השעה אחת עשרה בבוקר. אני עומד לבדי בצד שקוע בהרהורים. הייתי חייב לצאת החוצה קצת כדי לשאוף אויר צח. אולי זה מה שיעזור לי. אולי זה מה שיגרום לי למצוא פיתרון. אני חייב למצוא פיתרון. אני חייב לעשות משהו. אסור לי לשתוק.
* * *
שעתיים קודם לכן:
"אוקיי ילדים. היום על הבוקר יש לנו בתוכנית שעת ציור. בשעה הזאת כל ילד צריך בשלב הראשון לצייר את המשפחה שלו, ומי שמסיים שיראה את זה למדריך ויקבל עוד משימה של ציור. ברור?"
"ברור!" ענו כל הילדים במקהלה.
"אוקיי, אז עכשיו אני אחלק לכם דף חלק ועפרונות צבעוניים ויש גם טושים למי שרוצה."
הילדים התחילו בציורים שלהם. בהתחלה הכול היה נראה שגרתי ונינוח. כל זה עד שהם התחילו לסיים.
"שחר," קרא לי אלמוג, החניך הכי מתוק של הקייטנה. "בא תראה את הציור שציירתי." ניגשתי אליו והסתכלתי על הציור. הציור היה מצויר כולו בשחור. בלי שום צבעים אחרים. גם השמש הייתה שחורה וגם האנשים. בציור היו מצוירים אמא אבא שני ילדים קטנים וכלב. אך זה לא מה שמשך את תשומת ליבי. מה שמשך אותי היה הצורה שבה צייר את האבא. אבא גדול וענק. עם שיניים בולטות ודי מפחידות ובעיקר זרועות ענקיות ומאיימות. ידעתי שעובר משהו על הילד הזה. ידעתי מיד שהציור היה הדרך שלו לבטא את זה. ידעתי שאבא שלו מכה אותו. או יותר נכון שיערתי שזה מה שקורה לפי הציור.
דבר ראשון שעשיתי היה להראות את הציור למפעילה של היום, מי שאחראית גם על כך שהם יציירו ומה הם יציירו. היא הביטה והבינה כמוני מה המשמעויות שלו. נראה לך שיש מה לעשות?
הדבר השני שעשיתי או יותר נכון ניסיתי לעשות היה לדבר עם אלמוג. אלמוג היה החניך האהוב עלי וידעתי שאני חייב לעזור לו. לכן ניסיתי לשאול אותו שאלות על הציור. "אלמוג, למה ציירת זרועות כאלה גדולות לאבא שלך? ולמה כל הציור הוא רק שחור?" אך אלמוג לא ענה לי. ובמקום לחייך הוא רק הסתכל עלי במין מבט מרוחק ופשוט ברח מהמקום. יותר לא שאלתי אותו שאלות על זה.
* * *
השעה אחת בצהרים, אני בדרכי הביתה מן הקייטנה עדיין מלא הרהורים. ידעתי בתוך תוכי שאני חייב לעשות משהו. אני חייב לפעול. אבל מה כבר אני יכול לעשות? להתקשר למשטרה? הרי זה לא נראה לי יעזור... עם מי אני יכול לדבר על זה?
החלטתי שאני אשיג את הכתובת ואלך לבית שלו, לא ידעתי מה אני אעשה שם. אבל ידעתי שאני חייב לעשות משהו.
את הכתובת של הבית שלו כבר היה לי. הלכתי ברגל ודפקתי בדלת.
"כן, מי זה?" נשמע קולה של האישה, כנראה אמא של אלמוג.
"אממ, זה שחר, המדריך של אלמוג מהקייטנה. הוא בבית?"
"לא, הוא לא בבית," ענה הקול. ובאותו רגע כבר היה אצלי הרהור עמוק של חרטה על שבאתי אל אלמוג הביתה.
לאחר ששחר הלך נשמע קול בבית של אלמוג. "אלמוג, למה המדריך שלך בא לבקר אותך? קרא משהו היום? אמרתי לו בכוונה שאתה לא בבית. אני לא רוצה שהוא יכנס לנו לחיים."
* * *
בערב התייעצתי עם הורי מה לעשות. אך הם ענו לי תשובה ידועה מראש. אין לך מה לעשות שחר. מה תעשה? תפרוץ אליהם הביתה ותיקח איתך את אלמוג? זה הרי לא הגיוני. הם ההורים שלו והוא צריך לחיות איתם. לך אין שום אופציה שתוכל להתערב. פשוט תעזוב את זה. יום יומיים ותשכח מהכול. תאמין לי.
לאחר השיחה הלכתי לחדר ורציתי לישון. אך ידעתי שהלילה הזה אני כבר לא ארדם.
* * *
בבוקר הלכתי לקייטנה בחוסר חשק מורגש. אמי שהרגישה בכך הציעה לי אולי לוותר היום על הקייטנה. אך אני אמרתי לה שאני לא יכול כי אין לי מחליף ויצאתי מהבית לקייטנה.
בקייטנה ניסיתי לשמור מרחק מכוון מאלמוג, דבר שהיה קצת קשה לאור העובדה שהייתי המדריך שלו והייתה לי קבוצה רק עם חמישה עשר חניכים. אך השתדלתי להתרחק ככל האפשר. ניסיתי פשוט להוציא לי את זה מהראש. "אין לך מה לעשות" הדהד המשפט של ההורים שלי אצלי בראש ולא נתן לי מנוח. כנראה שזה באמת המצב. אני חייב להוציא לי את זה מהראש. אולי ככה ארגיש יותר טוב.
* * *
ביום שלמחרת שוב המשכתי להתעלם מאלמוג, ואפילו הרגשתי טוב יותר עם עצמי. אך פתאום אלמוג ניגש אלי ואמר שהוא חייב לדבר איתי. דחוף. אמנם בהתחלה רציתי לסרב אבל מידת הרחמים שלי לא נתנה לי. אז הלכתי איתו החוצה אל הגינה.
"אז כן אלמוג, על מה רצית לדבר איתי?"
"אמממ שחר. לפני יומיים כששאלת אותי על הציור. זה גרם לי לחוש מחדש את מה שאני מרגיש. כמו שאולי הבנת לפי הציור אבא שלי מרביץ לי ולא רק לי אלא גם לאח שלי ולאמא שלי. יש אנשים שיודעים מזה ולא יותר להם יותר מדי מאיתנו. רק אתה, רק אתה שפתאום גילית את זה, רצית לעזור לי. רצית באמת לעזור לנו. לכן גם באת אלינו הביתה אומנם אמא שלי גירשה אותך אך בעצם עזרת לנו מאוד, בעצם האכפתיות שלך. בזכות זה שבאת אלינו אמא שלי החליטה שהיא חייב לפעול. היא החליטה שאנחנו נעזוב את הבית הלילה. לא, לא יהיה לנו קל אבל זה בטוח יהיה יותר טוב. תודה לך שחר".
ואני, נשארתי עומד דומם והמום כמו לפני יומיים, רק שהפעם הייתה זאת דממה שמחה יותר. דממה שקטה אבל דממה שבקרוב תביא גם רעש, והרבה שמחה.
תגובות
בעזרתו יתברך
יש כאן עלילה מעני'ינת יחסית.
אני ממליצה לך בחום לעבור על הסיפור.
יש מקומות בהם ניתן להעלות את משלב השפה.
ואף כדאי, לענ"ד.
כמו"כ, היו מקומות שמאד חסר לי פסיקים וכו'.
סכ"ה יפה, כתיבה נחמדה.
דרך צלחה בכל!
בפיסקה האחרונה שלך אלמוג נשמע כזה ילד גדול ורציני..
עצוב שאלה החיים..
ואני מסכימה גם עם בת מלך.
בהצלחה!
בס"ד
יפה.....
הסוף הזוי ביותר....הדימיון שלך פעל לא רע....
בס"ד
אם בא לך...
אשמח לשמוע את הסיפור האמיתי חח ללא הדימיון המפותח שלך...תהילה.
סתם אבל לפחות לדבר עם המשטרה או הרווחה!!