זה אולם גדול של שיש, קשתות
ועמודים תומכים.
הכל לבן שם, כי אני כל-כך נאיבית.
אולי לא יודעת שיש שם
ציפורי זהב גדולות
שצועקות
שזה נורא סימבולי ש-
אני תמיד נכנסת
ואתה תמיד יוצא.
זה כמו דלת מסתובבת, בן אדם.
כמו כלב שרודף אחרי הזנב
של עצמו.
אף פעם לא ניפגש באמצע.
אז תחליט
בפנים או אף-פעם.
אתה יודע מה אני רוצה.
אני חושבת שמתחת לשיש ולקשתות הלבנות
תוכל אתה לתמוך בי
ואני בך,
ויחד נעמוד, כמו באגדות.
ויהיה לנו טוב. אני אומרת לך,
אז למה אתה אף-פעם לא
מביט לי
בעיניים?
למה אתה תולש נוצות זהב,
ואת שברי התמימות שלי מנפץ?
אתה לא אוהב שיש?
ולבן?
זה נורא סימבולי ש-
אתה שם
ואני כאן.
תגובות
בחסדי אבא'לה שלי!!
זה ממחיש יותר את הרעיון שאת רוצה להעביר.
פשוט, ונוגע, אבל מצד שני- עמוק, ויש בו הרבה נסתרות שטמונים שם, שברור שארק את תביני.
יפה.
בהצלחה..
עיין ערך "עודני כאן", שיר שכתבתי.