מקלט ואש.

פירומאניה (מיוונית פירו - "אש" ומאניה - "שיגעון") היא הפרעה נפשית שסממנה הוא דחף להצית אש ולחולל שריפות. הפירומן אינו עושה זאת על מנת לגרום נזק או לשם רווח כלשהו אלא כדי להפיק הנאה מעצם מעשה ההצתה.

הפרעת הפירומאניה נפוצה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים ומופיעה לראשונה בטווח גיל 6-8.

ההצתה יכולה לסמל מרד נגד המוסכמות ורצון לביטוי עצמי או מחאה שאינם מוצאים דרך אחרת אל התודעה. הדחף הפירומני יכול להופיע כ"התנהגות אימפולסיבית", כזו הגורמת לפעולה מיידית בלתי מתוכננת מראש, או כ"התנהגות כפייתית", שהיא ביטוי לקונפליקט פנימי ממושך הגורם לחולה לבצע פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם המוסכמות, החוק והמוסר המקובלים, ואז ייתכן מעשה הצתה שתוכנן בקפידה ובכובד ראש.

הלוקים בפירומאניה נמנים על חולי הנפש המהווים סכנה לציבור, והם עלולים לגרום נזק בנפש וברכוש, ועל כן לעתים נשלחים לאשפוז כפוי.

(ע"פ ויקיפדיה).

O O O

האור ריצד על שפתיה החתומות והשתקף מעיניה חסרות ההבעה. כל אדם שהיה נתקל במבטה האטום היה מתחלחל אבל היא הייתה לבד, ומוטב היה לה כך. איש לא חיבב אותה והיא לא חיבבה איש. היה לה תחביב אחד שמילא את כל עולמה. ובהחלט היה שם המון מקום ריק למלא. התחביב שלה בהחלט לא היה שגרתי. בעצם הוא היה חולני ומפחיד וגרם לאנשים להתרחק ממנה כמו מאש. בעצם, זה-זה היה התחביב שלה.

היא אהבה אש.

היא אהבה להדליק גפרור אחר גפרור ולשרוף חבילה שלמה עד תום --

היא אהבה לראות את האש שניצתת לפתע.

היא אהבה להסתכל אל תוך הלהבות ולתהות ממה הן עשויות.

היא אהבה להעביר את אצבעה מעל לפיסת-העץ הבוערת ולחוש בחמימות המיוחדת לאש. בחום הזה שלא יכול היה לבקוע משום דבר אחר.

אבל כל האש שבעולם לא יכלה לחמם את ליבה הקר ולהצית את הרגש שכבה בה לפני שנים רבות כל-כך. את הרגש שכבה בה בלילה גורלי אחד. בלילה קר שבו נשרף באש כל עולמה. הלילה שבו עלו באש ביתה, משפחתה וילדותה.

שריפת ענק התחוללה בבית אותו לילה אביבי. איש לא ידע למה היא התחילה. מהמשפחה האוהבת שכללה זוג הורים, שלושה ילדים, כלב ושני אוגרים נותרה רק ניצולה אחת. הקטנה שבילדים. ילדה בת 6 שכל התמימות הנהדרת שהייתה מנת חלקה באותם שנים ספורות של אושר נעלמה כלא-הייתה.

האש שרפה את כל החן והחסד שהיו בילדה המקסימה. היא שרפה והשאירה חלל ענק, שחור וחשוך בליבה של הילדה שהייתה כל-כך נפלאה ועכשיו כל-כך לא. וזה ממש היה החלל שמילאה האש בחייה של היתומה הפירומנית.

O O O

רק באור שמש, אור אמיתי ובהיר, אפשר היה לראות את הצלקות המפחידות שהותירו כוויות ישנות על צידם השמאלי של פניה האדישות של הילדה. הן התגלגלו על הסנטר, הפה, הלחי והאוזן, בולטות פה ושם. קצה של אחת קרֵב לעין עד כדי מרחק נגיעה ומשווה לילדה מראה של רשע מהסרטים. אחת אחרת חוצה את שפתותיה המכווצות.

כולן לבנות וחיוורות, מתכחשות לאפר השחור והמריר שליווה אותן בראשית דרכן.

אבל במקלט החשוך בו שהתה הילדה לא שרר אור שמש. זו הייתה נחלתו הבלעדית של אור הלהבות שסבב אותה כל היום. במקלט הנטוש הזה השתכנה הילדה אחרי שברחה מבית סבה וסבתה. רק כשהייתה בת 13 הצליחה להימלט מן החיים שכללו התחנפות והצגות של מתיקות ביום וגניבת גפרורים ושריפת ניירות בלילות.

ומאז שנתיים היא מתענה במזון מועט, שתייה בדוחק וחלומות על השריפה האדירה שתצית יום אחד. שריפה שתכלה את כל החיים העלובים על פני כדור-הארץ. את האנשים המאושרים- ואת אלו שסובלים. את כל מה שעלול להזכיר לה מעט ממה שהיה פעם, והמון ממה שיש היום.

אבל היום, היא נזכרה בשלב הביניים, בבית שכל-כך ניסה לאמץ אותה אל חיקו, אבל זה פשוט לא היה אפשרי. כי היא הייתה שונה. היא גילתה את זה בערך בגיל 6 וחצי כשמצאה את עצמה צופה בהנאה באש שמתחת למחבת במקום בחביתה מעליה. מאז היא ביקשה מסבא שלה לאכול חביתה כל ערב, אבל גמרה רק חצי מממנה, ואת השאר זרקה. היא הייתה מרותקת לאש הכחולה שעל הכיריים. עד מהרה היא גילתה איך מדליקים גפרור.

ומאז, לא יכלה להפסיק.

אף-פעם לא עלה בדעתה שזה לא כל-כך נורמלי, בעיקר משום שהתייחסו אליה כאל ילדה רגילה לכל-דבר. זה קרה בגלל שלא שמו-לב למה שמתחולל שם פנימה בנפשה העייפה והמשתוללת. בגלל שלא עזרו לה למצוא פורקן אחר למחסור הגדול, לתהום ולרִיק שנפערו בה. בגלל שלא הבינו שגם היא מתה באותו יום. שהיא בסך-הכל מתה מהלכת שמתרפקת על הלהבות בתקווה שיחזירו לה את החיים שנלקחו ממנה כל-כך מזמן.

היא הביטה בערימת הזבל שבפינת המחסן. היו שם כמה רהיטי עץ ישנים ונרקבים שמצאה שם כשהגיעה. עליהם עלו ערימות של עיתונים מצהיבים שהיא אספה, במטרה לעשות יום אחד את מה שרצתה תמיד. להצית אש ממש, אבל ממש, גדולה. מפעם לפעם נהנתה מהבערת כמה פחי-זבל או צמיגים, אבל רק כשהשיגה מעט נפט. זה הניא אותה מלחשוב על הערימה ההולכת וגדלה במחסן שלה.

כשעלה בה החשק להפסיק לחסוך ולשרוף את הערימה המזמינה הזו כבר, הייתה לוקחת פיסת נייר קטנה ורואה איך היא מתכלה והופכת לאפר במהירות. ואז היא הייתה אומרת לעצמה בקול שלא זו השריפה שהיא רוצה. היא רוצה שתימשך ימים בלי הפסקה, שריפה שתותיר אותה מסופקת חודשים, שריפה שתבטיח שדבר לא יישאר ללגלג על חייה האבודים. ששום דבר בעולם לא יצליח לכבות אותה. היא ידעה שלעולם לא תצבור כמויות עתק של חומרי בעירה אבל, הרי, היא למדה על בשרה --

אש קטנה, יכולה לחולל אסון כל-כך גדול.

מה שהיא עוד לא ידעה, אבל השתוקקה לגלות, זה איזה אסון תחולל אש גדולה.

O O O

שוב נגמרו לה הגפרורים. היא המתינה עד ללילה כדי לצאת שוב ממקלטה החנוק אל האוויר הצח, ללכת לפיצוציה בקצה הרחוב ולקנות עוד כמה חבילות בכסף שהרוויחה בדרכים-לא דרכים. היא שמה-לב שהכסף אוזל. מעות ספורות לאוכל המועט והגפרורים הרבים שנזקקה להם - זה היה הדבר היחיד שדרש ממנה מגע עם בני-אדם, אלא שאלו בדר"כ היו רק צל של משהו שהיה פעם בן-אדם. הם היו פושעים מכל הסוגים והמינים ושמחו לנצל את הקבצנית המתבודדת ולשלוח אותה למשימות משפילות או מסוכנות בתשלום מגוחך.

היא ביקשה מן המוכר מספר חבילות גפרורים וחבילה של חטיף מלוח.

"תגידי, ילדה" נישא קולו הגס מעליה, צליל אנושי, שתמיד היה זר לה, כמו כל צליל שהוא לא לחישת האש. "לא עדיף לך כבר לקנות מצית במקום כל הגפרורים האלה כל הזמן?" היא הביטה בו במבט המת ומעורר-האימה שלה ותהתה ברצינות האם גם אדם שעולה באש הוא מחזה מלבב כמו כל בעירה אחרת.

"טוב, ילדונת" המוכר לא נבהל "איך שבא לך..." הוא נקב במחיר והיא שילמה אותו במלואו.

פעם היא קנתה מצית אך אחרי יום זרקה אותו לפח. היא הדליקה אש כל-כך הרבה פעמים ביום שהאגודל שאחז בגלגל כבר כאב לה ובכל-מקרה - זה לא אותו-דבר אם לא נשאר לה ביד בדל גפרור שחור ומפוחם שמבטיח את חלומה- לשרוף עד שדבר לא יישאר.

בצעד מהיר פסעה שוב לבניין הישן, כדי לחזור לעולמה הבודד, שבו אין יום ואין ליל, אין אור ואין חושך, אין חום ואין קור, אין חיות ואין מוות, רק אש. עולם שהוא בין חיים רגילים ושגרתיים לבין תהום ריקה וחסרת-רגש. עולם שבו כל מה שאתה צריך הוא ערימות של גפרורים ואוכל רווי כימיקלים בטעם מזויף.

עולם שבו האש מפתחת אישיות משל עצמה, שבו הלהבות לומדות לדבר. העולם הזה, שבו יש רק דבר אחד שמסוגל לעורר צל-צילו של רגש בלב כבוי וקר- לחישה רצופה ונמוכה של האש המזדחלת על המרצפות המטונפות.

O O O

"בחיי, מה זה?!" צעק אדם מעל ליתומה החיוורת, הרזה, המצולקת, המצונפת בתוך עצמה מתחת לערימה של עיתונים. "בן-אדם! זאת ילדה!" צעק עוד אדם מעל לחולת-הנפש המפחידה אך הצעירה, המלוכלכת, הלבושה סמרטוטים שישנה בתוך עצמה. פנסים רבים דלקו במחסן שלה, באור מלאכותי ומחליא.
"היא בחיים?" תהה מישהו.
"'סתכלו כמה עיתונים!!" השתנק מישהו אחר.
"וכמה גפרורים!!" קרא קול שלישי.

"טוב, מישהו מעיז לקחת מפה ת'גופה הזאתי?" גמגם אחד "מה אתם רוצים ממני?" היא שאלה בקול צרוד מעשן ומצמצה מול האור הבהיר והצהוב. "אנחנו הורסים ת'בניין הזה" אמר האחד שרכן מעליה ונרגש מהעובדה שיצטרך לסחוב ילדה חסרת-בית, מפוחמת ומעוררת-אימה ולא גופה "השאלה הבאמת טובה היא מה את עושה כאן?!" היא שתקה.

הם גררו אותה מהעולם שלה וממצבורי הקרשים, הנייר והגפרורים. הם גררו אותה מהקבר שלה, מגן-העדן לילדות קטנות, יתומות ופירומניות -- שבשבילה היה רק עולם אחר, עולם נפרד, עולם משלה, שבעצם הוא לא גן-עדן, אבל גם לא גיהינום, ובטח שלא החיים.

העולם שביום הגעיל אותה וכך גם תחנת המשטרה. היא לא ראתה אור יום שנים והדבר ניכר בפניה. כשם שעולמם דחה אותה כך היא דחתה את השוטרים. הם נבהלו למראה רוח הרפאים הזו, הזומבי והזדעזעו למשמע התיאור של הכבאים, שגרמו למקלט להישמע גרוע פי אלפים מכפי שבאמת היה, בשבילה.

הכל היה משונה לה, ולא רגיל, אך היא לא מחתה ולא השמיעה מילה. כי ממילא, היא הייתה מתה. ובחום והאור שהפיצה השמש (שבשבילה, היו לגמרי לא טבעיים) היא מתה עוד יותר, מתה, כאילו לא חיה מעולם.

כאילו הילדה בת ה-6, הילדה המתוקה והנאיבית הזו לא הייתה קיימת, לא שיחקה בגינה של בית גדול עם שני אחיה הגדולים, כלב ואוגרת בהריון. אבל שם בפנים, היו שאריות, היה אפר מפוזר בליבה הבוער, שזכר את הילדה הזו, ויום אחד, אולי, בעזרת טיפול פסיכיאטרי מסיבי ומתמשך, היא תחזור לבית של המשפחה שנותרה לה, תשחק בגינה, תישן בלילות במיטה גדולה וחמה ותבקש מסבא חביתה, אבל אך ורק בשביל החביתה.

אולי יבוא היום, ומקום המקלט שיחמם מעט את ליבה, יהיה אהבה, במקום אש.