לדוד, היה שהוא לא יוכל להגיע בזמן לטקס של הבן שלו, טקס קבלת תעודת ההערכה. כשסוף סוף סיים דוד את העבודה, הוא היה עצבני במיוחד. בכביש הוא היה חסר מנוחה עוד יותר מהרגיל. הוא עקף על ימין ועל שמאל, לא עצר ובקושי הסתכל לכיוונים ב"עצור". עבר ברמזורים ממש שבריר שנייה לפני האדום. סינן "ברכות" לעבר נהגים איטיים. צעק על נהגות. בכלל באותו יום הוא נהג ללא סבלנות בכלל, וכאילו הוא היחיד על הכביש. כשכבר הגיע קרוב לביתו נתקע מולו איזה רכב מעצבן. דוד החליט לעקוף את הרכב שעצר מולו, ואף סינן לעברו איזו קללה עסיסית. אך תוך כדי נסיעה במהירות גבוהה, פתאום קפץ ילד לכביש. לבו של דוד פשוט נקמץ, הכול עצר! הדם שלו בעורקים קפא! הוא ניסה ללחוץ על הבלמים, הוא לחץ עליהם עד הסוף, כאילו שאם הוא רק ינסה לדחוף אותם יותר נמוך האוטו ייעצר. אבל, האוטו לא עצר, הוא הגיע במהירות גבוהה מדי, והילד פשוט פתאום הופיע לו משום מקום. הרכב פגע בילד בעוצמה והעיף אותו לכביש כסמרטוט חסר חיים. דוד פשוט לא יכל לזוז, כאילו שהכו בו בשרביט של טמטום, הוא לא ידע כלום. לא ידע מיהו, לא הבין מה קרה, לא שמע ולא ראה כלום. אחרי שברירי שנייה, שנידמו כנצח, פתאום הוא החל לשמוע צווחות וצרחות. העיניים שלו החלו לדמוע, הוא לא יכל לראות כלום מעבר למסך הדמעות, רק שמע את הזעקות- "אבי'לה, אבי'לה, בבקשה תקום!!! רוצח!!! רוצח!!! רצחת את הבן שלי!!! לאאאאאאאאאא!!! זה הבן שלי. אלוקים למה? לא את הבן שלי!!! קח אותי!!! אבי קום. קום. לא זה לא אמיתי!!! אלוקים בבקשה עזור לי!!!". דוד ניסה למחות את הדמעות שבעיניו ולראות מי זאת שזועקת את זעקות השבר הללו. לרגע נדמה היה לו שהוא מכיר אותה. דוד חשב לעצמו "רגע מה היא זעקה?! אבי'לה?! אבי?! אביתר!!!!!!!!!!!! זאת שולה?! כן?! לא יכול להיות, לאאאא !!!! לאאאאאאא!!!!!! אביתר שלי... לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!"... *ברור לכולם שדוד לא קם בבוקר וחשב שהיום הוא הולך לרצוח מישהו. אבל כל אחד שיזלזל בחוקי התנועה, וייסע כאילו הוא היחיד על הכביש, הרי שאם הוא יפגע במישהו, הוא לא יהיה יותר טוב מרוצח! מוקדש לכל בעלי הרישיונות, ולכל מי שיהיה לו אי פעם רישיון.