בלוז לילי.

"גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור".

[סוף לסיפור, יהודית רביץ].

בשעות האלה, הממש קטנות של הלילה, היא הייתה לבד. אחרי שבילתה עם חברותיה הקרובות, שבעצם היו זרות לה, עד אחת בלילה או שתיים, ופעם אפילו עד שלוש בלילה, היא נשארה לגמרי לבד. כמעט לגמרי לבד. אז היא הייתה מוצאת דיסק בורק בין ערימות הבגדים והתיקים שאיימו כבר לגלוש מהחלון ומביטה בו, רואה איך הוא כמוה. משקף את סביבתו ויוצר דמות ססגונית כשלל צבעי הקשת.

אבל כשהייתה מניחה אותו באחד מעשרות המכשירים יקרי הערך שהונחו על מדפים בחדרה ולוחצת על הכפתור היה מתגלה תוכנו האמיתי. זה שנחבא מן העין ונגלה רק אל הלב. וכך, שני רמקולים ענקיים וסאב-וופר היו ממלאים את חדרה במוזיקת בלוז עגומה ומשחררת והיא הייתה מתייסרת במוזיקה, שבכל שפה שהיא שיקפה את רחשי ליבה בצורה מדויקת לגמרי.

היא הייתה מתייסרת במחשבות על השקרים שממלאים את יומה.

היא הייתה חושבת על הנערות שאמורות להיות חברותיה, אבל אין להן מושג מי היא, מתנצלת בדמיונה על העוול שהיא עושה להן בהעמדות הפנים שלה. חושבת על הבחורים שמפטפטים איתה בתקווה, ושהיא רומזת להם דברים שלא יקרו לעולם. ואז, הצלילים הנמוכים שוב ממלאים את נשמתה ומושכים אותה מן המעמד הרם והמלכותי שלו היא זוכה בלא סיבה ביום.

בזמן שבעצם הוא כבר בקושי לילה, גם אם ביקשו ממנה שלא לעשות כך, הייתה מתייחדת בחדרה המצועצע, כמו תפאורה של תיאטרון, עם המוזיקה שידעה את נפשה היטב ושסיפרה לה שיום אחד היא תמצא מפלט מן ההצגות המשכנעות כל-כך, ותמצא לעצמה מציאות. עולם של אמת שבו היא עצמה, ותו לא.

אז, כשיורד המסך על בילויי היום שלה, נשמעת על הבמה מוזיקה אחרת, לא המוזיקה המתקתקה והדביקה שהאפילה על אופייה האמיתי, בכל יום בו שוב עלתה על הבמה והפגינה את כישורי המשחק היוצאים מן הכלל שלה. כשתיאטרון החיים שלה התרוקן מהקהל המוזיקה הייתה כהה וכנה, אפלולית ואמיתית, מוצלת ומציאותית. וזו המוזיקה שהתאימה יותר מכל לעולם הלילי שלה, בו יכלה, לשעות ספורות, להשיל את מסיכת התיאטרון המפוארת, ולצאת מהתלבושת הססגונית.

כשהרמקולים היו ממלאים את כל חללי נפשה היא הייתה – לזמן לא רב – הדבר הכי קרוב לעצמה שהסתתר מתחת לחזותה העליזה והחברותית.

בשלהי הלילה הצלולים, הייתה תדמית החתולה המתוקה והמתכרבלת נושרת ממנה והזאב שבתוכה היה מתעורר, מיילל לירח וכמהַ לבדידות שהתפתלה בתוך מוזיקת הבלוז הזו, המשכנעת והמעוררת, שלא נתנה לה ולמחשבותיה להירדם אחרי יום של תיאטרון זול ומחליא.

בשעות האלה, היא הייתה מוציאה דיסק בוהק ממערכת הסטריאו ורואה איך הוא חוזר להתחבא מאחורי שלל הצבעים הללו. היא הייתה מטמינה אותו מתחת לכרית הנפוחה והנעימה וחוזרת אל בימת התיאטרון, מתחת לזרקורים המסנוורים.

בלילה, עם מוזיקת הבלוז, ובלי איפור התיאטרון המכביד, היא הייתה עצמה, לרגע. היא הייתה עצמה, לבד.