דבר תורה

הכל התחיל כשה' רצה לברוא עולם. העולם שה' רצה לברוא היה צריך להיות קצת נפרד מה', קצת מערכת עצמאית, נפרד מהרצונות של ה', שפועל באופן שלו. במונחים קבליים זה הצמצום. העולם היה צריך את האיזון. אבל איזון לבד לא מספיק. ה' רצה מטרה בעולם. איזון לבד גורם לניוון. ה' רצה התקדמות. אבל אם הוא היה כופה על העולם את ההתקדמות, אז האיזון היה נהרס, העולם לא היה יכול להתקיים. אז איך אפשר לגרום לעולם להתקדם בלי לכפות? אז ה' אמר לאדמה להוציא שפע. להתקדם, להוציא שפע, שיוכלו ליהנות מהכול. יותר מההכרחי. אבל האדמה – שהיא מייצגת עכשיו את הטבע – סירבה. הטבע רוצה לעמוד בעצמו, במחזוריות שלו, לפי מה שהכרחי, ולא להתקדם לפי מה שה' אומר. ה' היה יכול לכפות על האדמה, אבל אז האיזון היה נהרס. לא היה טבע. זה היה כאילו לא נברא העולם. אז ה' המשיך בבריאה. אבל עדיין הייתה שאלה איך ה' יראה את עצמו בעולם, איך העולם יתקדם. אז ה' החליט לברוא אז ה' בורא את האדם ואומר לו שהוא יכול וצריך לשלוט על החיות, לקדם את הטבע. ואיך לקדם את הטבע? ה' אמר לו "לעבדה ולשמרה" – לעבוד על הטבע ולשמור עליו. אבל את זה גם הטבע עושה מעצמו! הטבע שומר על עצמו! ובמה מתגלה בזה ה'? אז ה' אמר עוד דבר: שהאדם ישמור, מהבחירה הטבעית שלו, שלא לאכול מאחד הפירות. כי ככה ה' אמר לו. לכאורה הכול בסדר עכשיו, אבל ה' גילה שהאדם לא מסתדר עם הטבע: ה' הראה לו את ככל החיות והאדם הוא זה היה נראה מושלם. עד שהגיע הנחש. הנחש בעעצם מייצג את הטבע. כמו שכתוב "והנחש ערום מכל חית השדה" הנחש שייך לחיות השדה, אבל הוא יותר מזה. הוא יותר ערום מכולם. ערום זו תכונה שמייצגת את הטבע. חיות הן ערומות בניגוד ללבוש שמייצג את הציוויזילציה שמרוחקת מהטבע. הנחש הוא הפה של הטבע. אם כן, הנחש בא בשם הטבע ומפתה את האדם לאכול מעץ הדעת. למה? ניתן לנחש לדבר בשם עצמו: "והייתם כאלוקים", הנחש רוצה שהם ימלאו את תפקיד אלוקים. העובדה שהטבע ניזון ממקום חיצוני הורסת את המחזוריות. והטבע חושב שאם האדם, שבא מהטבע, יחליף את ה' - המחזוריות תושלם. ואיך יהיה סדר האכילה? היות שחווה הכי מחוברת לטבע נתחיל ממנה וממנה נעבור לאדם. רפרוף קצר הלאה בחומש יגלה שהתוכנית עבדה באופן מושלם. אך משום מה התוצאה המיוחלת לא קרתה. למה? מפני שאף אדם אינו יכול להיות כאלוקים. ראשית הוא לא יכול להיות מחובר לטבע בתפקידו הנוכחי. ברגע שאדם אכל הוא רצה להתנתק מהטבע ולהתלבש. אבל גרוע מזה, את הקשר שלו עם הטבע הוא ניצל לצרכיו הפרטיים. הוא השתמש והשחית עלי תאנה כדי להתלבש. והיות שהטבע אינו מסוגל להתנגד לו אם היה ממשיך בדרך זו, היה הורס את הטבע. ולכן ה' התערב, הוא הפריד בין אדם וחווה לטבע. הקשר בין האדם לטבע הוא כשהוא לוקח אוכל מן הטבע ולכן ה' גזר שהטבע יתנגד לו ויכריח אותו לעבוד קשה וגם כך ייתן לו רק קוצים. הקשר בין האישה לטבע הוא בלידה. ולכן ה' אמר שגם קשר זה יתקיים בכאב. בנוסף, ה' הפריד את הקשר הישיר בין אדם וחווה לנחש שמייצג את הטבע וקילל שישנאו זה את זה, וכך ימנע המצב שהטבע מקריב עצמו לאדם. אבל באחרית הימים החטא יתוקן ואזי הקשר בין האדם לטבע יחודש ותתקיים הנבואה "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה יהי רצון ונזכה לראות זאת.

"ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך..." בפרשה ממשיך משה רבנו בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. מפרט את שבחה של ארץ ישראל תוך אזהרה לזכור כל הזמן את עזרת ה' בהצלחה הכלכלית-חקלאית ולא ליפול חלילה לסכנה של הסתמכות על "כוחי ועוצם ידי". תיאור סגולות הארץ הפוריה והטובה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" נושא שבעת המינים הוא נושא נפוץ ואהוב באמנות יהודית וארץ ישראלית לקט יצירות אמנות על הנושא: ארץ נחלי מים עיינות ותהומות... שמחת הבציר "ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך" עוד נבואת נחמה כתוספת לסדרת הפטרות הנחמה - שבע דנחמתא: נבואת נחמה מעמוס המדגישה את ברכת השפע לפרי הארץ - דרורית San שטסל שבת שלום ומבורך דרורית סן

המון יצירות אמנות עתיקות ועכשוויות נוצרו על פרשת המרגלים. בכל יצירה פרשנות משלה מה בדיוק הביאו איתם המרגלים? איך הסמלים שבחר כל אמן מציגים את טיבה המיוחד של הארץ? היצירה שמוצגת כאן אומנם מציגה את הפרשנות המסורתית הקלאסית שהשתרשה גם בזכות יצירות אמנות רבות - לגבי אשכול ענבים ענק אך, בד ובד מסיפה היצירה פרשנות שונה מעט לסיפור המקראי - פרשנות הנשענת על מקורות קבליים ומעניקה תכנים פרשניים רוחניים. בשני מקרים מתארת התורה אנשים היוצאים מא'י עם מטען נכבד וחשוב – ספק רוחני ספק גשמי. בפעם הראשונה מדובר בבני יעקב, היוצאים למצרים בהמלצת אביהם 'קחו מזמרת הארץ' (בראשית מ'ג י'א), ובפעם השניה כאשר המרגלים חוזרים למדבר עם הזמורה שהם מביאים איתם מארץ ישראל. מותר להטיל ספק האם אכן בשני המקרים מדובר בפירות הארץ? קשה לקבל בהגיון שטלטול הפרי אל מחוץ לגבולותיה של א"י בתנאי התחבורה והתעבורה האיטיים והממושכים באותם ימים, האקלים והזמן הרב שנדרש כדי להגיע למצרים ולמדבר סיני - יטיבו עם הסחורה. כלומר בתנאי השטח באופן אוביקטיבי קשה להציג את הפרות, משובחים ככל שיהיו - כשהם במיטבם בסוף המסלול. אם מדובר לא סתם בפרי, אלא בתוצרת עמידה חשובה ומשמעותית לא פחות שמיצגת את הרוחניות השוררת במקום בעל הקדושה, את ההשפעה של המקום ביצירה אמנותית כמו ניגונים וזמירות שמבטאים את טיבה של הארץ המובטחת מדוע השתרש בפולקלור וביצירות האמנות הפירוש הציורי על פרי ממשי? יוצא דופן מהפרשנים הראשונים - רש'י מתייחס למהותה של התוצרת כ'לשון זמר' - זמירות וניגונים אמנותיים מיוחדים לא''י, רש"י כבעל כרמים ויקב ידע היטב שפרי הגפן או כל פרי אחר לא מסוגל לעמוד בטילטולים ממושכים ולכן הסתמך על מקורות שהעניקו זווית של פרשנות אמנותית. האם אכן זמרת הארץ בפרשתנו הכוונה לזמר אמנותי ולאו דווקא לפרי? איך אין לכך ביטוי באמנות היהודית בפיסול הסביבתי בציורים צילומים וכד'? חלק גדול מהיצירות נעשה בתקופה שעדין לא היה ישוב יהודי חקלאי בא"י. ממדי הענק של הפרי שגדל בא"י אכויותיו הסגוליות הושרשו כאגדות-עם. חלק מהאידיאולוגיה הציונית היתה כמובן הפרחת השממה וחידוש גידולי הגפן הזית הרימון והתאנה - שיצירות מעין אלו הנציחו מצויין. המרגלים עם אשכול ענק - סמל משרד התיירות הישראלי כהמשך לסימבוליקה של הפרשנות הקלאסית לשליחות 'לתור את הארץ'. אולי ההקשרים הסימבוליים של הראי"ה בין גידול הארץ הפיזיים לרוחניים? הרב קוק מתייחס לקדושת הארץ במושגים של גדילה ופריחה. למשל – 'בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו... אוירא דארץ ישראל ממציא את הגידול הרענן... מלאה שפעת קודש'. הערבוב המכוון בין מושגי צמיחה פיזית אורגנית לזו הרוחנית והמקודשת. קדושה זו מצמיחה את הניגון שנעשה מתוך ההשראה של גידולי הארץ, ישעיהו כ'ד ט'ז: 'מכנף הארץ זמרת שמענו', כלומר – ע'י הפירות הגדלים בארץ נעשה הניגון (ליקוטי מוהר'ן תנינא ס'ג) שהאחים, וגם המרגלים, נטלו עמהם להשמיעו במצרים ובאזני העם במדבר. תוצרת אמנותית כמו ניגון שאף הוא פרי שנולד בארץ המיוחדת בקדושתה. אחד מהפירושים הקדומים והחשובים של רב סעדיה גאון (942-882), השפעתו ניכרת על הפרשנות כבר בימיו ובדורות מאוחרים יותר. לפיכך הוא משמש כדגם מאפיין למחקר היסוד הריאלי של פרשנות ימי-הביניים לגבי ארץ ישראל אקלים, טפוגרפיה, בוטניקה, זאולוגיה, בפירושו של רס''ג לתורה בותרגומו ניתן למצוא ידיעות מתחומי עניין מגוונים: מעולם החי, הצומח, טקסטיל, אבנים טובות, מוצרי מזון, רפואה, מדות ומשקלות, זיהוי שמות אתרים ועוד. פירוש רב סעדיה גאון ל''זמרת הארץ'' מעניין במיוחד לפיו המוצרים שנכללו ב''זמרת הארץ'' דבש (עסל), בטנים (בטם) ושקדים (לוז) הדבש שבזמרת הארץ וגם בשבעת המינים, על פי חז"ל ומפרשים מאוחרים, הוא למעשה מיצוי נוזלי מרוכז של פירות (סילן) כגון תמרים, תאנים או ענבים. דבש זה היה מיוחד ושונה מדבש הדבורים, שבמקומות אחרים היה תוצר של גידול דבורים בכוורות, אך בארץ ישראל המקראית נאסף בעיקר מקינים של דבורי בר, שנמצאו באופן אקראי. לפיכך הדבש, השקדים והבטנים, המזוהים כפירות אלת הבוטנה (פיסטוק) שמקורם בא"י מייצגים מוצרים יקרי ערך, המכילים בכמויות קטנות, ריכוזים גדולים של סוכרים או שומנים. מדרש בראשית רבה צא,יא, טוען שגם הבוטנים והשקדים שהוקרבו במנחה, אינם הפירות עצמם אלא שמנים שהופקו מהם: "משח דבטנים, משח דשקדים". ממדרש זה משתמע, שגם כל המוצרים שנשאו בזמרת הארץ היו חומרים שעיבודם לשמן, לבושם, או למיצוי מרוכז - הקנה להם ערך רב. לסיכום: הפרי הממשי או האמנותי של "זמרת הארץ", הדגיש את "חוזק" הארץ ואת יתרונה הכלכלי-מסחרי - מחד ואת יתרונה הרוחני בזמירות שבח - מאידך.

מהלך חיי האדם הפרטי הם כפי סדר התורה הקדושה, שהרי היא תוכנית הבריאה. ספר בראשית הוא כנגד היווצרות האדם,בירור טוב מרע של ההורים, עיבור הוא סוד המבול שבו נימחה כל היקום, מעורבבים זרעם של האב והאם, והעובר מכונס בתוך הרחם (תיבת נח), משם יוצאים תכונותיו של התינוק: שם: היצר הטוב, קדוש. חם: היצר הרע, טומאה. יפת: העולם הזה. מלא בדמיונות התינוק, בונה ארמונות לעשות לו שם, הוא מרגיש מלך העולם, לאט הוא נפרד מאביו ואימו, כפי העולם כשהקב"ה הפריד ארצות. הילד אינו יודע עדיין את הקב"ה ומייחס לכל דמות של גיבור (נימרוד) אלוהות, כאשר מגיע נפש של הקדושה (אברהם) הוא מחפש את הכח היחידי, את היד המסובבת את היקום, וכאשר הוא מוצא אותו הוא מוכן למסור נפשו (עקידת יצחק), ומוצא שמסירות הנפש האמיתית והשלימה היא לימוד התורה (יעקב, יושב אהלים), וזוכה לרוח הקודש, ומקבל את בת זוגו (המחולקת לשתיים, לאה, אם הבנים הרואה רק את תועלת עבודת השם לעולם הבא להבאת צאצאים, היא לא כל כך אהובה כי אין בה שום סיפוק לעולם הזה, ואילו השניה זו רחל, עולם העשיה) ומוליד ילדים שימשיכו דרכו, האיש גדל ועכשיו הוא צריך לעבוד לצורך המשפחה, עבדות ושעבוד הגוף בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובעלי הבתים צרים אותו ונוגשים בו (מצרים), ובהגיעו לגיל הבינה הוא מתחיל להבין כי אין זו התכלית ומתחיל זועק אל הקב"ה שיציל אותו מהבלי העולם הנפסד הזה, ולאחר שזועק באמת שולח לו הקב"ה ממרום את הנשמה (משה משער הנון - נ משה) ומתחיל מאבק קשה בין הגוף (דתן ואבירם) ובעל הבית - הגוף (פרעה) לבין הנשמה (משה) להוציא את האדם מעבדות ושיעבוד לחרות, הוא צריך לראות קסמים וניסים כדי להאמין, והנשמה מתחילה להכות את הגוף שישחרר את האדם לחרות לעבוד את קונו, (אפשר לראות בחוש אצל בעלי תשובה איך התהפך אצלם הכל ברגע שהחלו בתהליך התשובה, זה מפסיד כל הונו, זה מתגרש מאשתו, זה ח"ו חולה במחלות שונות), ולאחר שהנשמה מצליחה להוציא את האדם משבי הגוף והעולם הזה מוליכה אותו למדבר, הוא נפחד ומבוהל, ולעיתים רוצה לחזור למצבו הקודם במצרים, לשבי ללא אחריות, אבל בתוכו יש קדושה, יש אומץ, הוא נכנס לים סוף (לתורה האין סופית) והקב"ה פותח לו 12 שערים של לימוד התורה והוא מקבל סייעתה דשמיא מלאה, ובמדבר הוא נפגש בנחשים ובעקרבים שהם ההפרעות שיש לו בלימוד התורה, הוא צמא ורעב, ונזכר ב"טוב" שהיה לו בגוף הגשמי, ומידי פעם מזכירים לו ה"יועצים" דתן (דת של עמי הארץ, של הגוים) ואבירם (רבי לשם כבוד) את השומים והדגים, אולם כאשר יש את הנשמה (משה), היא מסייעת לו לעבור את המכשולים והוא מגיע למפגש המיוחל, להר סיני, למתן תורה, שם הוא זוכה לרוח הקודש, להשגות אפילו לנבואה, אבל יש איזכור למצבו, זה עדיין עולם החומר, ועדיין יש לו רצון להעשיר ולכבוד ואז מגיע העבודה הזרה, עגל הזהב, הוא רוצה חלק גם של העולם הזה. הנשמה השבויה טוענת בפני בוראה למה לי כל זאת?, הגוף הזה סרבן, אומר לה הקב"ה אפשר להתחיל מהתחלה, אני אשמיד את הגוף הזה ואביא אותך למציאות חדשה, (ספר דברים פרק ט (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ:) הנשמה תופסת את עצמה ומתפללת על האדם שהיא בתוכו והוא ניצל, אבל לא זוכה לתורת החיים, עץ החיים נשבר לנגד עיניו בעולם הזה והוא זוכה רק לשאריות, תורת עולם הבריאה שהיא עץ הדעת טוב ורע, פסול וכשר, מותר ואסור, מחלוקת, תיקו - חוסר שלימות משווע, ומגיע קורח הוא נותן לאדם ידיעה שאפשר לחיות טוב גם בעולם הזה, לא צריך את משה (הנשמה), מספיק לי כסף וזהב וכבוד, אני יכול למשול במקום הנשמה, כאשר הנשמה באדם חזקה, היא לא מרפה היא קוברת את הקורח והמחלוקת, היא מכניעה את היצר הרע הזה, אך גם אז הוא בגלות ושולח מרגלים לארץ המובטחת, אך מעכבי הגאולה, כסאות הנשיאים והכבוד מוציאים דיבת הארץ והם לא זוכים להכנס לארץ החיים. אבל הצדיקים האמיתיים: יהושע וכלב והם כן יכנסו לארץ המובטחת כי הם נדבקו בנשמה (יהושע קיבל ברכת משה) ובנפש ורוח (כלב השתטח על קברי האבות) ואז אין מחלוקת, יש שלימות ואחדות בבורא עולם, ואז היא זוכה לאור הגנוז, האור על פני משה (הנשמה), ומגיע העת שבורא עולם קבע לתיקון של האדם הזה ויש צורך להפריד בין הנצחי, הקדוש לבין החומר המתכלה ושניהם קשורים זה בזה ומסרבים להיפרד, הנשמה כבר אוהבת את הגוף שזיככה, הגוף אוהב את הנשמה, ואז הקב"ה מתערב ולוקח את הנשמה הקדושה להר נבו (נון בו, שער החמישים, בינה, העולם הבא), הגוף חוזר למקורו, הארץ, ומתחיל תהליך חדש: ברור ע"י הורים טוב ורע, עיבור והולדה וחוזר חלילה עם נפש חדשה, רוח חדשה ונשמה חדשה. עד גמר בירור העולם הזה. וכשיכלו כל הנשמות שבגוף, כל הנפשות שעדיין שבויות בהבלי העולם ומסרבים לצאת מהגלות, רק אז תבוא הגאולה הנצחית, א.כ.י.ר

בחירה חופשית. [יש בזה גם דבר תורה אני מקווה שזה מתאים לסיפור. אם לא אשמח שתעבירו למקום שמתאים...תודה] המרדף היה ארוך במיוחד. טור של ניידות מיללות דלק בעקבות מכונית, מסחרית כהת חלונות, שתמרנה במיומנות על הכביש. רמזורים אדומים הבהבו בתדהמה למראה לובשי המדים החולפים על פניהם פעם אחר פעם בהתעלמות מוחלטת. פרצופים סקרניים רבים נדבקו לשמשות למשמע רמקולים הזועקים "עצור" "עצור" ללא הרף. כשרעש להבי הפרופלור של מסוק המשטרה הצטרף לבלגאן, האנשים כבר חזו בסרט שלם. רק אדם אחד היה מנותק מכל זה כאילו כל ההמולה לא נוגעת קול סירנה חזק במיוחד הציג ניידת שצצה לו כמחסום בדיוק ממול. בלי למצמץ הוא הזיז את ההגה, עלה על המדרכה מניס אנשים לכל עבר ועוקף את הבעיה. הרמקולים שמאחור חרקו בכעס. נידמה היה לו ששמע משהו לגבי פתיחה באש. הוא לגמרי לא הופתע, אפשר היה לנחש שהשוטרים לא יגלו רגישות מיוחדת, כלפי מי שהיעז להכות בקודש הקודשים. 'בנק ישראל'. למתבונן מהצד קשה היה לראות את הנמלט נחלץ מהסיפור הזה כאדם חופשי. גם קצין המשטרה שישב במסוק התחיל כבר לתכנן את מהלך החקירה. אבל הוא בלי דאגה אף פעם לא היה מתבונן מהצד לא בשכונה ובטח שלא בארגון. האמת היא שלו הקצין הנכבד היה יודע את התוכנית היה מתחיל לדאוג לעצמו. התוכנית באמת היתה פשוטה. מהרגע שהוא יוצא לכביש המהיר, אחרי 800 מטר ישנה מנהרה, עד פה פשטס? יפה. בפתח המנהרה מחכה סמיטריילר של החבר'ה. מובן? הכביש המהיר הופיע על המרקע כמו כביש קליפות התפוזים. חישוב פשוט מעלה כי במהירות של מאה קמ"ש חולפים להם ביעף 1600 מטר בדקה, מה שאומר שבתוך חצי הזמן תגמע המכונית את אותם 800 מטר גורליים. 700 מטר נותרו. הווילה בקארבים מעולם לא היתה קרובה יותר. 500 אשתו לא האמינה שהוא יצליח .400 הנה הסמיטריילר מגיע. 300 הילדה הקטנה שעומדת קפואה בפתח המנהרה מזכירה קצת את הבת שלו. 200 מטר. מה! הוא צפר בעוצמה. במפגש בין רכב על מאה לילדה קטנה היה ברור ידו של מי תגבר, או במקרה דנן, את חלקיו של מי יצטרכו ללקט. 150 מטר. הרוח שורקת במהירות וההיא לא זזה. איך היא הגיעה לשם בכלל? צריך להחליט, אם הוא ממשיך היא לא תהיה הרצח הראשון. מצד שני היא ילדה קטנה ולא עבריין אויב. 80. אבל העולם הזה אכזר רק החזק שורד! כך אבא שינן, כך אמא לימדה. 60 מטרים אחרונים. גם האנשים שזיכו אותו בכספם לא יחיו "חיים מאושרים" š› לפני שנמשיך הבה נעלה שאלה לדיון.. הרב א"א דסלר בספרו 'מאמר מאליהו' מלמד נושא חשוב במאמרו 'נקודת הבחירה': לכאורה הקב"ה לא הוגן לזה נתן כשרון התמדה ולזה נתן כשרון שכלי. זה מלא בחוליים ומדוויים וזה מתנהג וחי כאילו המשפט 'התורה מתשת כוחו של אדם' לא נכתב על שכמותו. זה נולד להורים דתיים לאומיים עמוק בקמ"ש וזה שם ב'מאה שערים'. זה נולד דתי וזה נולד חילוני. זה חונך לטול ידיים כל בוקר ועושה זאת כפי שנושם ואוכל. š› חם. ושוב חם. ממש ממש חם. חום איטי כזה מטפטף מעייף מעצבן. בבית המדרש המזגן לא עובד והסדר סדר צהריים שמטבעו יש ושוחק הוא את האנשים. ולפתע בלי שום התראה מוקדמת מבזיק הרעיון. גאולה של ממש, שם למטה במקרר יש ארטיק קרח מרענן. תשאלו אם הפיתרון כל כך פשוט למה הוא מחכה? אלא מה לעשות שאותו ארטיק צונן ומזיל ריר לא בדיוק שייך לו. זאת משום שהוא טמון במעמקי השקית שעליה מתנוסס בגאון שם של משיהו אחר. אנחה כבדה. כן, אנחה שוברת גופו של אדם. גמרא מפורשת. אבל כמה שהארטיק הזה יכול להציל אותו. להחזיר אותו למיגו במקום עדים, שבועת היסת, חזקה. זה בעצם שואל שלא מדעת. קול קטן בפנים לוחש לו 'הוא בטח מסכים', מה עוד שברגע שנגמר הסדר הוא קופץ למכולת הוא יורד לחדר אוכל ומתלבט מה אומרת ההלכה. הוא לא יודע. יכול להיות שבעל הדבר ממש לא רוצה שהוא יקח והדוחף פה הוא ה'בעל דבר'. ההתלבטות קשה לקחת או לא לקחת? השקית (צהוב, אם התעניינתם) יוצאת אחר כבוד מהמקפיא ומכילה ארטיק בדיוק מהזן האהוב עליו, עם קנייץ' פטם וגרטל. הוא החליט להפסיק לחשוב, מוציא אותו בוהק יפיפה. הוא בטח יסכים!! הוא החליט. וזה גם לא יחסר לו וגם הוא מיד מחזיר! הארטיק נפתח. 800 מ"מ. זה הולך š› קרה לכם שהשתמשתם במשהו של מישהו אחר כי הוא בטח מרשה? קרה לכם שהשתמשו במשהו שלכם? פעם הבאה תבררו את זה הלכתית, זה לגמרי לא פשוט. š› עשרה מטרים בסך הכל. בעשרה מאמרות נברא העולם כדי להפרע ממהרסיו. בעשרה מטרים הוא יכול להרוס עולם מלא של נשמה יהודית. לעצור כבר אי אפשר במהירות הזאת. באנחה קורעת לב הוא הזיז את ההגה ופספס את הכניסה למנהרה. כעת אין יותר סיכוי, החבר'ה לא יסלחו על זה. ובכלא, בכלא הוא לא יושב. נקודה. בצחוק מהדהד של השלמה הוא הוביל את הרכב לתהום עמוקה עמוקה. š› זה מה שהרב דסלר מכנה 'נקודת הבחירה'. תארו לעצמכם מה יהיה על שני מכרינו במשפט בעולם שכולו אמת. נכנס ר' גנֶב לאולם ענק, אינסוף של פנים מלאכיות מביטים בו. ושם על הבמה מתהלך לו הקטגור מלאך לבוש אדרת שער שחורה כתהום, מלאה בעלטה. באמתחתו פנקס מלא חטאים. בקול זדוני הוא חושף פה מלא שיניים וניבים ומתחיל להקריא: ביום היותו בן 13 הוא גנב, בן 13 ויום אחד גזל למחרת שדד ואח"כ עשק, ובהמשך עוד ים של חטאים וגנבות אתם מבינים ילד שנולד בשכונת פשע שינק עם חלב אימו שבשביל לחיות צריך לגנוב ובשביל כבוד צריך לגזול, והדבר פשוט לו שכשרוצים לאכול מפלחים מהבסטה, אין זו אשמתו שום עושק ושום גזל, אלא מאי? נקודת הבחירה שלו היא האם להרוג ילדה קטנה באמצע מרדף, כי זה גם לו מובן שלא עושים שם זה משהו שקשה לו ושם הוא ניבחן אם עבר- עבר הוא קיבל 100, לא יודע אם ישב בחלקו של אברהם אבינו בגן עדן, אבל ודאי שאי אפשר לבוא אליו בטענות. מאידך בחור ישיבה מלא בש"ס ופוסקים, ודאי שיקבל שכר על כל אלו, אבל באמת הרי בבוקר פשיטא לו שייטול ידיים הוא עושה זאת אוטומטית הוא מבין ויודע את ערך הלימוד והמצוות והוא לומד. הוא לא עושה זאת מתוך ברירה אלא מתוך החינוך שקיבל.במקום בו יש צדדים הפכיים במקום בו הוא עומד בפני קושי והתלבטות שם נקודת הבחירה שלו, שם המבחן האמיתי. יש אדם שנקודת הבחירה שלו היא האם ללמוד משנה או גמרא ויש שאצלו זה האם ללמוד עם תוספות וכך כשגומר אדם שלב אחד והדבר נקנה לו והופך להיות פשוט, נקודת הבחירה שלו מתרוממת גם היא, וזה סוד ד' שמדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אפשר להבין כעת כל מקום שכתוב על הגדולים שחטאו הכוונה היא יחסית לנקודת הבחירה שלהם, אבל וודאי צדיקים הם וקדושי עליון ואין הם דומים לנו כלל. לכן ריב"ז בוכה לפני מותו ואומר איני יודע אם מוליכים אותי לגן עדן או לגיהנם שהרי וודאי שתנא קדוש הוא, אלא דואג הוא לאותה נקודת הבחירה שאותה יצטרך לתקן לפני שיקבל שכרו (כמובן שלנו אין ספק מה היה בסוף). אין זו חכמה שנטל ידיו ואין זו גדולה שמניח תפילין. עיקר שכרו יהיה על אותה נקודת הבחירה וממילא מובן שדווקא כשקשה לנו עלינו להתאמץ. דווקא כשאין כח צריך לעמול. שם, באותו מקום שאנו כמעט מתיאשים שם מחכה הקב"ה

"מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר" יום יום אנו ממלמלים חרש את מילות התפילה המקסימות האלה, אך האם אי-פעם שמנו לב למשמעותן? האם אי-פעם התעמקנו בתוכנן? ובכן, בדחילו וברחימו (וברשותכם, כמובן...) אנסה להביא את משמעותן ועומק תוכנן אשר האיר לי השי"ת. אם נתבונן היטב, נבחין כי בקטע זה ישנה הדרגה: תחילה מתואר מצב בו הקב"ה "רק" סומך את הנופל בדרך, אשר מועד מעידה רגעית וקטנה באיזה חטא. בהמשך כבר מתואר מצב של "רופא חולים" - של ריפוי מי שחולה ושקוע מעט עמוק יותר בחטאו. כמו חולה שנזקק ליום-יומיים, שלושה או אף שבוע ימים לשכב במיטה ולהיות מטופל באנטיביוטיקה ובתרופות שונות אם קודם הוצגה רק מעידה קלה, הרי שכאן המעידה בחטא כבר יותר גדולה. היא אינה רגעית, אלא המשותף לכולם הוא, כמובן, החטא. הזמן רק מראה עד כמה האדם שקוע בו, אך באמת כל אלו - תחילתם בחטא קטן אשר מקורו בתאוות חומריות. לעיתים זה מסתיים בו, ולעיתים הוא מגרה ומפתה אותנו לטעום ממנו עוד ועוד ועוד. ואמנם נכון, אין בשל כך לפסול את החומר, אלא יש להשתמש בו בתבונה ובמינון הנכון - אך ודאי יש לשלול מצב של מעידה, חולי, שבי וכל שכן של שקיעה ושינה בתוכו. ועל זה באה הסיפא: "ומקיים אמונתו לישני עפר": שהקב"ה ד"א (אם קשה הפירוש הנ"ל משום הפירוש המוכר של המילים "לישני עפר"=מתים): ניתן גם לומר שישני עפר מתיחס לנדבך נוסף בהדרגה שהצגנו, והוא לאדם הקרוי רשע, כיוון שרשעים בחייהם קרויים מתים[3] _________ [1] ניתן להשוות: תהלים פ"א, א: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" " [2]וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע? נְאֻם אֲדֹנָי ה', הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יחזקאל יח, כא-כג) [3] ע"פ ברכות טו, עב: " ...כי החיים יודעים שימותו אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים והמתים אינם יודעים מאומה אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב (יחזקאל יח) כי לא אחפוץ במות המת וכי המת מת אלא אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים דכתיב כי לא אחפוץ במות המת וכי המת מת

בס"ד ליקבה"ו קצת מורכב, מקווה שהייתי מובן. כנפיים בסיפורי מעשיות, מעשה מז' בעטלירס (מעשה י"ג), ביום השלישי לחתונה מובא סיפור על הלב והמעיין. בְּסיפור זה מסופר על הלב, לב העולם, שמשתוקק למעיין השתוקקות גדולה ועצומה ולא יכול להסיר עיניו ממנו, כי אם יעשה זאת הוא פשוט יפסיק לחיות. הקרבה יוצרת גם ריחוק, משום שמטעם זה הוא גם לא יכול להתקרב למעיין, שהרי בשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עמק שממנו אי אפשר לראות את המעיין[1], דבר שגורם שהלב לא יוכל להתקרב למעיין ולאותו הלב ישנן שתי חולשות- האחת מפני השמש שקופחת עליו מלמעלה, והשנייה מפני הצעקות וההשתוקקות שלו להגיע למעיין. כשהוא צריך לנוח, באה ציפור גדולה[2] ומכסה עליו בכנפיה מפני השמש. אומנם הוא עדיין מתגעגע למעיין ומסתכל בו, אך בנינוחות. ר' נתן אומר בליקוטי הלכות (יורה דעה, הלכות מלמדים [וצדקה], הלכה ד' אות י"ג) שהמעיין הוא שורש כל הנקודות הטובות שמחיות את העולם, ולכן הלב צועק תמיד למעין כי הוא רוצה להִתָּקֵּן על ידו. השמש שמחממת ושורפת את הלב ומחלישה אותו, מרמזת על היצר הרע, כמו שכתוב בקהלת "אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש". וכל המעשים הרעים והבלבולים הם תחת הזמן, כלומר בגלל שאין לאדם זמן, דהיינו שאין לו יישוב הדעת (כמבואר הלב, אף על פי שהוא ישר ונקי, נפגע מרדיפת העולם הזה של שאר בני האדם, ולכן הוא נאלץ לצעוק כל היום אל המעיין, כי משם הוא מתחיה. הסיבה שההשתוקקות הזו, שטובה היא מעיקרהּ, מחלישה אותו, היא משום שהיא יותר מן המידה המתאימה לו. דבר זה דומה לריבוי אור, שאדם רץ קדימה, למעלה מדרגתו, ומזה דווקא הוא נופל. לכן המנוחה שלו דווקא ע"י הסתר השמש באמצעות כנפי הציפור. הטעם לכך הוא משום שאז הוא צריך פחות לצעוק אל ה' מחום עוד אומר ר' נתן שהכנפיים הללו הם דיבורי התפילה ולימוד התורה של האדם, וכשהאדם לומד תורה ומתפלל, דיבוריו שלו מצילים אותו מחמימות ושריפת שמש העולם הזה. מכך יוצא, שיש לו יישוב הדעת וממילא הוא לא מגיע לידי ריבוי אור, והאמת והשלום אהבו. בדרך אגב מזכיר ר' נתן שהכנפיים הללו הם בחינת כנפי הכרובים. במסכת סוכה (ה:) חז"ל לומדים את הגובה המינימלי של הסוכה (עשרה טפחים) מכנפי הכרובים, שנאמר עליהם (שמות כ"ה): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת". חכמים השוו בין גובה כנפי הכרובים מעל הכפורת, עשרה טפחים, לבין גובה הסוכה. ידוע הדבר שאחד מענייני הסוכה המרכזיים הוא הצל (כפי שיבואר בע"ה להלן), כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם". בתחילת מסכת סוכה ישנן שלוש דעות מדוע סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה- רבּה אומר מפני שהיושב בסוכה כזו לא רואה את הסכך וממילא הוא לא יודע שהוא יושב בסוכה, ואדם צריך לדעת שהוא יושב בסוכה, כמו שנאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". רבי זירא אמר שכשהסוכה גבוהה עשרים אמה אדם יושב תחת צל הדפנות ולא תחת צל הסכך, ועיקר הסכך לצל, כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם" (סוכה מלשון סכך). רבא אמר שהטעם לפסול הוא משום שבגובה כזה הסוכה היא סוכה של קבע, ואנחנו צריכים סוכה שהיא דירת עראי, כמו שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים", לשבעה ימים אדם יושב בה, ולא יותר. עראי, ולא קבע. שלושת הטעמים הללו הם שלושה תנאים הכרחיים לחסות בצל כנפי השכינה. אם מחברים את שלושת הטעמים, אז אדם צריך לדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה באופן עראי. כשאנו פה בעולם אנחנו תחת השמש. תחת יצר הרע. "ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל:). אסור לנו לחשוב שאנחנו יושבים תחת צלו של הטבע, של המסגרת של העולם, של הדפנות. אנחנו רק תחת הסכך. לא לחינם הגימטריא של סכך עולה 'מלכי'. ה'. וסוכה עולה במניין צ"א, כמניין שם הוי"ה ושם אדנות יחד, המסמלים את ה' (הוי"ה) שמסתתר בתוך העולם הסיבה שבגללה ר' נחמן סיפר דווקא על כנפי ציפור, בלי להגיד איזו ציפור, היא כדי שזו תוכל להיות כל ציפור, כפי שנביא עוד בהמשך. ואחת מכל הציפורים היא הנשר. ולא לחינם נמשל הקב"ה לנשר. הנשר היה הסמל של הממלכה הרומית, של הנאצים, וגם של האמריקאים. הקב"ה מזכיר לנו- אני מגן עליכם מפניהם, ואתם לא יושבים תחת צילם אלא תחת הצל שלי. ועוד אנחנו צריכים לדעת שהכל באופן עראי. אנחנו יש לנו דירה. אבל באנו לכאן לשבעה ימים. שבעה אלפים של שנים. שש של מהלך ועבודה, שביעי של מנוחה. ידוע שהסוכה היא כנגד ענני הכבוד (סוכה י"א:). העננים שבצילם התנהלו בני ישראל בארץ ציה וצלמות. הגמרא בראש השנה (ג.) אומרת שכאשר מת אהרן הסתלקו ענני הכבוד וחשב הכנעני מלך ערד שיש רשות להלחם בישראל. דורש שם ר' אבּהוּ שכתוב: "ויראו כל העדה כי מת אהרן" שצריך לקרוא את המילה "ויראו", מלשון ראיה, כ"וייראו", מלשון יראה. לימוד זה, שמלמד שכשענני הכבוד אינם אנחנו יראים, מוביל אותנו לבחון את הצד ההפוך- מתי העמים ישראל לא סוככים סתם בצילו של ה'. יש צד מסוים שאהבתו של ה' אלינו לא תלויה בְּדבר, אך ישנו צד אחר שכפי מעשינו כן ההגנה לה אנו זוכים. אגב, מפליא לראות שכל שלושת טעמי הסוכה נמצאים גם בתפילין- תפילין אסורות בהיסח הדעת, הן סוככות על ראשינו. הטעם השלישי, עראי, ניכר מדיוק דבריו של ר' אליעזר הגדול, שאמר "אלו תפילין שבראש". מדוע הוא לא אמר "אלו תפילין" סתם, מה המיוחד בתפילין שבראש? ראשית כבר אמרנו, שהן "סוככות על הראש". אך יותר מכך! תפילין של יד נקשרות על היד, לעומתן תפילין של ראש רק מהודקות עליו. הן עראי. הסיבה ששמים לחתנים אפר במקום התפילין דווקא, היא משום שהתפילין נקראו פאר (ברכות י"א.), כמו שנאמר (יחזקאל כ"ד) "פארך חבוש עליך". ונמצא האפר במקום פאר (אותיות דומות). התפילין הן כנגד ספירת התפארת[3] (זוהר פנחס). גם הדיבור נמצא בתפארת (זוהר חדש יתרו). ולא לחינם התפילין נמצאות בדיוק מעל הפה ומכוונות כנגדו[4]. וכאן הכל חוזר ומתקשר לנו להתחלה. דיבורי התפילה והלימוד שלנו, הם יוצרים את הכנפיים, כנפי היונה, ועד אז? עד אז יש לנו מקדשי מעט, בית כנסת (דיבורי תפילה) ובית מדרש (דיבורי תורה), כפי שהגמרא שהבאנו למעלה (קידושין ל:) ממשיכה ואומרת מיד אחרי "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו": "תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה[5] משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא- נימוח, ואם ברזל הוא- מתפוצץ, שנאמר: (ירמיה כ"ג) 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'[6]. אם אבן הוא נימוח, שנאמר: (ישעיה נ"ה) 'הוי כל צמא לכו למים', _________ [1] רמז לכך שהדרך אל ה' עוברת דרך מקום של ביטול גמור אליו (מלכות דאצילות), והביטול הוא ביטול באורו האין סופי של הקב"ה, וזוהי מסירת הנפש שלנו, דומה לדברי התניא (פרק י"ט) על הפסוק "נר ה' נשמת אדם", שנשמתנו משתוקקת לה' כשלהבת נר שרוצה להתנתק מהגוף (הפתילה) ולעלות למעלה, על אף שע"י כך נתבטל באורו (השלהבת בטלה בחלל האוויר). [2] ר' נחמן נקט ציפור בלשון זכר, "גדול", מפני בחינת החסד שבה. [3] ספירת התפארת היא הספירה השלישית משבע הספירות, ואכן הסיפור של הלב והמעיין מסופר ביום השלישי לחתונה. [4] אפשר גם לרמוז את שורש כל הסיפור ע"י זה- תפילין של יד מכוונות כנגד הלב. לב העולם. תפילין של ראש הן בראש, שהוא המעיין, שהרי הנשמה נחצבה מהשכל, והיא מקור הטובות שבאדם. בין הלב למעיין ישנו צוואר, שמסמל את הגאווה ואת עמלק, והוא כנגד השמש. כנגד הצוואר יש את הפה, שהוא יוצר את הכנפיים שנותנות ללב תחושה כמו של המעיין. נמצא שע"י דיבורי קדושה (פה) מגיעים לידי ביטול הגאווה והעצמיות (צוואר), שזוהי בחינת העמק [5] היצר הרע. [6] אגב, זו הסיבה שככל שהשמש מחממת את הלב כך הוא מתחמם יותר בצעקתו, כי דברי ה' גם כן כאש. אך בזמן שהכנפיים עליו, דבר ה' כמים הנוחים. "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים", אהבה של מים, במקום אהבה של אש שלהבת-יה.

שיר לשבועות --------------------- הלכו העברים מצען המצרית לכיוון מזרח לקבלת הברית, לבסוף חנו כאחד מול הר סיני הנמצא בקו רוחב 31. ואז "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, מימינו אשדת למו. אף חובב עמים כל קדשיו בידך, והם תכו לרגלך ישא מדברתיך. תורה ציווה לנו משה" ישירות מההר לעידון תהליך הבנת רצונך. --------------- קצת הסברים לשיר : השיר מפרש כמה פסוקים מוקשים בתחילת פרשת זאת הברכה בסוף ספר דברים. קודם כל הפסוקים עוסקים במעמד הר סיני. מה נותן לנו מעמד הר סיני? שכל קדושי הגויים (מאיוב ועד מריה הקדושה ) עד שמבינים מה שהקדוש ברך הוא רוצה מהם, ה' מענם בתהליך ארוך ורק אחר כך, על ידי נס מסביר להם מה רצונו (והם "תכו לרגליך" - נרמסים על יד רגלך ורק אחר כך "ישא מדברתיך" יסביר להם את דבריו). אבל אנו עם ישראל שקיבלנו את התורה שבעל - פה והתורה שבכתב, קל לנו יותר להבין רצונו. זה מעדן לנו את תהליך הבנת רצון ה'. מעדן - רמז לגן עדן כנראה הר סיני לפי מיקומו נמצא על פתח גן עדן (עיין ויקיטקסט פירוש משלי בפסוק המזכיראת עץ החיים), כי הוא נמצא בפתח של נחל חסא הזורם ממזרח ונשפך לערבה ומתפצל ל-4 נחלים.

ללא ספק הזוג בלעם והאתון זהו הזוג הכי ציורי בפרשת בלק - מעניין לבחון פרשנויות אמנותיות שונות לפסוק על בלעם והאתון. הפעם בחרתי להציג הנושא תחילה באמצעות יצירות אמנות יהודית של יוצרים לא יהודים ולהשוות בין דרך ההבנה שלהם לטקסט התנכ"י לבין הגישה של חז"ל ושל יוצרים ופרשנים משלנו. המלאך, בלעם ואתונו. צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836 לפי חז"ל, בלעם מנהל דו שיח עם מצפונו ולא עם בע"ח. הדו שיח בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון מסמלת את מצפונו המיוסר של בלעם שמרגיש כי נהג לא כשורה באתון החיה הכה נאמנה והמסורה לו - על שהכה אותה שלוש פעמים אולי עקב היותו עצבני מיוסר על שבחר שלא לשמוע לדבר ה' ? קרב בין מלכות שמים, בלעם ואתונו. צויר בידי רמברנדט, 1626 בלעם והאתון על רקע נהר פרת - ברתולומיאו ברינברג', 1634, מוצג בטוקיו היכן האתון של בלעם? אולי בסלע הענק עם הפה הפעור? מי במרכבה החוצה את הגשר? ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ לשם השואה בין הנופים האירופים השונים כל כך מנופי המדבר המוכרים לנו היטב בו התרחש הרי הסיפור המקראי הזה נציג ציור א"י קדום של הצייר מבצלאל ליליין: הנוף הצחיח, החום והאור השמש הקופחת יוצרת צל שחור צללית של החמור ורוכבו כאן אין ממול אף דמות של מלאך שחרבו שלופה בידו כמו בכל היצירות הקודמות היש מתאים מזה לתיאור של חז"ל על ויכוח פנימי בין בלעם למצפון הנצמד ומשתרך אחריו כמו צל? בלעם ואתונו של צייר ארץ ישראלי משה ליליין 1908 תחריט של הרמן שטרוק 1929 בלעם נלחם במלאך - מעין ענן אבק שהוא איננו יכול לראות שוב תמונה לגמרי שונה בתוכן ובצבעוניות מאלו של הנופים האירופיים. המלאך הוא מעין תעתועי דמיון אמורפים המתמזגים עם הרקע וגם החמור א"י ומוכר. "הלוא אנכי אתנך" רבי יצחק איצ'לה מפונוביז' היה אומר: מה למדנו מאתונו של בלעם? למדנו מחיה זאת של גוי זה שלעולם יספר אדם ישר ולענין בקצרה על מה ולמה עשה מה שעשה, ואל יפליג בתיאור ארוך ומיגע על מעלותיו ואל יתהדר בייחוסו הרם. כשראה הקב"ה את בלעם מכה את אתונו פעם אחר פעם, ריחם על הבהמה המסכנה נעשה נס: "ויפתח ה' את פי האתון". אך מכיוון שאין לחיה זאת הרבה שכל מרגע שקיבלה את זכות הדיבור, כדי להשמיע את טענותיה נגד בעליה - על שהוא מכה אותה על לא עוול, התחילה מתפארת בייחוסה: "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך" והוסיפה להפליג באריכות במעלותיה: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה". עד שהגיעה לעיקר - למלאך שניצב מולה על אם הדרך וחרבו שלופה בידו, כבר עבר זמנה וניטלה ממנה המתנה המוגבלת בזמן - זכות הדיבור. עם זאת, על אף שחזרה והייתה לחמור ככל החמורים, הפכה אתונו של בלעם להיות לדוגמא, אות ומופת לבני האדם, וכל פעם שאדם לא יודע מתי לא מתאים לפתוח פיו באריכות, מזהירים אותו מראש ואומרים: "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר...." מונופרינט צבעי הדפס על נייר כותנה דרורית San שטסל - בלעם והאתון 2012 לסיכום: מאתונו של בלעם נלמדת מסקנה אופרטיבית ולקח חשוב - דבר וענה בע"פ ובכתב תמיד בקצרה ולעניין אל תספר כמה אתה מעולה ואל תפליג בתשבוחות המקומות בהם למדת כי 'זכות הדיבור' שנתנה לך היא פתח קצרצר של 'חלון הזדמנויות' שצריך לנצלו בתבונה ובזריזות ולא להעמיס מידי על טווח הקשב והריכוז של קהל השומעים המוגבל ולדעת שהפתח הזה במהירות רבה יסגר. http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?foldername=drorits אמנות יהודית רב-תחומית דרורית סן

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: 21 פעמים מופיעה המילה לב בבניית המשכן המילה לב מופיע בשני הקשרים: נדבת לב וחכמת לב. המשכן נבנה מתרומות הלב, ונעשה על ידי אנשים שהם חכמי לב ועל ידי נשים שהן חכמות לב. במלאכת המשכן צריך שהנתינה תהיה מכל הלב וזקוקים לחכמה שתהיה 'חכמת הלב'. מדוע הפרדה בין חכמת הלב של הגברים וחכמת הלב של הנשים? המשכן יכול להבנות רק בשילוב עם כל סוגי הלב. בנדבת הלב ובחכמת הלב. ספר שמות פרק לה פרשת ויקהל: (כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: (כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: אומר רש"י: על המילים "טוו את העיזים" – 'היא הייתה אמנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן.' לא גזזו את הצמר לפני מלאכת הטוויה אלא רק בסופה - פעולת טוויה שכזאת מצריכה מיומנות אמנותית משוכללת ומומחיות יתרה.

בס"ד אלול. תשובה. תפילה. קדושה. אני צופה בחבריי לספסל הישיבה מתפללים מעומקי ליבותיהם אל המלך. משבחים, מבקשים ומודים, ובכל מילה המוציאים מפיהם בלחש, ביראה ובקדושה, ניתן לראות כיצד אותה המילה עולה השמיימה. גיבוב של מיליוני אותיות פורחות באוויר במטרה אחת זכה - לדפוק על שערי שמיים שיפתחו בפנינו. חלפה עוד שנה ובה נפלנו בחטאינו, ניסינו לקום - לעיתים הצלחנו ולעיתים כשלנו. עליה, ירידה ושוב עליה. נפילה, מכה ונסיון קימה. כך במחזור בלתי פוסק - בני אדם אנחנו. עוד שנה ובה מחשבות ייאוש חלפו בראשנו וניסו להחלישנו ולהשביתנו. עוד שנה שבה נתנסינו במיני נסיונות - קשים יותר, קשים פחות, בחלקם עמדנו ובחלקם נפלנו. עוד שנה ובה ניסינו לפסוע במסילת הישרים אך לעתים סטינו מהדרך ולעתים תעינו וטעינו במסלול. אך "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת - שֶׁשֱׁזָפַתְנִי הַשָׁמֶשׁ"! נשמה טהורה נֻפחה באפנו ונשארה היא טהורה - היא איננה השחירה - מאירה היא בכל עת! רק עוונותינו אשר לנגדנו-בתוכנו, הם המסתירים לנו אורה הזך והטהור – "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם"! עלינו רק לחשפה מחדש ולגלות אורה בעזרת קולות השופר אשר יעוררונו ויחשפו אותה ואת טבענו האמיתי והשלם ותאיר היא דרכנו. קמעה קמעה נחשפה, ולאט לאט יפוץ אורה מתוכנו ומתוך כך אף על סביבותינו. ובעת כי אורה, נחזה בקלותה של תשובה. ובעוז של גבורה, בתיקוננו נחל בשמחה. נשוב איש אל עצמו, איש אל שורש נשמתו, ויוארו מחשכינו, ונהיו כלא היו. לאחר שנשוב מדרכינו הרעים, ונבקש כפרה ממלכנו - חי העולמים, ימחל לנו אבינו - כי הוא רחום וחנון, ויתן בליבנו כוחות להמשיך בתיקון. כך, ננהג עם חברינו במידת החסד והרחמים ונבקש ממלכנו שינהג אף הוא עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים - לפנים משורת הדין, נקבל על עצמנו קבלות לקראת השנה החדשה, ויכפר אלוקים על חטאינו שמהם שבנו – בזו שעברה. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.". כעת, ניתן לראות את האותיות מגיעות ליעדן ומתקבלות ברצון ואף בבקשה לעוד על ידי אלוקינו – "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ – הַשְׁמִיעִינִי!".

בפרשה אנחנו לומדים על שני עונשים שניתנו. העונש ראשון ניתן לכל העולם במבול, והעונש השני ניתן ל"אנשי הפלגה" שרצו לבנות מגדל ולהילחם בשמיים. בעונש הראשון הושמד כל העולם, ולעומתו בעונש השני ה' פיזר את החוטאים ברחבי העולם. שאלה מתבקשת היא, מה גרם להבדל בין העונשים? אחד הכללים החשובים בלימוד התורה הקדושה הוא לשים לב למילה החוזרת ונשנית פעמים רבות באותו נושא. החזרה על מילת מפתח זו מהווה הדגשה ו"הזמנה" לתשומת לב מיוחדת. אם נסתכל נשים לב שמילת המפתח בסיפור דור המבול היא "הארץ". דור המבול היה דור מושחת המרוכז בעצמו בלבד. דור שכל מעייניו חומריים- ארציים. לעומת אנשי המבול, אותם אלו שרצו לבנות מגדל היו אומנם רשעים - אבל את עיניהם נשאו לשמיים. הם הכירו במציאות ה', ושאפו לעלייה, לרוחניות. מטרתם הייתה לעלות למעלה, להעפיל ולהתקדם. היכן שמצויות מחשבותיו של האדם, היכן שנמצאים רצונותיו – שם הוא עצמו עומד. מי ששאיפותיו לקדושה, אפילו אם הוא לא נמצא שם עכשיו, נמצא במצב טוב לאין ערוך מאדם שכל רצונותיו חומריים וארציים, וזו הסיבה להבדלי העונשים בין המקרים. לקח חשוב נישא עימנו, מסר לדורות – מהם השאיפות שלנו? להיכן אנו רוצים להגיע, ומה אנו עושים בשביל זה?

מוצאי י"ט ראשון שלפסח התש"ע נשאלתי מבחור צעיר אחד בישבה"ז פא"י - בדין מי שאמר הברכות הראשונות שלִּקְּ"ש שלערבית ופרשה ראשונה, ובראותו שהציבור התחילו שמו"ע דילג על הברכות האחרונות שלק"ש, והתחיל שמו"ע, מה יעשה – האם יכול לומר את הברכות האחרונות אחר התפילה בשם ומלכות או לא? ואחר ששאלני, שאלתי מאי יעביד את הרב אברהם בן הרוש הי"ו, והשיב לאחר התייעצות, שיחזור ויברך בשם ומלכות את הברכות האחרונות, ואמרתי לברר הדברים לעצמי בס"ד. תשובה: שיטת הגמרא ופירוש הראשונים בה נר' שדין זה תליא בפלוגתא בגמרא ברכות (יא:) אם ברכות קריאת שמע מעכבות זו את זו. וז"ל תנן התם, אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת? כי הא דרבי אבא ורבי יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא, בעו מנייהו: מאי ברכה אחת? לא הוה בידייהו. ואתו שיילוהו לרב מתנה, ופירש"י (ד"ה ברכות אין מעכבות) וז"ל בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך, ואין חברתה מעכבת, לומר שאין זו מועלת בלא זו, ומהכא שמע רבי זריקא דסבירא ליה לריש לקיש דהך ברכה אחת יוצר אור היא. עכ"ל. משמע לי שלפי ההו"א שלגמרא ברכות מעכבות זו את זו, ואם החסיר בכרה לא יצא יד"ח. ודחינן הא שכן אמר ר' זריקא 'ברכות אין מעכבות זא"ז'. אולם למסקנא העמדנו מימרא דא דרבי זריקא בסדר ברכות, ולפי אולם חזי הוית בדברי הרשב"א על אתר שהאריך להסביר שיטת הגמרא הכא, וז"ל ושמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה מימר אמר ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו להקדים ופסק רבינו האי גאון ז"ל כך בפירושיו דסדרן אינו מעכב אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן לקמן [י"ג א'] היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות דהא התם לא ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות כסתמא דמתני' דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לציבור הקורין, וכך נראה בעיני כדבריהם דמה שאמרו כאן 'לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור' - דחייה בעלמא הוא דדחינן לה, ולאוקמי דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ואורחא דתלמודא בהכין - דכי אמרינן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואיתחזי להו לבעלי הגמרא דמתברר שפיר מההוא כללא נקטי ליה כמפורש ומקשו 'ואלא ולפי שיטת הרשב"א שמעינן תרתי גם שלא דחינן מימרא דרבי זריקא, ובאמת ידי חובת קריאת שמע יצא אף אם לא אמר הברכות כלל, מהא דנקט לקמן שהמגיה ס"ת אם כוון לבו יצא, ובודאי בלא ברכות היה קורא. ומסו"ד בפירוש הירושלמי שמעינן להדיא הלכה בנ"ד, שהרי הגמרא הציעה בדרך הדחייה דשמא השתא לא אמרי הכהנים יוצר אור, וכי מטא זמן יוצר אור אמרי לה, אע"פ שכבר אמרו קריאת שמע. אלמא דשפיר דמי למימר הברכה אע"פ שכבר נפקי יד"ח קריאת פסיקת ההלכה בדין סדר ברכות ופסק הרמב"ם וז"ל הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה בין ביום בין בלילה בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכות, וכו' ע"כ. ומרן הב"י (סימן ס') הביא את דברי הרשב"א ואחר כן כתב וז"ל וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהגאונים והרשב"א הסכימו שבין ביחיד בין בציבור צריך לקרות הברכות ע"כ. וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' שיט וסי' מז) הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא דברכות אינן מעכבות ומיהו מסתברא שחוזר ואומר כל קבל דנא לפי הרמב"ם שהבאנו, בס"ד, לשונו לעיל - נר' דלא ס"ל חילוקו של הרשב"א. שכן לא כתב להדיא שאם אמר ק"ש ללא הברכות יצא. אך לכאורה אין זה קשה שכן אין דרכו שלרבנו הרמב"ם לכתוב רק דברים המפורשים בתלמוד (כפי שכתב הב"י יו"ד קצד אות ג'), אך מידי דנפיק מדיוקא לא ס"ל למיכתב, אע"ג שדבר מוכרח הוא ע"פ סוגיות אחרות. ומ"מ כבר הביא הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב ה"א) את הדין שממנו הוציא הרשב"א שאין ברכות מעכבות זא"ז, גם לפי פירושא קמא בגמרא דילן. וכתב הגמ"י על אתר (אות ב') שמהא למד ר"ח שאין ברכות מעכבות, וודאי שכוונתו לפירושא קמא, וכדברי הרשב"א, ש-'אין ברכות מעכבות' גם סדר ברכות וגם ברכות עצמן שאי אמירתן לא מעכבת מלצאת ידי חובת ק"ש. וכתב הרב נהר שלום (או"ח סי' ס'), דשמא ס"ל להרמב"ם כפי תי' הרשב"א בסו"ד דמן הירושלמי ומגמ' קושי בשיטת הרשב"א ותירוצו אולם יש לשאול דלכאורה הא קשיא מיניה וביה, שכן אי נפיק ידי חובת קריאת שמע היאך שרינן ליה לחזור ולומר ברכת יוצר אור, שכן נפיק כבר ידי חובת המקרא, ואמאי חיילה ברכת יוצר אור. ואולי יש לתרץ דלדעת הרשב"א ברכות ק"ש אינן תלויות בזמן, אלא הן ברכות השבח, והכי נמי מידק דייק בתשובותיו (ח"א סי' סט). ולכן אע"פ שכבר קרא ק"ש ויצא יד"ח, מ"מ מיהא עדיין לא יצא ידי חובת אמירת ברכות ק"ש ויש לו לחזור ולברך. ואף לדידן דנקטינן כפי דברי השו"ע וכפי שהסבירו מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א (יבי"א ח"ב סי' ו'), שברכות ק"ש הויא לן מ"ע שהז"ג, מ"מ לנ"ד אף מרן הגרע"י יודה דשפיר דמי לחזור ולברך אף שעדיין צריך לצאת ידי תקנת חז"ל לברך את הברכות, כל עוד נמצא בזמן הראוי לברך הברכות, יש לברך אע"פ שכבר קרא את שמע. מחלוקת האחרונים בדעת מרן השו"ע ופניתי לבאר דעת קדושים בדברי מרן השו"ע (סי' ס' סע' ב-ג) שכתב וז"ל קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש. ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות. (סעיף ג) סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות. עכ"ל. ואיפליגו רבנן בתראי בדעתו דעת עליון ובביאורה. ואמרתי אגב אורחא, נעיין בה, בס"ד. פרי חדש הפר"ח על אתר הביא את תורף דברי הרשב"א שקיימא לן כשתי האפשרויות בהבנת 'אין ברכות מעכבות', ומכך הקשה על דברי מרן השו"ע שכתב שאין הברכות מעכבות זא"ז, שלכאורה ס"ל כפי תי' בתרא בגמרא התם, דדוקא סדר הברכות אינו מעכב אולם הברכות עצמן מעכבות, אי לא אמרן. וז"ל הפר"ח א"כ מה שכתב המחבר[1] לא קיימא לן הכי, אלא דהברכות אינן מעכבות וכפשטא דשמעתתא דסוף פ"ק דברכות, ולזה הסכים הרשב"א ועיקר, עכ"ל. אולם בעניותין לא זכיתי להבין מאי קשיא ליה לרבינו הפר"ח, שכן מרן בסע' שקודם לכן (הבאנו לשונו לעיל) כתב להדיא שאם לא בירך כלל יצא יד"ח קריאת שמע וחוזר וקורא הברכות לאחר מכן, הא קמן שאין הברכות מעכבות כלל[2], כדברי הרשב"א ממש. וכן הכי איתא להדיא בב"י. מהר"א ישראל וראיתי ושמח ליבי שכן הקשה הרב מהר"א ישראל בספרו כסא אליהו ע"ד הפר"ח, וז"ל איני יודע איך דקדק (הפר"ח) מדברי מרן דדוקא סדר ברכות אינו מעכב, הא הברכות מעכבות. דהא בהדיא כתב בסימן זה[3] (סע' ב) קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש, וחוזר וקורא הברכות וכו'. הרי מבואר שתפס במושלם דאינן מעכבות הברכות, ואם קרא אותם בלא ברכה יצא. ואם מה שדקדק זה (הפר"ח) הוא ממש"כ סדר הברכות אינו מעכב דמשמע דלעולם דברכות מעכבות אבל וגם מרן החיד"א במחב"ר על אתר כתב שכן משמע בשו"ע, והוכיח כן ממקומות אחרים בדעתו. וכ"כ המאמר מרדכי כרמי על אתר (וכ"ה בדברי מרדכי). וכ"כ בפשטות הרב בית עובד. על כן נראה מדברי רוב האחרונים הנ"ל דלא שמיע להו, כלומר לא ס"ל דברי הפר"ח הנ"ל בדעת מרן השו"ע, אלא שגם לדעת מרן יש לחוזר ולברך הברכות. קושי בדעת מרן ותירוצו אולם יש לעיין בדברי מרן, שכן בכלליו בהקדמה לספרו הגדול ב"י, נקט דאזלינן בתר שניים משלושת עמודי ההוראה. והכא בנ"ד הרא"ש (פ"ב ס"א) שפתיו ברור מיללו דלא כהרשב"א, וס"ל שברכות מעכבות זו את זו, ואם החסיר אחת מהברכות לא יצא יד"ח. וכן גם ברמב"ם יש צד להבין כן. א"כ יש לעיין אמאי שביק מרן את דברי הרא"ש, ונקט להלכה את דברי הרשב"א. אולם אחר העיון נר' דלא קשיא מידי, שכן אין לנו כאן מחלוקת שקולה בין עמודי ההוראה. שכן הרי"ף ז"ל השמיט את כל הדין של סדר ברכות, אם מעכב או לא. ומשמע ממה שלא כתב דין זה, דס"ל דעכובי מעכב לגמרי גם הברכות וגם סדרן. וכיוון דלא קיימא לן הכי לא מחשבינן דעתו בהדי דעת שאר עמודי ההוראה, כיוון דפשטא דשמעתא לאו הכי איתה וכן לא מצינו מי שכתב כן. וברמב"ם – אם לא נאמר כהרשב"א, דס"ל שברכות אינן מעכבות – בין באמירתן על כן נקט מרן כדברי הרשב"א שאף הוא מגדולי הפוסקים, ופשטא דשמעתא איתא הכי. ושביק דברי הרא"ש, שלכאורה הוי דעת יחיד. ומכ"ש לדידן שכבר נקטו האחרונים כדברי מרן שחוזר ומברך הברכות שהחסיר לאחר ק"ש. שיטות האחרונים ואחר כל זאת עלה במחשבה, דשמא יש לחלק אם לא אמר כל הברכות – שאז חוזר ומברך מהחל עד כלה, לבין אם החסיר רק אחת מהברכות שאז הפסיד אותה ברכה ואין לו לחזור ולברכה. ואחר העיון בס"ד, נר' שאין מקום לחלק, לא בסברא ולא בתלמודא. בסברא אין לחלק – שכן לא מצינו חילוק אמיתי בין ברכה אחת לבין שאר הברכות – דין אחד להם. ובתלמודא – הרי הגמרא מביאה את ברכת יוצר אור כראייה לכך שאפשר להשלים את הברכות לאחר מכן. וכן חמותי ראיתי אור בדברי האגרות משה (ח"א סי' פט) שנשאל בדין מי ששכח ברכה ראשונה שלק"ש, ונזכר אחר התפילה אם יכול להשלים. ובתוך דבריו הזכיר אגב אורחא את ראיית הרשב"א שאנשי משמר היו אומרים לאחר שקראו ק"ש, את ברכת יוצר אור. אלמא מוכח דשפיר דמי למעבד הכי. ובסו"ד כתב וז"ל וזכורני שאאמו"ר הגאון זצ"ל הורה לאחד שטעה ולא אמר השכיבנו ונזכר אחר התפלה שצריך לומר אז השכיבנו. אבל פשוט שהשכיבנו אינו יכול לומר אלא ואנכי הרואה בס"ד בדברי הרב מנחת יצחק (ח"ח סי' טז) שנסתפק בדין מי ששכח ברכת השכיבנו אם חוזר לברך כל הברכות או רק חוזר ואומר השכיבנו. אמנם לענ"ד נר' דלפי דברי השו"ע שתפס להלכה את שתי האפשרויות בהסבר 'אין ברכות מעכבות' שמע מינה דאם החסיר יחזור ויברך רק מה שהחסיר. שכן ממ"נ אם מצד סדר ברכות הא להדיא נקטינן שסדר ברכות אינו מעכב, ואי מצד מה שלא קרא ק"ש כתקנה, לפי דברי מרן השו"ע והראשונים יצא אף אם לא בירך אולם בין כך ובין כך ס"ל להרב מנחת יצחק שחוזר ומברך, רק מספקא ליה אי את כל הברכות או רק השכיבנו. ויבוא ודאו של האג"מ ויוציא מספקו של הרב מנחת יצחק, שעכ"פ יברך השכיבנו, או הברכות שהחסיר[5]. סיכום השיטות המורם מכל האמור, בס"ד, ע"פ דברי הגמרא והראשונים ר"ח, הרשב"א, הגמ"י, וכן אפשר להבין כן בדעת הרמב"ם. ופסיקת השו"ע (או"ח סי' ס'), והאחרונים מהר"א ישראל, מרן החיד"א, הפר"ח, המאמ"ר, האג"מ - שהשוכח או המדלג על ברכה מברכות ק"ש כדי להספיק תפילה בציבור, יחזור אחר התפילה לומר את הברכות שהחסיר בשם ומלכות. ולכתחילה יאמר גם ק"ש, כפי דברי השו"ע (סי' ס' סע' ב)[6]. וכפי שהורה הרב אברהם בן הרוש ביום המעשה, וברוך הוא ולעניין לכתחילה - נר' לענ"ד שאין לעשות כן לכתחילה, מטעם שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכיוון שעוסק במצוות ק"ש ובירכותיה, אין עליו חובה לדחוק עצמו להתחיל התפילה עם הציבור, אלא יקבל עליו עומ"ש ועול מצוות וזכירת יצי"מ בנחת רוח. ומה שהתירו הפוסקים לדלג על ק"ש כדי להספיק תפילה בציבור, זהו דווקא שלא התחיל עדיין ק"ש, אולם כשהתחיל, לכתחילה אין לדלג אלא בצורך[7]. ומפירות הנושרים – שאין חילוק בין אם החסיר ברכה אחת לברכות הרבה, ישלים ע"פ מה שהחסיר. וכן בעניין כללי דתלמודא עלה שאם הגמרא דוחה דעת אמורא בדחייה של 'לאו בפירושא איתמר אלא מכללא איתמר' ואחר כן אומרים בעלי הגמרא 'ואי מכללא מאי', לא ס"ל לגמרא לדחות את מה שנלמד מהכללא, אלא תרוויהו להלכתא, כ"ד הרשב"א. הנראה לעניות דעתי כתבתי, וה' יתברך יאיר עיננו במאור תורה, אמן! דניאל א' אדרי ס"ט _________ [1] שסדר ברכות אינו מעכב. ומשמע לפר"ח שהסדר אינו מעכב אך הברכות עצמן עכובי מעכבי. [2] ואולי הבין הפר"ח בדעת מרן - שלק"ש גופה באמת אין הברכות מעכבות, אך לעניין לצאת ידי חובת הברכות, אם החסיר לא יצא. ועל זה העיר שהרי קיימא לן בדעת הרשב"א שיצא יד"ח. אולם עדיין קשה, שכן זה גופא חשיב 'סדר ברכות'. ועי' במהר"א ישראל בכסא אליהו על אתר, שהאריך לחפש מה הוקשה לרבינו הפר"ח בדעת מרן, ולא אסיק מידי בהדיא. [3] כצ"ל לענ"ד. [4] והמשיך לבאר דברי הרמב"ם וכמשפטו עי"ש באורך. [5] ועדיין יש לדון אם ישנו חילוק בין ברכות שלפני ק"ש לברכות שלאחר ק"ש. ונר' שאין מקום לחלק כיוון שהגמרא הביאה כדוגמא את ברכת 'יוצר אור' שהינה ברכה שלפני ק"ש, והכי נמי מסתברא שבין אם נאמר שברכות אלו הינן ברכות השבח או ברכות זמן, מ"מ הרי החסירן ולכו"ע יש להשלימן. וכן לא ראיתי בדברי שום אחד מהפוסקים שחילק בכך. [6] ובפרט אם דילג על ברכת אהבת עולם. [7] ועוד סברא יש לצרף לכך שאין לדלג, הרי הם דברי המקובלים שהזהירו שלא לשנות מסדר התפילה. שכן ידוע שהתפילה מסודרת ע"פ העולמות העליונים. אולם זהו רק טעם לשבח ולא מעיקר ההלכה כלל.

דברים אלו הבאתי בבוקר ט"ו חשוון, ביום האחרון למסע הארצישראלי, "משואה לתקומה", ומאוחר יותר העליתי אותם על עט. הבהרה: אף תיקן לא נפגע ולא אולץ לשמשני כדי להביאם, אלא רצה הקב"ה וגלגל לידי המקרה והאמצעים, לזכוֹתני... בוקר טוב לכולן. רציתי לשתף אתכן בדבר מאוד לא נעים שקרה לי אמש- לחדרי נכנס תיקן. מי שלא מכירה אותי, זה הזמן להגיד שאני לעולם לא אדור בבית אחד עם תיקן. זה או אני או הוא. במקרה שלנו - היה זה הוא. ויעידו חברותי לחדר שאכן עזבתי, גררתי את מזרוני ודרתי לי בחדר מרוחק יותר, כשר למהדרין- ללא חשש תיקנים. אותו רגע חשבתי "איכס. פויה. איזו חיה קטנטנה ודוחה ברא הקב"ה! מה היא מועילה בעולם הזה?" או אז עלה במוחי המדרש המפורסם על דוד, כששאל אותה השאלה על עכביש וצרעה, ובעת בריחתו משאול, ניתנה לו "פעם אחת היה דוד מלך ישראל יושב בגנו, וראה צרעה אוכלת עכביש. אמר דוד: "ריבונו של עולם, מה הנאה באלו שבראת בעולמך? צרעה אוכלת דבש מכוורות הדבורים ומשחתת את העולם, ואין בה הנאה. עכביש אורג כל השנה בגד רשת של קורים, ואיש לא ילבשנו." אמר לו הקב"ה: "דוד, מלעיג אתה על הבריות שבראתי בעולם, תבוא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו" וכשנחבא דוד במערה מפני שאול המלך, שלח לו הקב"ה עכביש וארג את רשת קוריו על פי המערה וסגר אותה. בא שאול וראה את הפתח שהוא ארוג. אמר שאול בלבו, בוודאי לא נכנס אדם הנה, שאם נכנס היה קורע את הארוג לקרעים. הלך ולא נכנס לשם. יצא דוד מן המערה וראה את העכביש. נשקו ואמר: "ברוך בוראך וברוך אתה ריבונו של עולם, מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים." * * * "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה אנו נמצאות עכשיו במסע "משואה לתקומה". מוצאות עצמנו יושבות ושואלות "למה?" אמש אמר הרב איתמר כהן, כי עמנו ידע שלושה "עמלקים": ביציאת מצרים, בפורים, ובשואה. העמלק של דור השואה היה העם הגרמני, וכל משתפי הפעולה שנלוו אליו. והנה, מתחדדת לנו השאלה: "למה? מהי מטרת עמלק? במה הוא מועיל לעולם? רק הרס זורה הוא בכל מקום. איך הקב"ה נתן לכל זה לקרות? מהי מטרתם של הגרמנים בעולמו? למה כל זה היה נחוץ?" למה, למה ולמה... ייתכן כי תשובות רבות ישנן, אני בכל אופן רוצה להתמקד באחת מהן והיא- הניצוץ היהודי: כשאדם נרדף, הוא שואל עצמו "למה? למה דווקא אני?" מברר הוא עם עצמו מהי מהותו, ומגיע לתובנות חדשות עליו ועליה. שואל הוא שאלות נוקבות עד שמתברר אצלו, והוא מחליט- דרכי היא אמיתית. לא אעזבה לעולם. אני הולך עמה עד הסוף, והעמלק?! העמלק לא יביסני. מתחזק הוא באמונה, ביראת שמים, במידות... כוחות חדשים נגלים לפניו. כוחות שמעולם לא ידע כי יש בקרבו. וכמו יהלום ישן שנעטה אבק, צריך הוא שיסירו האבק מעליו, למען יזכר נכון, הסרת האבק היא לא מלאכה נעימה במיוחד. ההברקות, הליטושים והמירוקים למיניהם כואבים עד מאוד. אך אלו כאבים טובים- למטרה נעלה יותר, טובה יותר, עליונה יותר(!!) ובסופה- תוכן נשא של אור ה' מתגלה, וכח משיח אזי מתעורר, ולעינינו נגלה. אמנם בירור זה, גילוי הניצוץ, לא רק באומה כולה. אלא, נמצא הוא בכל אדם ואדם. כי כשכל אדם מגיע לבירור הזה, ממילא כל האומה מתרוממת: "מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי, וכל מדה טובה, כל למוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה, ונמצא שע"י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד ובעניין הניצוץ הא-לוקי -- ממילא כשהאדם מגלה בעצמו הניצוץ, מעורר הוא בעצמו כח משיח, ועל ידי זה מקרב גאולת עמו. וכפי שהסביר הבעש"ט "קרבה אל נפשי גאלה"!! כי כשנגאל האדם בעצמו תחילה, אזי מתקרבת גאולת הכלל ג"כ. אז שנזכה כל אחת ואחת לבירור הזה, ויחד כולנו- לשמוע קול התור בארצנו!

אהלן לכווולם מה נשמע? פרשה מדליקה. אין מה לומר - מדליקה לי ת'חום בגוף. תשאלו - למה? כי איך אני אמור להבין עם חומש בלי רש"י מה זה - "מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבת קדֶשׁ" אתה? אני? סיני? למו? רבבות? קודש? זריחה? שקיעה? בשבילי זה כמו "אמהרית" - יו , אטנג , דו = הבנתם? לא. גם אני לא. לא מבין. קיצור , חופש עכשיו. תודו שאם היינו עכשיו בלימודים ויש ת'שיחה של הראש ישיבה/אולפנא שבה כולם מחוייכים. ו - למה? כי הוא מביא ת'פסוק "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ואז הוא אומר: "התורה היא כמו ארוסה שלנו. מה ההבדל בין שיודע גמרא לבין אחד שיודע מתמתיקה?" - הוא שואל שאלה רטורית. ו - אז הוא עונה ת'תשובה הכי מגניבה בעולם - "אחד שלומד תורה , הוא - כל אישיותו , נהיית תורה אבל אדם שלומד מתמתיקה - הרי לא נהיה ריבוע" - באמת?! לא נהיה ריבוע?! מ'אתה אומר - כולם מסתכלים אחד על השני עם חיוכים סמויים באמירה - "הוא לא מכיר אפילו שיש לו מורים משולשים"... אי. רחמנות. אבל משו מוזר יש בפרשה שלנו. פרשת 'וזאת הברכה': "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד י-הוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְ-הוָה" - רגע. טוב , הבנו כבר פעם ש - "לא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא" , אז למה לחזור על זה שוב?! ו...חוץ מזה , משה מת. כשאדם מת הוא כבר פטור מהמצוות - אז הוא כבר לא עובד את ה'. מה ההדגשה הזו "משה עבד ה'"?! זוכרים? כבר הגננת (חנה/פרומה/גילה וכדו' ) בגן לימדה אותנו ש - משה היה מלמד תורה את כל עם ישראל. הוא היה יומם ולילה ומנצל את כל כוחותיו בכדי ללמד את עם ישראל תורה. היו באים אליו למשפט. לדעת את החוקים. ללמוד מוסר. הוא היה הרב של עם ישראל. היה "מזכה הרבים" באמת. ו - כאן ישנו יסוד אדיר שה' בא ללמד אנחנו - אדם מזכה הרבים > פירושו , שכל מה שיעשה אדם בגלל שהוא למד אותו , כל הלימוד תורה וכל עבודת ה' שיעשו האנשים שלמדו ממזכה הרבים , הוא , מקבל שכר על המעשים האלה. הוא - לא עשה "כלום". אבל הוא עשה הכל. "אם אין אני לא" - אם אני לא רק בשבילי אלא לכולם - "מי לי" - כל מי שעושה מעשים טובים , זה גם "לי" , לזכותי. "וכשאני לעצמי" - אם אני לא מזכה את הרבים. עושה רק בשבילי - "מה אני" - ?!. אין בי הרבה. הרי כמה אדם חי?? לא הרבה. ומה הוא כבר מספיק להעביר לכבוד ה' , להגדיל את שמו בעולם? לכן , איך נעשה את זה בצורה המושלמת ביותר? ע"י זיכוי הרבים. רק כל אנחנו נוכל להנחיל את הכוחות שלנו בכל העולם. ו...לא רק זה , זה נראה כאילו אנחנו רק נותנים - אבל בעצם השכר שאנחנו מקבלים מהנתינה - זה אדיר. תחשבו רגע , לימדתם מישי/משהו בכיתה , היא/הוא למד/ה עוד כמה שספרו לעוד כמה שבעבירו לילדים שלהם שספרו לחברים שספרו להורים...(להמשיך? ) ממילא , עכשיו מובן יופי מדוע מוגדש לנו - "וימת שם משה עבד ה'" - עכשיו עבד? כן , גם לאחר שמת. כי התורה שלמד - ממשיכה לזרום בעולם. המעשים שאנשים עושים בגלל מה שהוא עשה - זה עומד לזכותו. לכן - גם משה רבנו , עכשיו ממש , בזמן הזה - עבד ה'. התורה שלו , שלמד - ממשיכה בעולם. המעשים הטובים שאנשים עושים , ממשיכים להשפיע על העולם. ו , זה מה שה' בא ללמד אותו - "וימת" , אדם שמת , אם הכין את עצמו מספיק טוב - "עבד ה'" - הוא יכול להיות בהחלט. כן , גם אחרי שכאילו הוא כלום. התורה שלו חיה. ו , רק תראו חיבור מדהים - "יעקב אבינו לא מת" - אם האדם הופך ל - "תורה" (כמו שאמר הראש ישיבה/אולפנא) אז , ממילא מובן שהוא לא מת , כלומר: הוא = התורה שלו חיה. ממשיכה לנו בעם ישראל. זו - חיות שלאחר המוות. "צדיקים (כולל מזכי הרבים) במיתתם , קרוים חיים". לסיכום: הדגשנו את הענין של "וימת שם משה עבד ה'" - ללמדנו , שאף על פי שאדם מת - הוא יכול להקרא עדיין עבד ה'. כאילו הוא ממש כעת עובד את ה'. איך? על ידי זיכוי הרבים שהוא עשה בחייו. ממילא , התורה שלמד - האנשים שפועלים מהידע שנתן להם , מהכח שהעביר להם - זה עומד גם לזכותו. זה נקרא שגם הוא כעת "עבד ה'". חי , במיתתו. עכשיו - יעיז מי שיעיז לא להקפיץ! חח סתם. לבחירתכם - לזכותכם. תודה לה' על הרמזים האלו שנתן לנו בכדי שנוכל לתת את כל הכוח שיש בנו. לתת לאחרים , ובעצם - לקבל המון כוחות. המון חיות. בעז"ה שנזכה כל אחד מאתנו - להיות עובדי ה' ביחד - לזכות אחד את השני , לזכות ת'רבים. ו...כך , מהרה בימינו , תבוא הגאולה השלימה! שבת שלום וחג שמח לכל עם ישראל - א--מ--ן

לא יודע מה איתכם , אבל כבר הרבה זמן לא טעמתי כ-ז-ה ד"ת. וואו. כי - זו שאלה אשכרה אקטואלית ו - יש מצב שהיא תפתור לכמה מאיתנו את ה - "וואי. איזה חום. אני מת/ה..." ------ יש סיכום בקצרה ממש למטה ----- [אבל , כמובן , עדיף לקרוא את ה - "ארוך". ] הנה: תחרטו - תזכרו - ו...אולי תתלהבו - ו - "תפתרו" (או לפחות תבינו ) ת'חום הבא בסוכות , כי...לא הולך להיות כ"כ קר השנה...או במילים אחרות - "קצת" חם... יאלה , נקפוץ פנימה ---> כותב הרמב"ם הלכה בקשר לסוכות: אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן , בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" רגע , ת'כלס - רוצים שנשמח בסוכות "עד הגג". כמובן , הרי כתוב "ושמחת בחגך"... אבל , אם נחשוב על זה לרגע - זה ממש לא מובן. רוצים שנשמח ו...מוציאים אותנו החוצה?! בלי מזגן. שהמצב הוא: שבשביל להגיע לכיור לניטול ידיים צריך ללכת כמה מאות מטרים. האא...ו - כל הזבובים פתאום גילו שאנחנו קיימים וממש לא רוצים לעזוב אותנו. ועוד שתמיד יהיה ת'מישו הזה שימצא חתיכת סכך בתוך המרק שלו [גם לכם זה קורה? ] - תגידו - ככה רוצים שנשמח?! לא היו יכולים לתת לנו להשאר בבית?? איפה שאין את כל הדברים המעצבניים האלו. זה לא טיפ טיפה סותר שה' רוצה שנהיה שמחים אבל מצד שני אומרים לנו - "אתם אלא - אומרים חז"ל יסוד ע-נ-ק בחיים שלנו. והוא , ענין השמחה. "ושמחת בחגך" - הפשט הוא , שאפשר לראות מהי שמחה אמיתית - דוקא בסוכות. דוקא אז , זו שיא השמחה. ה' מוציא אותנו החוצה ובד בבד אומר לנו שנהיה שמחים , כי הוא בא ללמד אותנו - כך , בהסתכלות כזו - זו היא השמחה. כאשר תבינו - אומר לנו ה' - שהעולם הזה הוא עראי , הוא לא העיקר - אתם תהיו שמחים. ו - הנה , בואו תתבוננו בסוכות. כי - הציווי שתהיו שמחים והחיב לצאת לדירת עראי , לא רק שזה לא סותר אחד את השני , אלא , זה משלים אחד את השני. כך , על ידי שתצאו החוצה , על ידי שתתבוננו ותזכרו שהעולם הזה כולו רק מעבר כי הרי תמיד יהיה לחבר ת'וולבו היותר חדישה... ו - תמיד הוא ירצה מאתיים אפילו שיש לו מאה בכיס. וכל הזמן הוא ירדוף אחרי הדולרים , כי - הרי זו היא התכלית שלו - "להיות מאושר" - להגיע הכי הכי גבוה בעולם הזה... כזה אדם בחיים לא יגיע לשמחה. כי הוא פשוט שוכח ששמחה זה דבר רוחני. הוא שוכח ש - "איזהו עשיר? השמח בחלקו" - הוא שוכח שכזה אדם הוא גם עשיר , גם מאושר וגם שמח , כן , בקצת שיש לו...כי האדם השמח בחלקו מבין שאנחנו כאן לזמן מועט ביחס לעולם הבא - ממילא , למה לרדוף אחרי דברים?! האדם המאושר באמת משתדל לחיות בעולם בכדי להכי ת'תיק אוכל של הנשמה , לעולם הבא. ולא בכדי לאגור סתם דברים שכאשר ילך מהעולם לא ישאר לו כלום... לסיכום: ממילא - זה לא סותר - מובן בטוב טעם את הציווי להיות בחוץ בחג מצד ו - להיות שמחים בחג מצד שני. כי , זה פשוט אחד. אדם שמרגיש שהוא חי בסוכה - שהוא חי בדירת עראי - רק , אבל רק אדם כזה יכול להיות שמח בחיים. בעז"ה שנזכה כולנו שיהיה חג מלא שמחה. מלא אור אמיתי של הרגשת ה'. שנזכה כולנו לראות את מה שיש לנו ולשמוח בו - שנהיה מאושרים באמת. ו - במהרה , בעז"ה שנזכה לבנין בית המקדש ולגאולה השלימה. א-מ-ן. חג שמח לכל עם ישראל!

אהלן... :) תקשיבו , להפסיד כזה דבר , זה... להפסיד מתיקות. חבל. זה לא כזה כזה ארוך , ו - חוץ מזה , זה כתוב בשפה "פשוטה"... ו - חוץ מזה , יש בחירה... :) [מומלץ גם למי שרוצה להדפיס. ו - לקרוא (שוב) אחרי ה - "צו'לנט" או ה - "קוסקוס" או ה - "ג'חנון" וכו'...] אז ככה , מה אם היו נותנים לנו 2 סוכריות. לא אחת , אלא ש-ת-י-י-ם. ת'אמת , לא היינו "חוטפים" אותם?! חח נראה לי יותר "בולעים". במיוחד אם זה בטעם... :) יאלה - אז , לסוכריות - אגב: אחת קצרה , אחת קצת פחות קצרה... מה שתבחרו לקחת - שלכם. אבל , בחייאת , תחשבו רגע על הנשמה שבתכונו - עד כמה היא רעבה? מגיע לה משו "טוב" או משו "טוב טוב"? טוב , מה שתבחרו... טוב , נתחיל --- פרשת השבוע פרשת..."ראה". נתחיל מד"ת הקצר > (1) הפרשה מתחילה במילים - רְאֵה, אָנכִי נתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ת יְהוָה אֱלהֵיכֶם, וגו' וְהַקְּלָלָה, אִם לא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ת יְהוָה אֱלהֵיכֶם, וגו' נשאלת השאלה - למה יש שינוי לשוני בין המקרים? למה לא בשניהם נכתוב - או "אשר" , או "אם" - שכך בעצם תהיה אחידות בין הפסוקים - א"כ , מדוע באמת יש שינוי בין שני הפסוקים? ו - כאן נכנס בעל ה - "נתיבות שלום" ו - עונה משו , מתוק מדבש. באמת. :) מה ההבדל בין המילה "אם" , למילה "אשר"...? (ו - מי שעשה השנה בגרות. אהממ...) המילה "אם" - באה לציין תנאי. כלומר , יש מצב , ו - כאשר יהיה מצב אחר - פירושו: אם. המילה "כאשר" - באה לציין מצב. זה המצב שצריך להיות , ו - כשהוא יקרה - פירושו: כאשר. ממילא , ע"פ חילוק זה , זה מובן נפלא - איפה כתוב אם המילה "אשר"? בברכה. כי - ה' אומר , בעצם , הרי כל רצוני הוא להטיב לכם , לבני האהובים. זה המצב ה"טבעי". זה המצב שאני רוצה שיהיה - "את הברכה". ו - בקללה , כתוב "אם"...אומר לנו ה' - זה לא המצב שאני רוצה שיהיה , זה ה"מצב האחר" שאני לא רוצה שתגיעו אליו. זה רק ה"אם" , ש - הוא לא המצב הטבעי. זה לא מה שאני רוצה שיהיה לכם... ממילא חבר'ה - אבאל'ה אוהב אותנו. אתם מבינים מה זה?! הוא רוצה לתת לנו ר-ק את הברכה... וואלה - כישראלים מצויים - זה בחינם - בואו "נחטוף" את הברכה... :) (2) ייאלה , לבא. זה עוד יותר מתוק. כאילו - כאן יש יסוד ש - וואלה , לא כדאי להפסיד... בפרק יג' , בא ה' ואומרת לנו - (לא חייב לקרוא את הפסוקים האלו...) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ה' בעצם אומר לנו - אם יבוא איזה "אדם" שעושה כזה "הוקס פוקס" - ו , באמת זה מתקיים. הנביא הזה אומר שיקרו דברים ו - הם קורים , אם הוא נביא שקר , שאומר ללכת לעבוד ע"ז - אל תקשיבו לו - ו , בזה - אם לא תקשיבו לו , בעצם כך אתם מראים שאתם אוהבים את ה'. ו - אם תקשיבו ל"נביא השקר" - אתם לא אוהבים את ה'... לא מובן. יבוא מישו ש...וואלה , תראו - הוא אשכרה צודק. איך אפשר להגיד למישו "אל תקשיב לו"?! הרי השכל אומר כן להקשיב! השכל שלי אומר לי שזה אמת. אז , איך ה' בא להגיד "אל תקשיב לשכל"?! ו - כאן , יסוד ע-נ-ק - מסביר הרב "דסלר" - כח האהבה יכול לאמת דברים שהשכל לא יכול להבחין שהם לא אמיתיים. זהו. הייתי עוצר כאן. היסוד הזה שווה הכל. דוגמא - אבא שכ"כ אוהב את הבן שלו - יחשוב הכל , העיקר שהוא ילמד "כף זכות" על הבן שלו. אפילו אם השכל לא מסכים עם זה... למה? בגלל כח האהבה שבאדם. ז"א ש - ה' אומר לנו - השכל אומר לכם "כן". אבל , האהבה שלכם אלי - שאני דורש מכם - היא זו שתגיד לכם , שם , איפה שהשכל אומר כן - היא תגיד "לא". ו , אם אתם לא שומעים אותה - כנראה שאין לכם אותה. כלומר - אתם לא אוהבים את ה' מספיק... ו - לכן גם אומר ה' לעם ישראל ש - בנסיון שכזה , האהבה שלכם אל ה' נבחנת. כי - אפשר לעמוד בנסיון כזה רק ע"י כח האהבה. כאשר יש לך את כוח האהבה אל ה' בלב... וואו. אני יודע שאתם לא עומדים על הרגליים עכשיו... :) אבל , בואו נקח רגע כלל לחיים מכאן - חבר'ה - לאהבה אין גבולות. היא פורצת הכל. היא מגיעה למקומות ש - כל דבר אחר לא מגיע לשם. לכן , בואו נפזר אותה , למקומות ש - שם היא יכולה לתת. לאהוב. עד בלי סוף... תודו (בתגובה בשרשור - לה' ו - לפרשנים...) שזה היה חמוד ביותר. זה שווה. זה כיף...באמת. ו - "קפיץ קפוץ" - להקפיץ בבקשה , בכדי שגם אחרים יוכלו להנות... שתהיה בעז"ה שבת מלאה אור לכל עם ישראל. שבת מבורכת עם שמחה אמיתית - א-מ-ן. (דוס) (הייתי חייב..)

תודה דוקא לאלוקים חביבי יקירי, הכירו נא את משה. הוא היה חסיד גדול של הרבה. על מגש כסף מצופה זהב היה מגיש לרבה סעודה עריבה. מיני מטעמים כמו שהרבי יאהב, שימש כך את הרבי יום יום בשמחה. כל פעם מחדש כשהגיש את הסעודה היה נדהם מהרבי, מהתגובה המוזרה. מרים היה הרבי ידיו למרומים, ובקול נרגש היה אומר רק "תודה אלוקים!" ולמשה החסיד אף פעם לא הודה. נעלב משה החסיד, אך לא סיפר מילה. חשב משה, אלמד אני את הרבי לומר תודה גם לי, ופעם אחת הפתיעו כשאת מגש הכסף ללא אוכל הביא. "פעם הבא שאביא שהרב יודה גם לי!" חיכה משה לראות מה תהיה התגובה, אך הרבי שתק ולא אמר מילה. והנה, פתאום, דפיקות בדלת, ניגש משה לפתוח. ובדלת, נבהל משה כשראה את האורח, בידיו מגש נהדר היה, מעלה ריח ניחוח. שוב הרבי אמר: "תודה אלוקים!" אך אז הוסיף מילים, ומשה עכשיו הבין: "משה הנך רק שליח שמזוני אלי יגיע. הנה ראית עכשיו, ממקום אחר מזוני אלי הופיע." "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ה' לדורשו תמיד ידאג לכל מחסורו.

בפרשת חוקת שוב העם חוטא בקיטורים חסרי שחר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. נחש הנחושת (סרוג מחוטי נחושת) / דרורית סן העונש של בנ"י בא באמצעות נשיכה קשה של המוני נחשים שרפים וגם לפיתרון הבעיה משתמש משה בהוראת ה' בנחש - שכולו מנחושת אך לא הנחש עצמו עוזר להבאת מזור והצלחה אלא מיקומו הגבוה גורם לבני-ישראל להסתכל כלפי מעלה ולהזכר שרק הקב''ה יכול להושיעם. 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). באר מרים, המן היורד מהשמים ואין כניסה לנחשים ועקרבים - דרורית San שטסל ריקודי הנחש - נס על טבעי הרחיק במשך 40 שנה את כל הנחשים ועקרבים מבנ"י אך, כשישראל דוחים בשאט נפש את כל מערך הניסים. מנס באר מרים שהלך איתם ועד נס המן שירד מהשמים והזין אותם ורוצים חיים נורמאליים כדרך הטבע - מגיעים באופן טבעי שוכני המדבר האכזר - הנחשים הארסיים שהכשתם גורמת למוות מיידי. שואלת הגמרא: וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. מדוע כנגד תלונות בני ישראל - ה' היכה אותם דווקא במכת נחשים? כיצד מהווה הגורם למכה התרופה למכה - כיצד יצירת נחש מנחושת על ידי משה והעמדתו על מוט גבוה ריפא את העם? מתוך שק-סל סרוג (מרפיה בסריגת קרושה) יוצא נחש סרוג בחוטי נחושת בגוונים אדמדמים וצהבהבים האם בתוך כל אחד מאיתנו נמצא נחש? כיצד הנחש הפנימי מנסה להשתלט המידות המעשים וההתנהגות? איך לפעמים עולה בידינו לרסנו אך לפעמים הוא מעורר את כוחות הטומאה, הארס, החורבן וההרס? האם התבוננות בנחש עצמו ריפאה את החולה? מדוע הוא נבחר כסמל הרפואה והרוקחות עד ימינו? הנחש בסמל הרפואה מלופף על מוט ארוך לזכר המוט הגבוה שם משה בכדי שבני ישראל יביטו כלפי מעלה וישעבדו לבם לה' וכך הוא מסמל בו זמנית סכנה וגם סיכוי לתרופה. מה בעצם הטענות של ישראל? ואיזה מענה מידי הם מקבלות? לפי הרש''ר הירש: בני ישראל קצו בחיי הניסים ורצו שיגרה של חיים נורמאליים. שגרת המדבר הטבעית כוללת כמובן שפע נחשים שרפים, חוסר במים ובמזון. אין משהו מיוחד בקיומם של הנחשים במדבר אלא בהיעדרם במשך ארבעים שנה בדרך הנס. אז אם לבני ישראל נמאס מחיי על הנס והם רוצים חיים רגילים, כדאי שיתרגלו גם לנחשים. בנאום הסיכום של משה (דברים ח' טו): ''הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ'' כל הבעיות והפגעים הרגילים היו במדבר. רק הנס מנע את הגעתם אל בני ישראל. כאשר בנ''י קצים באוכל ובמים הניסיים, הם קצים גם בכל יתר ההגנות והשמירה הניסית, ואז הנחשים השרפים שעד עתה לא יכלו להגיע למחנה ישראל, הגיעו בהמוניהם. נחש כסמל לפיתוי, לחטא, ולגרימת סטיה מדרך הישר (ביאליק משתמש בתפוח פרי פיתוי הנחש כפיתוי) אך מדוע משה מכין דווקא נחש? ומדוע את הנחש דווקא מנחשת? משה נצטווה רק להכין שרף, לא נאמר לו בדיוק למה הכוונה? ומאיזה חומר? הפרשנים מעירים שהנחושת נבחרה בגלל השורש הקרוב לנחש. הנחש נבחר להראות לעם, כפי לשון המשנה שלא הנחש ממית ומחייה אלא החטא. בסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. לאחר מאות שנים, נאלץ חזקיהו המלך לכתת את נחש הנחושת ולהורסו (מלכים ב' י"ח ד): "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וכִתַּת- נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן". כאשר נחש הנחושת אינו ממלא את תפקידו, להזכיר את ה', אלא להיפך - הפך כשלעצמו לאמצעי לעבודה זרה ובנ"י מקטירים לו אין יותר סיבה לקיומו. יש להפטר ממנו כמטרד מסוכן... לכן, חזקיהו הורסו וחכמים משבחים אותו על מעשה זה.

המשנה במסכת יומא כותבת רשימה של אנשים שעל חלקם נאמר: "זכר צדיק לברכה", ועל חלקם נאמר: "ושם רשעים ירקב". ברשימת הצדיקים מופיע יהודי בשם 'בן קטין' שעשה שנים עשר ברזים לכיור של בית המקדש, כי בתחלה היו בו רק שנים והיה לוקח לכוהנים זמן רב כדי לטול את ידיהם ורגליהם. אחריו מופיע מונבז המלך שהיה גוי והתגיר ועשה את כל ידיות הכלים של עבודת יום הכפורים מזהב טהור. אחריו כתובה אמו שהיתה מלכה וגם היא התגיירה, היא עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. והאחרון הוא נקנור שנעשו נסים לדלתותיו והיו מזכירים אותו לשבח. אלו נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך נקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. לקחו המלחים דלת אחת וזרקוה לים, ועדין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את הדלת השניה, עמד נקנור וחבק את הדלת בזרועותיו, אמר להם: זרקו אותי יחד אתה! מיד אם נתבונן נראה שהאחרונים שמרו את הטוב שהיה להם לעצמם, ולא חלקו אותו עם אחרים ולכן אין זוכרים אותם ושמם נרקב. ואלו הצדיקים הם אלו שנותנים מעצמם ומכספם לאחרים. לחבריהם, לכל עם ישראל ובמיוחד לקדוש ברוך הוא שכל העולם שלו. ואותם זוכרים לעד. יהי רצון שנזכה לתת מעצמנו לאחרים ולבורא עולם ולהיות מהצדיקים שיאמר עלינו: "זכר צדיק לברכה". מתוך 5 דקות תורה ביום אש קודש - הרב רונן חזיזה שליט"א

אני כן! יודעים איך זה פועל?! זה הולך ככה: לכל אחד מסלול מותאם ואישי בשבילו, המותאם לתכונותיו ואופיו, כן כן מסלול אישי שמעתם נכון!! במסלול זה ניתן למצוא הרבה הטבות, מטפחים לכל אחד ת'נשמה! כל היופי כאן שכל אדם יהודי שרוצה ובוחר בכך יכול לדגמן. הוא רק צריך להתקרב ולהכיר את חברת 'שמיים'..- דוגמנות רוחנית בע"מ. בלי עצירה מיותרת! תמיד מתקדמים ושואפים אל הפסגה. את חברת הדוגמנות מנהל מישהו ושמו אבא! כל מי שקשה לו וצריך עזרה, יכול להתקשר ולדבר על זה עם אבא... הוא תמיד עוזר, גם אם לא תמיד רואים זאת בשטח. אני מציעה לנהוג בזהירות רבה, כי לפעמים אפשר ליפול יש פה ושם בליטה. המסלול לא תמיד קל הרבה פעמים הוא מעוקל, לפעמים סיבובים ולפעמים עיקופים. אבל גם אם קרהשפעם אחת נופלים, אז לא נורא יש את המעריצים שעוזרים לנו לקום ומעודדים. ויש את אבא שהוא הכי עוזר מכולם, ואחרי הנפילה מסיימים את המסלול בגאוה, כי: "שבע יפול צדיק וקם". זה דוגמן אמיתי שלא מסתיר את זה שהוא לא מושלם, וגם לו יש מעידות כמו לכולם. אבאל'ה תמיד אומר: "אז לא נורא אם קרה, לא נורא אם פה ושם יש בליטה, נקפוץ נדלג ונשמח וכך המסלול בע"ה יהיה הרבה יותר מוצלח". אני לא יודעת מה איתכם אבל כשאהיה גדולה, ארצה להיות דוגמנית, אבל לא סתם דוגמנית. דוגמנית בבי"ס דוגמנית אצלי בחדר, דוגמנית בריקודגלים דוגמנית בסיבוב שערים, דוגמנית בכל העולם דוגמנית של בורא עולם!!! דוגמנית של חברת 'שמיים' שכולם יראו ויגידו חברת 'שמיים' המנצחת ואין כמוה בעולם. אבל בעצם למה לחכות לזמן כשאגדל אם בידי ההזדמנות כרגע?! פתאום אני נזכרת, שלפני זמן מה, מוכר העגילים של התחנה קרא לי "דוגמנית צבא ה' " ואני, אני שמחתי והעליתי חיוך על הפנים, ח'ברה כדאי לכם להפנים- זכיתי להיות דוגמנית, דוגמנית אמיתית, דוגמנית צבא ה', דוגמנית עם תכלית!!!

היום אנו "מתחילים מבראשית". עומדים אנו בראש סבב נוסף של שבתות, בהם נקרא את פרשת השבוע. בכל שבת מחדש, בכל שנה מחדש –חוזרים על הדברים. "להתחיל מבראשית" – נהייה פתגם רווח, שמקורו בכך שאנו מתחילים שוב את התורה מחדש. זוכרים אנו תמיד, שמיד לאחר שסיימנו את קריאת התורה, מתחילים אנו סבב נוסף, מתחילים מחדש. גם לחכם הגדול ביותר, עדיין יש מה ללמוד. גם הצדיק המושלם, את פרשת בראשית עדיין לא הבין על בוריה. תורת ה' הינה כה גדולה ועצומה, שכמה שלא נהפוך בה ונלמד אותה, נמצא בה עומקי- עומקים. "להתחיל מבראשית" – מההתחלה, גם אם פעם שעברה למדתי כך – אולי הפעם אפשר אחרת. גם אם שנה קודמת נהגתי שלא כשורה, יש הזדמנות חדשה. מתחילים את התורה מחדש. זו הזדמנות אדירה עבורנו, המתחילים מחדש שנה שלימה בה כל שבת נקרא פרשה חדשה של דבר ה' אלינו, הזדמנות מיוחדת במינה לבדוק שוב את יחסנו לתורה ולפרשיותיה, את צורת הגעתנו לשבת קודש, ואת איך שאנו יוצאים ממנה. ובעצם, את כל חיינו.. יש הזדמנות נוספת, השבת אפשר להתחיל מבראשית.

הקטע הוא בעצם דבר תורה שאני חשבתי עליו בצורת סיפור קצת הומריסטי. התלבטתי בהתחלה באיזה קטגוריה לשייך את זה, לבסוף החלטתי שהעיקר פה הוא הדבר תורה והסיפור הוא רק לתת צבע וחיות לד"ת ושזה יהיה יוצר מעניין וכיף לקרוא כי אני יודע שאולי חלק מהאנשים פה לא יקראו את זה אם זה יהיה כתוב כמו דבר תורה, אולי זה קצת כבד בשבליהם. ואני די מבין אותם.. ביקשו מלאכי השרת לומר שירה גבי ומיקי דפקו בכבוד וביראה על דלת משרדו של הבוס. לא בכל יום הם זוכים להיפגש פנים אל פנים עם הבוס בכבודו ובעצמו. טוב אולי לא בדיוק פנים אל פנים, אבל בהמשך אתם תבינו גם מדוע. הדלת נפתחה והם נכנסו פנימה. "שלום גבריאל ומיכאל." אמר הבוס בקולו הבס המונוטוני והדי מפחיד. הם לא שאלו איך הוא ידע שזה הם למרות שהבוס תמיד ישב כשמסעד הכיסא לכיוונם. "כבוד הבוס, אולי אתה מוכן להסתובב אלינו כדי שנראה את פניך, אני בטוח שאין לך מה להתבייש בהן, וחוץ מזה שזה די מעצבן לדבר איתך כשאתה בכלל לא מסתכל עלינו ואנחנו חושבים שאתה מדבר אל הקיר שמולך." אמר מיקי. בדרך כלל מיקי היה מדבר אל הבוס ובהערכה, אך הפעם זה הפריע לא יותר מתמיד והוא לא יכל להתאפק. גבי דרך לו קלות על הרגל. "תיזהר, אל תתחיל עם הבוס." הוא לחש. "בסדר בסדר, לא צריך לדרוך לי על הרגל, זה היה כואב." הוא ענה לו. "שקט." אמר הבוס. "אני הבוס כאן ואתה לא תחלק לי פקודות. שמעת?!" מיקי התכווץ כולו. הוא בחיים לא שמע את הבוס מדבר ככה. כנראה שהוא באמת עבר את הגבול. הוא גמגם משו לא ברור. גבי לחש לו. "אמרתי לך?!" "בכל אופן." המשיך הבוס. זה לא בסדר, אתה צריך להתבייש בזה שאתה לא מכיר את הפסוק 'וראית את אחורי ופני לא יראו'." "טוב." אמר הבוס. "בואו ניגש ישר לעניינים." הבוס כחכח בגרונו. "מה רצונכם?" מיקי פתח. "אהמ.. אנחנו רוצים לשיר." הוא אמר. "לשיר?!" תמה הבוס. "הוא לא התכוון בדיוק לשיר…" אמר גבי "כן, התכוונתי שתש(א)יר אותנו לבד." השלים אותו מיקי. כנראה שהוא לא למד את הלקח. "שתוק, חצוף, אנחנו רוצים לומר שירה." אמר גבי. "אהה, הבנתי." אמר הבוס. "על מה ולמה?" "הבוס אתה יודע טוב מאד, אתה עשית את זה, היהודים ניצחו את המצרים." ענה גבי. "ומאיפה אתם יודעים זאת?" שאל הבוס. "אורי אמר לנו." הוא ענה. ומאיפה הוא יודע את זה?" גבי התחיל קצת להילחץ. 'לספר או לא לספר?' הוא התלבט עם עצמו. לבסוף הוא נשבר וניחם את עצמו שלשון הרע זה שייך רק לבני אדם. "השמועות אומרות שהוא צותת לך בדלת, הוא האזין לכל מה שאמרת." ידוע שאצל הבוס הכל דיבורים. זאת אומרת שכמעט כל מה שהוא עושה, הוא מדבר כדי שזה יתקיים. למשל כמו 'ברוך שאמר והיה העולם' או 'ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור'. "יש כמה שטוענים שבהתחלה הוא ניסה לשים מצלמה נסתרת בחדר שלך, אבל הוא רק בא לשים את המצלמה והיא נפלה על הרצפה והתנפצה לרסיסים." המשיך גבי. "אתם חושבים שלא ידעתי שהוא מצותת לי?!" אמר הבוס. "ידעתי גם ידעתי." הבוס הפסיק לרגע ומייד המשיך. "מה שהוא שמע זה מידע מוטעה, כלומר המצרים אכן מתו אבל לא הייתה מלחמה בינם לבין היהודים, אני הטבעתי אותם בים- סוף." מיקי צהל וקפץ. "יש! כל הכבוד לך, בוס, אני ממש מרגיש בשמים." "אתה באמת בשמים, אידיוט." אמר לו גבי. "לכן אמרתי שאני מרגיש בשמים." אמר לו גבי. "די, אל תתחילו לריב עכשיו." אמר הבוס. "לענייננו, אני לא מוכן שתאמרו שירה, אתם המלאכים לא קשורים לעסק,מילא בני ישראל הם יכולים לבוא אלי בטענות שאני לא מרשה להם לומר הלל שלם." "אבל אנחנו רוצים לומר לכבוד שירות ותשבחות, להלל ולשבח אותך על גבורותיך." התחנן גבי. "כתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' זה אומר שאסור לך לשמוח אם האויב שלך מת. אמר הבוס. " גבי מייד נדלק. "אבל הבוס יש גם פסוק שאומר 'באבוד רשעים רינה' אל תגיד לי שאתה לא יודע אותו." "בוודאי שאני יודע אותו." "רק רציתי לבדוק אם אתם יודעים אותו." הוא הסביר. "ואני רוצה לדעת אם אתם יודעים גם להסביר את הסתירה בין שני הפסוקים." מיקי קפץ. "מי לא יודע." הוא אמר. "בנפול אויבך, הכוונה היא לאויב פרטי שלך, שונא שלך או משו, לכן גם כתוב בלשון יחיד, פה אסור לך לשמוח, אבל לעומת זאת באבוד רשעים רינה הכוונה היא לאומה רשעה שנפלה לכן כתוב בלשון רבים, ופה כן מותר לך לשמוח, לפי זה יוצא שמותר לנו לומר שירה על המצרים שטבעו." מיקי גמר את הדבר תורה שלו ונתן לבוס לדבר. "תגידו לי זה נראה לכם הגיוני שמעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" אמר הבוס. "אז למה בחנוכה אתה מרשה לבני אדם היהודים לומר הלל שלם כל שמונת ימי החג על זה שהם ניצחו את היוונים?" שאל מיקי. "או, שאלה גדולה שאלת בני." אמר הבוס. "אז בא אני אענה לך, צריך לשים להבדל בין הנס של חנוכה לנס של שביעי של פסח, הנס של חנוכה היה בדרך הטבע, המכבים ניצחו את היוונים במלחמה, זה קרה עוד הרבה פעמים בהיסטוריה, כמובן שהיה נס, אחרת לא היו אומרים הלל, אבל זה היה תלוי בעיקר בבני ישראל, לכן הם אומרים הלל בחנוכה, אבל בשביעי של פסח הנס שעשיתי לא היה נס טבעי אלא לא בדרך הטבע, הים נחצה לשניים וכשהמצרים עברו בו הוא "אבל אם אתם רוצים אתם מוזמנים לשיר עם מקהלת המלאכים במקום זה." אמר הבוס. "תודה רבה." אמרו גבי ומיקי ויצאו בשתיקה ממשרדו של הבוס.

בחסדי השם יתברך!

בס"ד עבודה שהייתי צריכה להגיש והחלטתי לזכות גם אותכם... ר' מאיר היה יושב ודורש בליל שבת בבית הכנסת של חמת. הייתה שם אישה אחת עומדת ושומעת את דרשתו. פעם אחת האריך ר' מאיר בדרשתו, המתינה עד שסיים. כשבאה לביתה מצאה הנר שכבה. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו? אמרה לו: שומעת הייתי בדרשת דורש. והיה אותו האיש ליצן, אמר לה: בכך וכך, אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של הדורש. יצאה מביתה, ישבה שבת ראשונה, שנייה ושלישית. אמרו לה שכנותיה: עדין שרויים אתם בכעס, אמרו לו תלמידיו: רבי, כך מבזין את-התורה? אלו אמרת לנו, לא היינו מביאין אותו ומלקין אותו על העמוד והוא מתרצה ומתפיס לאשתו? אמר להם: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו מה אם שם הקודש שנכתב בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו וכבוד מאיר לא כל שכן. (לפי תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק א דף טז הלכה ד) הסיפור מראה לנו משבר בשלום בית של זוג, הפעם הראשונה שאנו יכולים ללמוד על המשבר הוא בצורה סימבולית- כשהאישה חוזרת לביתה בליל שבת ורואה שכבו נרות של שבת, לכאורה זה מוזכר כדי שנבין שהיא חזרה מאוחר, אבל זה מראה לנו דבר גדול ועמוק יותר- אחת הסיבות להדלקת נרות שבת זה למען שלום בית, וכשכבה הנר מתחיל המשבר בניהם, הבעל מצווה על אשתו לרוק בפניו של רבי מאיר ואם לא, לא תוכל לחזור לביתו. מובן שהאישה נתונה בין הפטיש בעצם אפשר לראות שמה שרבי מאיר מלמד אותנו זה שלפעמים במקום להתווכח עם אדם סכל או לסרב לבקשה בזויה שלו, אפשר להיענות לבקשתו בצורה שתתן לו להבין לבד עד כמה בקשתו קטנונית ומבזה אותו עצמו. הרי ברור שכבודו של רבי מאיר לא התמעט במעשה זה, להפך, סביר להניח שכל מי שנכח במעשה רק העריך את רבי מאיר אפילו יותר, ולכן הוא אומר בעצם לבעל- אתה רוצה לירוק בפני, זה לא מה שישפיל אותי, שירקו אפילו 7 פעמים, זה בכלל לא משנה. עוד פן אפשר לראות במעשה של רבי מאיר, באה אליו אישה עם בעיה בשלום בית, הוא לא מביע דעה על הבעל, מקלל את מעשיו, מסביר לה איך "לחנך" אותו וכדו' אלא נותן לה פתרון מעשי בשבילה, הוא לא יכול לשנות את הבעל בכוח, לאישה הוא יכול לעזור וזה מה שהוא עושה, מראה לה מה ניתן לעשות במצב הנתון. מענין לדעת איך המשיכה מערכת היחסים בין הבעל לאשתו לאחר המקרה, האם הבין הבעל את המסר? האם המשיכה האישה ללכת לשיעוריו של רבי מאיר? האם המשיך לדלוק נר של שבת בביתם?

לשון הקודש הרמב"ם והרמב"ן נחלקו למה לעברית קוראים שפת הקודש? הרמב"ם סובר שהעברית נקראת שפת הקודש מפני שאין בה מילים מגונות. דוגמא: בספר הי"ד החזקה איסורי אכילה וביאה נמצאים בכרך קדושה ולא בטומאה או משהו שלילי אחר. לפי הרמב"ם העברית היא לשון "הסכמית" שבני אד קבעו אותה. לעומתו הרמב"ן סובר שבעברית אין מילים מגונות אבל לא בגלל זה קוראים לה לשון הקודש, קוראים לה ככה בגלל שהיא שפה אלוקית! כל מילה בעברית יש לה סיבה ומשמעות. ארץ הקודש: היא נקראת כך בגלל שלכל דבר קטן יש משמעות, לכל גבעה או עץ או כל דבר אחר יש לו משמעות מטורפת. שנזכה לראות את כל העומק בארצנו הקדושה!

אהלן לכווווולם... מה נשמע? כל יום החודש הזה , אתם הולכים - לחייך , חיוך מתוק - אחרי התפילה... עם כל ה - "כורי עכביש" בעיניים ו - הטעם בפה שלא כ"כ טעים...לפחות משו אחד יהיה נורמלי בנו... לא יודע , לפחות לי זה ככה - אחרי שאני שומע משו - כשאני נזכר בו - כשאני אומר את המשפט ו - עם חיוך , אני חושב - "בחיי , כבר שנים שאני קורא את זה ו - וואלה , אף פעם לא שמתי לב לזה..." - חיוך של מיליון דולר. משו מתוק כזה... אוקי , נתחיל: אז אנחנו נכנסים ממש , עוד מעט ל - חודש הרחמים והסליחות. (תמיד צועקים לנו "א-ל-ו-ל" - צדיקים אלו - אבל , עכשיו זה משו שונה , בלי צעקות. באמת...) בתקופה הזו , כל יום אנחנו אומרים את מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" לאחר התפילה. "אחת שאלתי מאת יהוה אותה אבקש שבתי בבית יהוה כל ימי חיי לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו" סתירה. לא הבנתי. מצד אחד - דוד המלך מבקש להיות בבית ה' כל ימיו חייו. ובאותה נשימה - מצד שני - הוא מבקש רק להיות תייר בבית ה' , פעם ב...להיות שם , לבוא , לבקר בבית ה'. תחליט , אתה רוצה להיות "בבית מדרש" בקביעות או רק לעשות שם ביקורים?? והתשובה היא נפלאה - יסוד ענק מכניס לנו דוד המלך בעבודת ה' - דוד מבקש מה' להיות בביתו - תמיד! כל ימי חייו. אבל דוד המלך לא רוצה סתם - להיות שם , הוא רוצה להיות שם בהרגשה של תייר , "ולבקר בהיכלו". מה מיוחד בהרגשה של תייר? חח לא צריך לספר על זה. מספיק רואים את האלה מחו"ל שבאים לפה ו - מצלמים פאלפל - כאילו - "ראבק , מה אתם מתלהבים מפאלפל?!" - אבל , זה "מגניב" , זו היא ההרגשה של תייר. בגלל שהוא לא ראה את הדבר הזה - בגלל שהוא לא התרגל אליו , הוא מתלהב מזה. מתרגש... כך גם דוד מבקש מה' - "שאני יהיה שם תמיד , בביתך" - אומר דוד לה' - "אבל - הקב"ה , תן לי הרגשה של תייר , של התפעלות מהתורה , של התחדשות הכוחות , כמו שתייר מתלהב מדבר החדש לו , כך אני תמיד יתפעל , יתפלא , יתלהב ויחדש את הכוחות שלי לתורה" - זוהי בקשת דוד. א"כ , עוד לא הרבה זמן , שנקרא את הפסוק - "ושבתי בבית ה' כל ימי חיי ("פיזית". מחשבתית. ת'כלס. אבל , גם -) לחזות בנועם ה' ולבקר בהכלו (בהתלהבות של ביקור. עם כל הרגש בעבודת ה'. להרגיש "חי" ו - "נושם" את עבודת ה'...)" - אז , אל תשכחו להביא חיוך קטן אחרי המשפט , ש - ב"ה , סוף סוף , הוא מובן ו - נותן אור... :) ת'אמת , זה אחד הד"ת שאהבתי ממש. באמת. נכנס לי במוח. חזק. הוא קצר , מתוק ו - אשכרה - קולע. הקרדיט ל...וואלה , לא זוכר. פעם שמעתי את זה , ו - מאז , זה ח-ר-ו-ט לי בזכרון... אבל , תמיד מותר ורצוי להודות לאבאל'ה על הדברים הנפלאים שהוא נותן לנו! ו...הלו , מי שקרא - גם אחרים רוצים להנות...אז , בבקשה - להקפיץ. (באמת. ) קיצור , אל תתנו לו לפול "מטה מטה"...שיהיה תמיד למעלה! אז , חבר'ה - בעז"ה שנזכה כולנו להיות בבית ה' כל ימי חיינו , בהרגשה נפלאה , חדשה , מתוקה ובהתלהבות אמיתית מהתורה. יאלה , חודש טוב ומבורך לכוווול עם ישראל! א-מ-ן!!