ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את הרוע שבגזירה

מאת
עמישב
פורסם בתאריך ז' בתשרי תשס"ח, 19/09/2007

בס"ד לק"י

 

ערב יום-כיפור. העולם מתעטף בלובן עדין.

הוד משולב ביראה, פחד משולב באהבה. כולם מוכנים ליום הגדול והנורא

היום בו יקבע ויחתם בחותם המלך, מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

 

ואני שואל את עצמי, האמנם?

האם באמת תשובה תפילה וצדקה, אמיתיים ככל שיהיו, יכולים לשנות את פני הדברים?

הרי צדיקים ענקיים ממני ומכל בני דורי, היו ועברו מן העולם. ואין חולק על כך שכל ימי חייהם היו מצויים אותם הצדיקים בתפילה וצדקה, ולעיתים נדירות, כשנצרך, גם בתשובה. אז אם כך, מדוע אפוא עברו אותם צדיקים מן העולם?

 

התשובה לשאלה זו טמונה בחציו השני של המשפט- "מעבירין את רוע הגזירה".

לכל אדם יש שֵם בעולם, יש תפקיד. ואת התפקיד הזה עליו למלא ככל שיוכל, שכן זו היא תכלית הימצאותו בעולם, לשם כך הוא נברא.

ומה קורה כאשר אדם גומר לתקן את כל מה שהוטל עליו? סטודנט חופשי?

לא.

יש שלב בו "טוב לו לאדם שלא נברא", לא בגלל שהזיק, אלא בגלל שהמשך הימצאותו בעולמנו רק עלולה להזיק, "וטובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל עולם הזה".

במילים אחרות, מיתתו של האדם שגמר את תפקידו, לא באה כעונש. אלא אדרבה, היא באה לטובתו ועזרתו, ופעמים אף כשכר!

אם נשליך זאת על המשפט הנודע, נבין כי התשובה, התפילה והצדקה, מועילים, ומעבירים הגזירה רק כאשר מדובר באמת ב"רוע הגזירה". אך כאשר זוהי גזירה טובה, אף אם מדובר במוות, אין הם "מועילים", שהרי לא לשם כך נועדו. הם נועדו, מעבר לעניין עצמו של עבודת ה' שבדבר, ע"מ להגן על האדם. ובמקרה זה, אם ימנעו הם את מיתתו הרי שרק הזיקו לו ופעלו ההפך מסגולתם.

יותר מזה, פעמים ואף הם יביאו בעצמם את המוות על האדם. גם בדוג' שהבאנו לפני כן זה אפשרי. ויותר מכך, במקרה של מוות על קידוש ה'. מסופר על שני בחורים מישיבת מיר. שמיד לאחר השואה עלתה בליבם השאלה מדוע זה נרצחו גם צדיקי וגדולי ישראל במשרפות האש הלוהטות? והלכו לחדרו של המשגיח ע"מ לשטוח בפניו את אשר על ליבם. כשהגיעו, גילו למרבה הפתעתם כי החדר של המשגיח, שבדרך כלל היה פתוח, סגור. לא ידעו מה לעשות, וכבר חשבו לחזור ללימודם. והנה, לפתע שמעו מבעד לדלת רעש חרישי עולה ויורד.

כשהטו אוזנם לשמוע, הבינו כי הרעש הזה, הוא לא אחר מאשר המשגיח בעצמו היושב במקומו וממרר בבכי. לאחר מספר שניות פתח המשגיח את פיו והתאונן בפני בוראו על מר מזלו, על כי לא זכה למסור נפשו על קדושת שמו.  התלמידים כבר לא היו צריכים תשובה לשאלתם, הם קבלוה מבעד לדלת...

"אתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו"

תגובהתגובות