צעדים ראשונים.

ניסיתי לעצור את זה בזמן, אך דמעה אחת החליקה מבעד למחסום - על לחיי. מיהרתי לנגב אותה בשרוול ולעטות הבעה שמחה. בשביל אחייניתי הקטנה.

הפעוטה גררה צעד כושל לכיווני, כמעט מועדת. ועוד אחד, ועוד. היא כמעט הגיעה אליי כשצנחה בצורה מגושמת על הרצפה הקרה. "לא נורא, חמודה שלי..." לחשתי "בואי הנה, אוריקוש, בואי אליי... בואי אל דודה הדס...". היא התרוממה בכבדות ושלחה קדימה את רגלה שוב. כזו קטנה... איך היא לא מתייאשת? איך היא מחזיקה מעמד עם כל הנפילות?

 

צעדיה הנגררים החזירו אליי זיכרונות מהתקופה הקשה של חיי. פלשבק פתאומי של נסיעה שקטה בטרמפ. השיר האהוב עליי התנגן באוזניות וחיוך קל ריצד על פניי. יום שמש נחמד. כמו פסיעה מוצלחת לתינוקת בצעדיה הראשונים. ואז- מבלי שהבחנתי אפילו מה קרה, אנשים רבים רצו סביב. יחד עם האורות האדומים המרצדים והקריאה המתנגנת של הצופר הם סחררו את ראשי. במאמץ לא קטן הנחתי את ידי על מצחי ועיניי התמלאו דם. ניסיתי לחפש מה יש לי ביד אך לא היה כלום, מלבד כאב חד במרפק. ואז ראיתי שרגלי השמאלית, שעליה הנחתי את ידי קודם לכן, מלאה דם והוא זורם בלי הרף. דלת המכונית נחה על הרגל השנייה ולא הראתה שום כוונה לזוז. היא חתכה בבשרי שרק זרם זעיר של תחושה עוד פעם בו. "אני לא רוצה למות..." לחשתי, חסרת-אונים "אני לא רוצה, בבקשה, אני רק בת 15!!" כשניגבתי את פניי נמשחו עליהן פסים של דם, מעל החבורות הצבעוניות.

הנפילה הראשונה, אבל הכואבת ביותר. זה נראה כמו הסוף.

 

אבל הם מצאו אותי. במשך 14 שעות ניתחו את רגלי הימנית וכשהתעוררתי בישר לי הרופא בהתרגשות שהיא נשארת איתי. לפחות בינתיים. רציתי לגעת בה, לדעת שהיא באמת שם אבל ידי הייתה כבדה ומחשבתי מטושטשת. הבטתי בה. היא הייתה מכוסה תחבושות ועדיין חסרת-תחושה אבל בכ"ז שם, מתחת.

"מזל..." נאנחתי. "בכל-זאת... אנחנו ביחד כבר 15 שנה... נקשרתי אליה...". הרמתי את ראשי מעט ונאנחתי. הרגשתי כמו תינוק שמתרומם לקראת צעד חדש. "אז," אמרתי בשביעות-רצון "מתי אני אוכל ללכת?" הרופא השפיל מבט. "אנחנו לא יודעים". נאנח "גם הרגל השמאלית שלך פצועה קשה. לעת-עתה את תישארי מרותקת לכיסא גלגלים ותצטרכי לעשות פיזיותרפיה פעמיים בשבוע". "ואז אני אוכל ללכת?" גיששתי אחרי התשובה הנכונה "זה עניין של חודש- חודשיים, נכון?" "שנים" התנצל הרופא. "אם בכלל".

ושוב צנחתי מטה, כמעט לא רוצה לקום שוב, רק כדי ליפול את כל הדרך לרצפה. הרופא יצא. משאיר אותי למרר בבכי לבדי ולצעוק על כל העולם.

 

זה היה שבוע מדכא ביותר. סירבתי לאכול, לדבר או לעשות כל דבר אחד. כל היום רק נאבקתי ללא תועלת להניע את רגליי הבלתי-ממושמעות. כשתמה תקופת ההשגחה שלי אבי דחף אותי החוצה בכיסא גלגלים חדיש לגמרי. שנאתי כל חלק בו. מהמושב הנוח ועד לגלגלים הנוצצים. לא רציתי להיות תלויה בו. אבל רגליי אכזבו אותי. ולא הצלחתי להתרומם בחזרה ולמצוא את התקווה שוב. ולנסות... שוב. ובנוסף לזה, הפיזיותרפיה הייתה קשה, כואבת ומייאשת. הרגשתי כאילו אני סתם מנסה. לעולם לא אוכל ללכת. הייאוש מילא אותי. הנחתי לעצמי ליפול וסירבתי לקום.

 

חודשים עברו אך שום שיפור לא חל במצבי. רגליי עדיין סירבו להישמע לי. הייאוש השתלט עליי. יכולתי לראות איך חברותיי ממורמרות מהתלות שלי בהם, מהתמיכה וההגנה שאני תמיד צריכה. החתונה של אחי הגיעה. קניתי שמלה מדהימה אך כיסא הגלגלים כיער אותה. תקוע, לא שייך.ישבתי ליד השולחן והבטתי ברוקדות. שמחות, חסרות דאגות, לא זקוקות תמיד למישהו שידחוף אותן. לא מקללות כשאין מעלית. לא מצפות מאנשים שיפנו להן את כל המעבר כדי שיוכלו להידחק ולהגיע לכיתה באיחור. ואיש לא היה שם בשבילי. לא הבין שזה לא קל. שזה לא מצחיק ומגניב כמו שזה נראה.

כמו מביטה בילדים הגדולים שרצים לשחק וכושלת בעקבותיהם, נשרטת מהאבנים ובוכה.

בוכה כל לילה, כל לילה ולילה.

 

דחפתי את הכיסא באלימות, מתקשה להאמין שהוא לא עובר בדלת של הכיתה החדשה שלנו. המבנה היה הישן ביותר באולפנה. גם ככה החופש שעבר עליי היה הכי גרוע שאפשר לדמיין. לא יצאתי מהבית, נשארתי בפיג'מה כל היום, רוטנת וצועקת ובוכה מכל שטות ועוד סובלת בלי גבול מהפיזיותרפיה. ועכשיו אני לא מסוגלת להיכנס לכיתה. יופי, פשוט יופי.

"צריכה עזרה?" נשמע קול עדין מאחוריי. קרן, מהכיתה השנייה. לא היה לי כוח לחנפניות שמרחמות עליי כי אני נכה. אני לא צריכה את הטובות שלה. "לא". אמרתי בחריפות "אני אסתדר. לכי לכיתה שלך, את מאחרת". "ממ... הייתי שמחה אבל כיסא גלגלים והדס שנהנית להיות זעפני חוסמים לי את הדלת". "מה?" שאלתי בחדות.

"עברתי לכיתה שלכם". אמרה ושחררה את הכיסא. היא גלגלה אותו פנימה, הציבה אותו ליד השולחן הריק היחיד והתיישבה לידי. "תזיזי קצת את הכיסא שלך" דרשתי "אין פה מקום לכל הטנק הזה". "שכחת את מילת הקסם" מעצבנת שכמותה. "תזיזי את הכיסא שלך, בבקשה!" כמעט צעקתי. "טוב, אין צורך להיות אלימה". היא כעסה וזזה קצת. היא לא ריחמה עליי ולא עשתה לי טובות, כמו כולן וזה דווקא מצא חן בעיניי. התנצלתי.

ימים ספורים לאחר מכן היא התעניינה בפיזיותרפיה שאני עושה. "זה איום" נהמתי "זה כל-כך קשה וכואב וזה לא עוזר בכלל!!" "את באמת משקיעה את כל הכוח שלך בזה?" היא שאלה בסקרנות "את באמת מרגישה שאת נותנת את הכל, מתאמצת הכי חזק שלך, מוציאה על זה כל טיפת אנרגיה?" היא כבר הכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת את התשובה. "לא!" נבחתי "אין לך מושג בכלל כמה זה קשה- ולא – מועיל – בכלל!!" "את לא טיפשה, הדס!" היא קראה "די להתבכיין על כל שטות! די לחשוב שאת הכי מסכנה בעולם ואף-אחד לא מבין אותך ודי – די להתעצל ולחשוב שהתוצאות יגיעו מעצמן! את באמת חשבת שהפיזיותרפיה תעבוד אם לא תזיעי עד הטיפה האחרונה? אם לא תעבדי קשה ובכל המרץ?תיכף אני עוד אחשוב שאת נהנית בכיסא הזה!".

תופסים אותי בכוח ומרימים. מכריחים אותי לעמוד על הרגליים ולנסות שוב. אחרת לא אגיע לשום מקום.

 

היא התלוותה אליי לטיפול יום אחד. הפיזיותרפיסטית כמעט בכתה מאושר כשראתה אותה. בסוף כל שיעור היא הייתה אומרת לי שאני יכולה להביא חברות, כנראה בתקווה שאלו יעודדו אותי לעבוד קשה יותר אבל אני נשארתי בבדידותי. וכאב לה לראות אותי סובלת. "אני קרן" היא הציגה את עצמה בביטחון "ובאתי לוודא שהדס עושה את כל המאמצים האפשריים". מיכל, הרופאה, כמעט התנפלה עליה בחיבוקים ונשיקות.

כל פעם שהראיתי כוונה לדרוש ממיכל להפסיק קרן אמרה לי לנסות עוד קצת ושאלה אם אני רוצה בכלל ללכת. כשנפלתי היא הביטה בי במבט שאומר 'קומי, הדס. את יכולה. נסי שוב'. היא תפסה בידי ועזרה לי, מעודדת ומאתגרת אותי, כמו דודה טובה ואוהבת שמצפה ממך לרוץ אליה ומחייכת גם כשאת נופלת, כי היא סומכת עלייך.

וקרן הצילה את הפיזיותרפיה שלי. מרגע שהתחלתי לעבוד, השיפור לא איחר לבוא.

 

בבניין של קרן הייתה מעלית, תודה לאל, כי אני התחלתי לשנוא עזרה ולנסות להתגבר על הכל בכוחות עצמי ובכל-זאת מדרגות עדיין היו מעבר לכוחותיי.
עוד צעד גדול, ועוד כמה, כמו תינוק, למדתי לנוע מחדש.

דפקתי על הדלת ואחותה הקטנה של קרן פתחה. ראיתי את קרן מרחוק וידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. דנתי עם מיכל הרבה בעניין והיא אמרה לי שהיא מאמינה בי, ושהדבר היחיד שצריך כדי לקום על הרגליים זה מוטיבציה. רגשות התודה העצומים שלי היוו הנעה מספיקה. במאמץ אינסופי התרוממתי מן הכיסא ופסעתי צעד כושל וחלוש לעבר קרן, ועוד אחד. היא רצה אליי ותפסה בידי. עמדתי מתנודדת ועייפה קצת מן החודשים של העבודה הקשה, אבל מאושרת. הושטתי לקרן את המתנה העטופה. "לפעמים" נעו שפתיה בלי קול כשהביטה בפתק "כל מה שצריך זו דחיפה קטנה". "תודה" חייכתי והדמעות זלגו על לחיי בלי הפרעה "לא הייתי עושה את זה בלעדייך. יום-הולדת שמח". זה כבר לא נראה כאילו כל העולם נגדי. כל מי שהיה במסיבת יום-ההולדת ה-17 של קרן חייך אליי, והרגשתי ששום-דבר כבר לא עומד בפניי.

 

שוב אורי, האחיינית המקסימה שלי קמה מהרצפה, אחרי עוד נפילה כואבת והחלה ללכת. צעד אחר צעד היא התקרבה אליי, כמעט מועדת, אך מחזיקה מעמד. הרצון שלה הביא אותה עד אליה והיא נפלה לתוך חיבוק אוהב שהרעפתי עליה. "הצלחת, מתוקה" לחשתי "שתינו הצלחנו, למרות כל הנפילות. החזקנו מעמד, אוריקוש". ובכיתי. מאושרת, פוסעת צעדים ראשונים בזיכרונות של התקופה המאושרת בחיי.