יצירות של עמישב

נסתם מעין ליבי נחתם המנוע שבִּי נכתם והכתים סתם והשלים כיליון כוחותיי ואהבת כלולותיי ועשאני למדבר כדי שאלך אל העבר להרים החלק הנשבר - השלם של המחר

איך אפשר לעמוד לפניך, כשאני יודע מה היה לפני ומה יהיה אחרי. איך אפשר לעמוד לפניך, כשאני יודע מה יש בנבכֵי. איך אפשר שלא לעמוד לפניך. אינך שואל לרצוני, אני עומד לפניך, עם כל סרחוני. לפניך. ומה יעשה, גבר כי יִקְרַב, גבר כי יֻקרב, אבל רק חציו, חצוי כולו, ניצב. אוהב בעת רִחוקו, קרוב ורחוק בעת אוהבו. ונפשו סבוכה בנפשו, קשורה בנפשו, ואינה יכולה להפרד. ובלית ברירה, תסיר את שמלת שביה, מעליה.

ממעמקים של כאב ממעונות אריות מהררי משברים נשאנו עינינו אליך שתושיט אלינו כפיך שתשים עלינו עיניך ותשית ליבך לכאב העז. בקירות ריקים פגשנו בקשותינו לסלע התנפצו וכאבנו נותר בלא כתובת בתוך ליבנו השבור. רצינו לזעוק לצעוק ולנער אבל חשבנו שאין טעם לבקש ולחזר על פתחים סתומים. אבל לא ידענו שהינך כאן מקשיב לקולנו וכואב את כאבנו לא ידענו שהינך פה עימנו היום ובכל יום תמיד איתנו ממש ממש ממש כי אם היינו יודעים לפחות היינו מתנחמים בחום אהבתך מתרגשים בהקשבתך ובטוחים שהגאולה כבר כאן בוקעת ועולה

בס"ד ליקבה"ו השמש ההיא, אותה שמש שזורחת אחרי כל לילה שנדמה לאין-סופי. כאוויר לנשימה, כמים לצמא וכפְּרִי לתולעת. השמש ההיא שצצה בין ההרים ועשתרות הקרניים שנתקעו בי. בבטני. אוי, מעי חמרמרו. מה הייתי עושה בלי השמש הזו? כיצד הייתי יכול לעבור כל לילה? הרי גם עכשיו אני מצליח רק בקושי לעבור לילה אחד, ואם לא הייתי יודע שיש שמש בסוף... מה יקרה היא השמש... "חיים!", שמעתי את קול הבס המלטף של אהרן. "מה קורה אהרן?" "חיים טובים, מי כמוך יודע..." "לא כ"כ", עניתי בהיסוס מה. "מה עובר עליך אחי?" "אתה יודע, החיים עוברים עלי" "התכוונת שאתה עובר אותם" "בקושי" "כן", הוא ענה אחרי בקול חלוש עתיר ניסיון. נאנחתי. "אז מה..." "אתה יודע, הרגעים החשוכים של החיים" "האלה שאחריהם זורחת שמש?" כן, אלה" "מכיר. אבל עכשיו חשוך לך מאוד" "מאוד? הכל" "זה בהחלט הישג" "אהרן!" "אל תקח כבד, חיים" "אתה צודק, זה שאני בבאעסה זה לא אומר שכולם צריכים לעשות דקת דומיה לכבודי. אבל מתי זה כבר יגמר? מתי השמש שוב תזרח עלי?" "אתה רוצה תשובה?" "אם היא אמיתית אז כן" "כשתרצה" "גם אני הייתי יכול לומר את זה. בחייך אהרן, דבר רציני בסדר?" "חיים אני רציני. באמת." "אז אני לא מבין אותך. מה הקשר כשאני ארצה? למה אני רוצה במצב הזה עכשיו? למה אני נהנה מהחושך הזה?" "סליחה שאני חוזר על עצמי, אבל אתה רוצה תשובה?" "לא מחול, בטח שאני רוצה תשובה!" "כן, אתה רוצה בזה" "אהרן, אתה מוכן לעזוב אותי עם השטויות שלך" "רבים קראו לאמת הקשה שטויות עד שהם מתו או קלטו את השטות שהם אמרו" "ורבים קראו לשטויות שלהם אמת" "אתה רוצה להבין או לא?" "אני רוצה להבין מה הוביל אותך לטעות" "אמרת שאתה לא רוצה בזה, נכון?" "אם אני לא סנילי אז כן" "אתה צודק. באמת באמת אתה לא רוצה בזה" "נעשה הסכם- אני מדבר ובתמורה לכך אתה שותק, הולך?" "רץ", עלה החיוך הראשון של היום על קצה שפתי. "הרצון האמיתי והגדול שבך באמת לא רוצה בחושך הזה, אבל הוא לא הרצון היחיד, וכאן מתחילה הבעיה. אתה מבין? הרצון שלך לצאת מהחושך נתקל ברצונות אחרים, אם הם לא סותרים אתה מרגיש טוב. הצרות מתחילות כשיש סתירות" "את-" "הסכמנו, לא?" הנהנתי בראשי ושמרתי על השקט. "ואז יש בתוכך קרב. לפעמים את תבחין בקרב, ולפעמים הוא יהיה כל כך מהיר עד שלא שמת לב בכלל לבואו ולכתו. הרצון הגדול והעקרוני שלך, זה שיודע מה טוב לך בהסתכלות כללית ונכונה, קורא לך ממקומו, ואותם רצונות קטנים, ללקט נקודות זעירות של חיים מפינות המציאות, הם יצפצפו מולו וימשכו אותך אליהם. ואתה? אם לא תמשוך אותם אחריך וירוצו גם הם, תרוץ אתה אחריהם. אם לא תוליך את הכלב אחריך – הוא יוליך אותך..." "מה הם אותם רצונות קטנים?", שאלתי תוך שהשענית את הסנטר שלי על אגרוף היד. "הרצונות הקטנים הם הרצונות שמהם מורכב הפאזל היומי שלנו" "קפה ועוגה על הבוקר, ארוחות צהריים וערב, חטיף בין הארוחות ועוד כוס של מים מעת לעת?" "כן, אבל לא רק רצונות חומריים. אתה אוהב לשמוע מוזיקה?" "רוק" "זהו גם רצון קטן. גם ברצונות הקטנים יש דרגות, אך הם כולם לא ישוו יחד אל הרצון הגדול שלך" "ומהו אותו רצון?" "המטרה שלשמהּ אתה חי" "ואיך כל זה מתקשר לימי החושך שלי?" "למה פתאום נוחת עליך ערפל? או בעצם, מהו ערפל?" "ענן כבד שירד לתוך החיים הסדירים שלנו" "נכון, אבל מה הוא עושה?" "מה?" "לפני בואו של הערפל יש לנו חיים ברורים, הכל חד, צבעוני, חי. הערפל מגיע, ומערבל את מסלולי החיים שלנו. הוא עושה את הכל אפור וקריר, משרה אווירה של חוסר בהירות והבנה. חיים! הייתה לך תמונה ברורה, אתה ידעת מה אתה רוצה מעצמך, לאן החיים מובילים אותך. רק הרצון הקטנים האלה, כל הטיפות הקטנות שהתאדו במהלך הדרך, כולן הפכו יחד להיות ענן כבד שמאפיל על חייך הטובים. מידי פעם אתה מתרומם מעליו, ואחרי זמן, כשאתה שוב שוקע "ומה צריך לעשות כדי לא לחזור אליו?" "תסדר לעצמך את הפרטים. אני לא אומר שתוותר על ארוחת הצהריים, היא חיונית לך. אבל תשב ותתבונן, תבוא חשבון- מה אתה צריך, מה טוב לך בכלל, מה עושה לך טוב לכמה רגעים, ומה עושה לך טוב לכמה רגעים ואח"כ מחשיך אותך. מה שאתה צריך- תעשה על פי הצורך. מה שעושה לך טוב בכלל- תעשה אותו באופן כללי ותשתדל שהפרטים של חייך יהיו מכוונים אליו. מה שעושה לך טוב לכמה רגעים- תעשה אותו רק לכמה רגעים, הרי אם מצאת גלידה אכול דיךּ "אתה יודע שזה דורש..." "הרי אתה זה שאמרת שאתה רוצה רק אור בלי ערפל! אתה רואה, זו דוגמא מעולה לרצונות הקטנים שמאפילים על הרצון הגדול שיעשה לך טוב אמיתי בחיים" "וואלה אהרן! אתה צודק. איזה קטע, אפילו לא שמתי לב שברגע זה ממש אני נופל בפח של הרצונות הקטנים. רגע, ומה יקרה אז? אחרי שאני אסדר לעצמי את כל הפרטים והכללים למקומם?" "השמש, חיים, השמש שבך, היא תשוב ותזרח" "תמיד?" תמיד

בס"ד ליקבה"ו לכה דודי לקראת כלה נקבל פני חמלה נחזה ביופי חמדה נשמה גלמודה לכה דודי לקראת כלה המדלגת באבלה השולחת פרחי אהבה נכזבת אל צור המחצבה לכה דודי לקראת שכינה יושבה שכונה המחכה לבינה הגואלת אותה

בס"ד לק"י פתיחה-אבא. בדיוק היום דיברתי עם אישתי עליו. על הבן שלי. שלנו. אנחנו שמים לב היטב למה שעובר עליו בתקופה האחרונה. איננו יודעים אם הוא מודע לכך. כיפה הולכת וקטֶנה. הליכות הולכות וגסות. דיבור משתלח, שלא לומר רחובי מעט. מה עובר עליו? למה הוא הולך לשם? הרי ארבעת אחיו שלפניו הלכו בתלם, וגם הוא היה תמיד כזה ילד טוב. עכשיו הוא משתנה. לא, זה לא קרה ביום אחד. אבל זה גם לא היה ברור מראש. איזה אבא היה אומר לבן שלו לא ללכת לבלות עם חברים? הוא נער, זה בריא לו. מדוע שנעלה בדעתנו את האפשרות של לומר לא לבקשה הכל כך פשוטה ומתקבלת של: "אמא, אני יכול לטייל עם חברים לכנרת?", "רק תזהר מהמדרגה שמטביעה את כולם", השבנו כפי שכל אחד אחר היה משיב. גם כשהוא ביקש ללכת לראות סרט אצל ערן הרשנו לו, מה קרה, שיבלה קצת לפני שהוא מתבגר. הרי עוד כמה שנים הוא היינו עיוורים. לא, לא היינו צריכים לאסור עליו את כל הטוב הזה, אבל היינו צריכים לפקוח עיניים. אבל בעצם, כפי ששאלה חנה אתמול, מה זה היה עוזר שהיינו פוקחים עיניים? וכי בננו היה מקבל תשובה שלילית לרצונו החפשי והטבעי לחיות? האם בכלל היינו אוסרים עליו? ברור שלא! אז למה לפקוח עיניים, בין כה וכה לא תהיה לכך כל השפעה בחיי המעשה. אולי היא צודקת. אני לא יודע. גם היא לא יודעת. רק רבונו של עולם יודע. צער גידול בנים. פרק א'-הבן. אוף, לא רציתי לריב איתם שוב. אבל מה אני אעשה?! הם פשוט מכריחים אותי לריב איתם. אני כבר ילד גדול, בן 16. איזה טוב ה' ששם פה את העץ הזה. איזה נחת. אבל מי צריך נחת כזה? אין לי בית, יש לי עץ. הייתי נותן המון כדי לחזור אל הבית. אבל בתנאי אחד, בלי ההורים האלה. טוב, על אמא אני מוכן להתפשר, אבל על אבא? אחרי מה שהוא עשה? "אמרתי לך לא ללכת!" "נכון", עניתי. "והלכת!" "טוב, לכן אתה צועק..." "אתה גורם לי לאבד את העשתונות" "שמתי לב", שלוותי לא פסקה... אחרי שתי דקות הייתי מחוץ לבית עם לחי אדומה וחמה, ועם לב עוד יותר... אל אבא כזה לא אחזור אף פעם, גם אם אמא תתחנן. אבל למה הוא כ"כ התעצבן? אז אני לא הילד הכי טוב בעולם, אז לא עשיתי את כל מה שהוא אמר לי, אבל גם לי יש חיים. מה איתי? איפה אני, הבן שלו בכל הסיפור הזה? הבן שלו? אני עוד מגדיר את עצמי כזה?! טוב עוד לא מצאו דרך לשנות את הגנים, אבל עם אבא כזה, מי צריך אויבים? כבר צהריים. חם לי, והצל די נגמר. מה אני אעשה? א אני צריך לעבוד. כל חיי רציתי לעשות את זה. להיות כמו כל שליחי הפיצה על האופנועים עם הרעש המעצבן... איזה עונג. אוף, אבל אין לי רישיון, וגם כסף אין לי, ואפילו בחלומות שלי אני לא מאמין שאבא יתן לי גרוש אחד לכזה דבר... "אתה עוד מבקש טובות? ובשביל מה? שתוכל להסיע את החברה שלך על האופנוע ולהרים גלגל". אני באמת כזה בן אדם? למה הוא חושד בי כל הזמן? אף פעם הוא לא נתן בי אמון, לא דחף אותי לאן שאני רציתי. רק לאן שהוא רצה. "אתה תהיה איש היי טק כמו אבא, נכון בן?" "אולי." "למה אולי? זו עבודה מכובדת ומפרנסת, מה עוד אפשר לרצות לעשות?" "אני לא בטוח שזה הסיגנון שלי." "כן, גם אני חשבתי כך בהתחלה, וגיליתי שטעיתי" אבל אנחנו שונים. הוא זה הוא. ואני זה אני. כנראה שאני באמת משועמם. הוא זה הוא ואני זה אני, בסוף אני עוד אפתח חברה להמצאת סטיקרים. לפחות הוא יהיה גאה בי... אז איפה הייתי? אה כן, מה עושים עכשיו. חם, וגם הבטן לא מוסיפה לי הרבה נחת... בינגו! חם לי, אני רעב, מה עושים? הגלידה של יצחק... איזה רעיון! ארררר, הכסף הזה... הכסף מענה את הכל, למה א"א לחיות בלעדיו. חיים חופשיים. בלי צורך לשלם כדי להשיג דברים? אבא! אפשר קצת כסף? תראה, בראת עולם שצריך בו כסף. בעולם הזה לאבא (לא לך, אלא לאבא הרשע שיש לי...) יש את הכסף, ולי אין אבא... לכל הפחות הייתי רוצה שלא יהיה. בין כך ובין כך, כסף אין לי. אז עשה טובה, חמש שקל לכדור גלידה זה לא כזה הרבה בהתחשב בזה שאתה מתקצב את ארה"ב... או את הטרור הערבי. מעניין באמת, מי צורך יותר תקציב? טוב, כנראה שארה"ב, הם עושים גלידות טובות. וגם להרוס זה יותר קל מלבנות. או שבעצם גם ארה"ב טוב, לא תמיד זה עובד מיד. עוצמים את העיניים... פותחים... ו... לא צריך טובות, אבקש ממישהו אחר. "תגיד אחי, יש מצב לחמש שקל." "מה קרה, אין לך כסף לאוטובוס?" "כן... אה לא בדיוק, חם לי, ואני רוצה גלידה, יש מצב לאיזה מתת?" "סחתיין על המתת. תפוֹס." "תודה אחי, מזל שיש אותך בעולם."

ועוד מעט ואין רשע והצדיק קם להאיר את העולם אף כי פָשָע ניקה הוא מעוון זך הוא בתשובה נמלא כולו אורה אור האמת קורן פניו ועורו ואורו והחומר והקודש באחדות של אמת בהחייאת פני המת ישטפו את העולם באור יצילוהו מהבור הבור שכרה לעצמו במאות מליארדי דולרים במשכנתאות אין קץ בפתיחוּת כולאת וברחמנות אכזרית בבריאות חולה במחלת נפש גדולה של שנאה עצמית ועוצם של אהבה בריצה אל תהום הנשייה. ועוד מעט ואין רשע וקם צדיק לנקות הכתמים ולצרוף הסיגים וחזה נקם וניקיון רוחץ בדם הרשע בדם המסע שעבר וכשל וכשל שבע וקם שמונה וקם והיה לעם שמאיר את העולם וממלא את כולם באור ה' המלך

בס"ד לק"י קולמוס רוחני ודיו אדום מוציאים אותיות שחורות, אפורות, על דף לבן שיוצרות- מנגינה וריתמוס ושאר אמצעים. שיוצרות- שירה

בס"ד לק"י כמו עץ עמדתי בשלכת כמו עץ ספגתי את הכפור כמו עץ עמדתי ללכת כמו העץ האפור כמו עץ ליבלבתי בשמחה כמו עץ התמלאתי פריחה כמו עץ שמחתי בפירות כמו העץ המלא ילדוֹת וכמו העץ לא ידעתי מה לעשות כמו העץ שבאו לכרות כמו העץ שנפל והפך להיות גזר עץ

בס"ד לק"י לבנה ממועטת בשמים וליבי נשבר, חצוי לשניים נשמה שעזבה בין הערביים צאת הכוכבים יצאה ממצריים. ניסיתי תופסה בחירוק שיניים "השארי נא כאן עוד דקותיים" אך נשמתי עזבה בין הערביים צאת הכוכבים יצאה ממצריים. "אל תלכי, השארי איתי לעד אשמח בך ותשמחי בי..."- אבד והלכה עזבה בין הערביים צאת הכוכבים יצאה ממצריים. "ביחד ניצור עולם ללא גבולות רק קודש! בלי מיצרים וחולות ביחד נחבר כל הנשמות הנשמות שאבדו ואינן אשמות...

בס"ד לק"י אני כינור. כינור פשוט וקטן. אני כינור, משתדל להיות נאמן. אני כינור. ולפעמים אני מזייף. אני כינור, ואותי רק המומחה שייף. אני כינור. ואני יכול להפיק צליל עדין. אני כינור, ואני מסוגל למתק את הדין. ואם רק אכוון את עצמי לצליל המתאים, אם רק אשמור על עצמי ישר, נקי ותמים, צלילי יגיע מקצה העולם ועד סופו ויקרא אל לב האדם לקדש את גופו ואם אוסיף שמור תהודתי צלולה או אז אוכל להכיל את הישות כולה ולקבל מאור האין סוף, קצה זעיר קצה, שלבדו די בעולם להאיר. אני כינור. ומישהו מְקָשֵת[1] עלי את קשת צליליו. אני כינור. והמנגן עלי הלחין העולם ותויו[2]. _________ [1] זו אינה שגיאת כתיב- מלשון קשת. פעולה של ניגון בקשת. [2] =התוים שלו.

בס"ד לק"י בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות? החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו". על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל). בדברי רב, למי הגנות? לנו, עמ"י, שהתחלנו כעובדי ע"ז. ומסיים בשבח, למי? לעמ"י, על שקיבל את התורה (אומנם בהגדה, השבח הוא לה', כפי שכתוב "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", אך זה עניין של המציאות, שבאמת קרבנו המקום לעבודתו, ואנחנו לא עשינו יותר מידי. אך בכללי, עמ"י משתבח בהתקרבותו למקום. בהמשך נסביר את העניין יותר, בע"ה). לעומתו, בדברי שמואל, למי הגנות? כביכול, לה' יתברך. עבדים היינו, למה? כי ה' הוריד אותנו מצרימה, כפי שהבטיח לאברהם. וכך גם השבח, הוא לה' ("ויוציאנו..."). נתמקד בתחילה בשמואל. השבח בא מיד לאחר הגנות, כפי שאכן נכתב בהגדה. מיד לאחר השבח ש"ויוציאנו...", מופיע מעשה חכמי ישראל שישבו בב"ב בבית ר"ע, בזמן גזירות רומי, ובשני הקשרים מופיע המעשה: האחד- עד כמה אפשר להרבות בסיפור יציאת מצרים (לפני כן נאמר בהגדה: "וכל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח") השני- אקטואליות ה"עבדים היינו" מחד, וה"ויוציאנו" מאידך, לכל דור ודור. ובעצם, מלמד אותנו שמואל את מתכון הגאולה הכולל שרלוונטי בכל דור ודור. מתחיל בגנות,ומסיים בשבח. בתחילה רואים רק את הצרות, רק את הבעיות. את המלחמות והמוות והמחלות. את ההרס והחורבן והשבר. אך בסוף, רואים אנו את השבח, את ההצלה ואת הבנייה. רואים אנו את הגאולה. וכשרואים את הסוף, מבינים את ההתחלה. יש כאלה שבוכים על כך שליל הסדר הוא ארוך. וגם זה מלמד אותנו. סבלנות. סבלנות היא המפתח לגאולה. לא, לא לשבת בחיבוק ידיים. לא אמרתי בטלה, אמרתי סבלנות. עד שיום אחד נשמע את התלמידים אומרים: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", הגיע זמן קבלת עול מלכות שמים של זריחת הגאולה... עד עכשיו הסברנו, בס"ד, את דברי שמואל, נעבור כעת לבחון, בע"ה, את דברי רב. רב בעצם מלמד כל יהודי ויהודי את סוד יציאתו מגלות לגאולה, מעבדות היצר לעבודת ה'. עמ"י, עובד ע"ז, מ"ט שערי טומאה, שיא השיאים, ובכ"ז, יוצא אל הקדושה. מתהום הנשייה אל פסגת העולם. כזהו עמ"י כולו, וכאלה הם בניו. למרות שאדם חטא, למרות שאדם עשה כך ועשה אחרת, אם הכיוון שלו, הוא טוב, אז הוא יגיע, בס"ד. אם הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", השבח הוא העיקר, למרות שהגנות היא גדולה מאוד מאוד. ואז נעשות השגגות לזכויות, כזה הוא עמ"י, וכאלה הם בניו. ובכן, רב התמקד בעמ"י, ובפרטיו. שמואל, לעומתו, התמקד בה', ובגאולת העולם. אלו שתי הסתכלויות שונות, אשר גם נוגעות לאופי להתעסקות האמוראים הנ"ל. רב, שהיה רועה בקר וראש ישיבה, מסתכל על ה"ישיבה" שלו, על עמ"י, ומפתח אותו, ומתוך כך מאיר לשאר העולם מאור ה', הוא התורה. לעומתו, שמואל, שהיה דיין (הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני), הסתכלותו גלובלית הרבה יותר, הוא בוחן את הדברים מכל הצדדים, בהסתכלות רחבה ועמוקה, כ"א עפ"י דרכו הוא, ואופיו שלו, ואין אנו באים לשופטם חלילה, אלא להבחין בין שתי הדרכים, ולמצוא בעצמנו את המעט "רב", שיש בנו, ואת המעט "שמואל" שיש בנו ולפתחם. אגב, זה נכון גם לגבי השמות שלהם, רב הוא יותר "רב" (מצד היהדות והתורה), ושמואל, מסתכל בשם הא-ל, בקוראי שמו. ושנזכה לחבר בין הדברים, בין הגלובליות, ובין הפרטנות, הכלל והפרט, הגובה וההעמקה, ולזכות לייחוד קב"ה (גובה) ושכינתיה (העמקה) מהרה. אמן!

בס"ד אחת, שתיים, שלוש, עוד מעט כדור בראש שרביט עופרת לו ביד הגוף בין עולמות נייד אחד, שניים, שלושה, הרבה ערבים בישיבה וקיבוצניקים האורבים צוררים נשמת חיים מהריסָיִיך ומחריבָיִיך יפי הנפש ושמאלנָיִיך אותך יחריבו, אותך יהרסו, אותך ישמידו ואָחָר יֵהָסוּ ואותך ינדו ויכחישו קשר משפחתי איתך, אחותם, והנה גם איתי ויחפשו רעתך לטובת אויבָיִך ויצררו נשמתך שכנייך, אחייך... ___________________________ נכתב בעקבות הפיגוע בכפר עציון

בס"ד לק"י חוזר ומסתכל, מיושב. זה לא מתסכל, מחושב. ישיבה וריצה התבוננות ומעוף ההבדל בין חשיבה לנתינת אגרוף עולם של חן או מתחנחן ומתחנן לחונן בחנם את החן

בס"ד לק"י התוכן של הפרשה הקודמת, פרשת ויחי, מורכב מסיפור מותו של יעקב, ועוד מספר סיפורי משנה, וחותמת במותו של יוסף. על אף מוטיב המוות הבולט בה, נקראת פרשה זו, למרבה האבסורד, "ויחי". פרשתנו, פרשת שמות, עוסקת בשמות הדור הקודם שהלך, ומיד עוברת להמשך. החיבור בין הפרשיות, מלמד אותנו, שכשיעקב נפטר, כשיוסף נפטר, כשכל הדור הקודם נפטר, לא קוראים לזה "וימת", אלא "ויחי". אל תסתכל על המוות של האדם תסתכל על חייו. מי הוא היה, מה עשה ומה פעל. ויותר מכל, מה אתה לומד ממנו, ומקבל על עצמך לעשות, עקב עזיבתו אותך. הרב קוק כותב בכתביו שהמוות אדרבה, הוא התעצמות החיים, אך האדם, מתוך הסתכלות מצומצמת, מבין אותו בדרך שאינה נכונה. לא רק שהחי צריך לקבל אל ליבו, ולהסתכל על חיי הנפטר, אדרבה, מותו של הנפטר הם הם, חייו. אל תיקרי "במיתתם קרויים חיים", אלא "במיתתם-חיים", יעקב לא מת. יעקב חי. וממנו ומתוכו באים שמות ותפקידי (שמו של אדם הוא תפקידו...) צאצאיו שפותחים את פרשתנו.

בס"ד לק"י פיצה היא פאזל כדורי חסד הוא פאזל חכם רצון הוא פאזל עצמי פאזל הוא חכמת המושלם

בתחילת פרשת ניצבים (דברים, כ"ט, פס' ט'-י"ד) כתוב על כך שה' כורת ברית עם עמ"י. ברצוני לעמוד על מספר נקודות ביחס למהות המושג ברית. ננסה לברר, בס"ד, מהי בכלל ברית? מה קורה שם? מהו התוקף של הברית? וכו' וכו'. בתחילה נברר את עוצמתה של הברית, זאת דרך בחינת השפה שמסביב למילה זו. את המילה ברית מתרגם האונקלוס "קְיָמָא". אי-אפשר להתעלם מהדמיון הבולט שבין מילה זו למילה העברית קָיָם. מה שמראה על חוזקה הגדול של הברית, שהיא דבר הקָיָם ועומד לעולם. ברית עד. עוד יש לבחון את הפעולה הנלווית אל המילה ברית. "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית... אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם", ברית כורתים, לא עושים, וזה תמוה. מדוע משמשת דווקא מילה זו, "כריתה", כמילת הפועל של הברית? הרי כריתה, בהקשר של "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא", משמשת כתיאור למוות. ונשאלת השאלה, מדוע מילה זו הוצמדה למילה שמשמעותה מעל לכל, היא חיבור וקשר? נלענ"ד, כי דבר זה נובע מהעוצמה של מילה זו. כאמור, מילה זו משמשת גם כמושג נרדף למוות. דבר זה מדגיש עד למאוד את העוצמה של הברית, ומוסיף לה נדבך נוסף, נדבך מסירות הנפש. כשאדם כורת ברית, הוא עושה זאת גם ע"מ שיִכָּרֵת בשביל קיום ברית זו. הוא כורת את הברית על דעת זה שהוא מוכן למות בשבילה!! בנוסף לכך, ניתן להבין את הֶקְשֵרה של מילה זו לברית, כדבר המפריד את בעלי הברית משאר העולם. למה הדבר דומה? לאדם שכורת את רוב ענפי הגפן שלו, חוץ משלושה (מדוע דווקא שלושה, על כך, בע"ה, בהמשך), זאת ע"מ להגביה ולחזק את העץ ככלל, ואת שלושת הענפים הנותרים בפרט. גם כאן, בברית, האנשים הנכנסים תחת כנפיה מחזקים את הקשר ביניהם, ומעבּים אותו. וזאת כיצד? ע"י כריתת הקשר שלהם, בצורה יחסית כמובן, עם שאר העולם. כך הם אך, עדיין, מהיכן באה העוצמה הזאת של הברית? העוצמה הזאת של שני גופים הנפרדים זה מזה, שע"י איזה טקס, במקרה החזק, או אף דיבור בעלמא, במקרה הפשוט, נעשים קשורים האחד לשני בעבותות ענק, בל יקרעו עולמית. עבותות הברית. ברית של דם בדם, ברית של מסירות נפש. מאין כל זה בא? לשם הבנת העוצמה המדהימה של הברית נביא, בע"ה, שלוש דוגמאות של בריתות מתוך היהדות. הברית הראשונה, שנעשית ליהודי שמונה ימים בלבד לאחר היוולדו, היא ברית-המילה. לברית זו יש "חיסרון" כלשהו. אחד מהצדדים נכנס לברית "בעל-כורחו", התינוק. דבר זה מחסיר מהקשר ההדדי של הברית, שכן אין גמירות דעת דו-צדדית. על "חיסרון" זה מכפרת העובדה שהברית נעשית בבשר החי של התינוק עצמו, אות בל ימחה. ובכל זאת, עדיין חסר כאן משהו. ואכן, בברית המילה יש גם דבר המכפר על החיסרון. יש צד ג' בסיפור, האבא. אבי התינוק המחויב להכניס את בנו בברית המילה. יוצא אפוא כי הכוח המיוחד של ברית זו ניתן ע"י ברית נוספת, היא הברית שמתקיימת בין ה' יתברך לבין עמ"י. גם היא, כמו ברית-המילה, מקשרת בין עמ"י לאביהם שבשמיים, אך מקרה זה שונה מחברו. ברית-המילה עוסקת בפרט, היא מקשרת בין התינוק הספציפי לבין בוראו. ואילו ברית זו, בעיקרה, מקשרת את כלל ישראל לה', כנכתב בפס' (י"ב): "למען הָקִים אתְךָ היום לו לעם...". ושוב, גם לברית זו יש "חיסרונות" משלה. אחד מבעלי הברית, ה' יתברך, לא נראה לצד השני, אלא מדבר עמו בקשר אמצעי, הברית השלישית והאחרונה שניגע בה, היא הברית הנכרתת בין הבעל לאישה. ואכן, גם כאן יש "חיסרון". הברית הזו, בניגוד רב לקודמותיה, ניתנת לניתוק, ח"ו. וגם הפעם יש חיזוק, וכמו שהחיסרון של הברית גדול יותר, כך גם נקודות החיזוק שלה חזקות יותר. הנקודה הראשונה נמצאת בקשר שביניהם- "זכו שכינה שורה ביניהם לא זכו אש אוכלתם". זו הברית בעלת הפוטנציאל הכי גדול שיש, ויחד עם זאת, ומתוך כך, גם בעלת הסיכון הכי גדול. או שכינה כעת, אם נסתכל אחורה ונביט, נוכל ללמוד עוד מספר דברים על המושג ברית. בשתי הבריתות הראשונות חסרה גמירות-הדעת. בברית המילה חסרה דעתו של התינוק ובין ה' לישראל חסרה "דעה את ה'". דבר שמושלם ומתמלא בחתונה (ע"י שילוב של שכל, האיש, והבינה, האישה, מגיעים לדעת. ועל כך הרחיבו רבותינו רבות, ואכהמ"ל). כל הבריתות כולן, יש בהן את שלושת מימדי הזמן- העבר, ההווה והעתיד. בברית המילה- העבר, אבא. העתיד, הברית חתומה לכל החיים בבשר. וההווה, זו הברית עצמה. בברית עם ה'- עבר, האבות. העתיד, הברית קיימת לנצח נצחים. וההווה זו הברית עצמה. ולבסוף, ברית הנישואין- העבר, ההורים. העתיד, תכלית הברית, ילדים. וההווה, גם כאן הוא הברית. לאחר כל זאת ניכר כאן גורם מרכזי אחד שממש אי-אפשר לפספס. המספר שלוש. מעבר לכך שמימדי הזמן הם שלושה. בכל אחת מן הבריתות יש שלושה שותפים. בברית המילה יש לנו את ה' (המצָווה ובעל ברית), האב (המצוּוה) והבן (בעל הברית). בברית עם ה'- ה', האבות (שגם הם שלושה) ועמ"י. בחתונה- ה' (השכינה), האיש והאישה. מדוע זה אפוא נבחר המספר שלוש לייצג את הברית? מה מיוחד בו שזכה לכך?"והחוט המשולש לא במהרה ינתק". יש כוח במספר שלוש. שני אנשים מסוגלים ליצור קו, ואילו שלושה מסוגלים ליצור צורה. משולש, או בעיקר, מעגל. זימון בשלושה, האבות היו שלושה ושלושה שותפים יש באדם. במספר שלוש יש כוח, כוח רב מאוד. יש בו אנרגיה עצומה, ולא סתם הוא נבחר בכדי ליצג את הברית...

בס"ד לק"י רבים הם הקמים עלי ואתה ה' עד מתי גור אריה על יהודה התקומֵם ושִבֵּר, קָרַע, נִיפֵּץ וְשוֹמֶם שָרִיד לְבִלְתִי השאיר, לְעָמְעֶם רבים הם הקמים עלי ואתה ה' עד מתי קול בשפלה נשמע, וּבְכִי טף נגרר בְּחֵיק אמו, וּנְהִי יֶתֶר דְמעות בְּחֵיק אֲדָמַה פָּגְעוּ בָּאֲלְמָנַה, שוֹמֵמָה רבים הם הקמים עלי ואתה ה' עד מתי שָלוֹם בְּסָפְסָלָיִך וְשָלְוָה, וּבִמְלוֹנוֹתָיִיך האהבה בִּרְחוֹבוֹתָיִיך אָט הסתובבה הנערה היחפה, חשבה רבים הם הקמים עלי ואתה ה' עד מתי ואתה ה' מגן בעדי בעת יראתי ובעת פָּחְדִי מְרִים ראשִי מָגֵנִי וּכְבוֹדִי הָלֶעוֹלָמִים יזנח ה' וְ- אנחנו עמְּךָ וצאן קָוֶה לְשִכְנוֹ נדרוש אל מְקוֹם נָוֶה

בס"ד לק"י הבה ונביט אל תוכנן של שבע-הברכות ואל סדרן, ומתוך כך ננסה להבין מעט דברים על משמעות החתונה והסובב אותה. בדברי אנסה להראות, בע"ה, כי יש מבנה מסויים לברכות וכל אחת מכוונת למקומה בסדר מופתי, על תוכנה וצורתה. רוב הדברים שאומר הם מתוך האבודרהם, חלק ב', שער תשיעי, "ברכת ארוסין". ברכה ראשונה-"בא"ה אמ"ה שהכל ברא לכבודו". ברכה זו מפנה אותנו בעצם להסתכל על מהות החתונה- לכבודו של ה' יתברך, כי לשבת ברא את העולם, ולא תוהו. כי ה' "עושה שלום ובורא את הכל", כדברי האבודרהם. בברכה זו מברכים אנו את ה' על יצירת כלל העולם, וכלל הבריאה. ברכה שניה בסדר הברכות חותמת במילים "יוצר האדם", כלומר, את העולם ברא לכבודו ובתוכו הוא גם יצר יצור יחיד הנקרא אדם, וביצור זה אנו עוסקים כעת, בשבחנו את ה'. יוצא מכך, שבתחילה ברכנו על בריאת כל העולם כולו, ועתה העברנו את הזרקור והתמקדנו ביצירה אחת קטנה ויחידנית, האדם, ועליו אנו מברכים את ה' בברכה השניה. לאחר מכן, באה הברכה: "ברוך... אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי-עד בא"ה יוצר האדם". בברכה זו אנו מברכים את ה' על צלמו שנתן בתוכנו, הוא הנפש, ועל תבניתנו, היא הגוף, ועל שהוציא מהם את הבנין- האישה ("ויבן... א-לוקים את הצלע), ובכך השלים הבריאה, לעדי-עד, ובמודל זה הוא ממשיך ליצור את האדם גם היום. עפ"י חתימתן הדומה של ברכה זו וקודמתה ניתן לראות כי הן עוסקות באותו נושא, ומהו? הברכה האמצעית, הרביעית במספר, נראית כרומטית מעט, כלומר, היא אינה בסולם הברכות מחד, אך אינה מזייפת מאידך. את עיקרה, מקומה ושייכותה של ברכה זו, אסביר, בע"ה, בסוף, כעת אגע רק במספר קטן של נקודות. הברכה-"שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"ה משמח ציון בבניה". תוכנה של הברכה מדבר על כך שכרגע ציון עקרה, כי ילדיה רחוקים ממנה, אך היא תשמח בשובם אליה, והננו מברכים את ה' שמאחדנו עם אמנו. ובכן, ברכה הברכה החמישית- "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם בא"ה משמח חתן וכלה", שונה משאר הברכות, זאת משום שהיא טומנת בחובה גם תפילה קטנה בנוסף על שבח ה'. הסבר יפה לברכה זו ראיתי בסיפרו של הרב שלום ארוש שליט"א, "בגן עדן מקדם", שם הוא מסביר את המילים "כשמחך יצירך בגן-עדן מקדם", שכמו שבגן-עדן אדם וחווה היו היחידים בעולם ולא היו יכולים להשוות האחד את השני לעומת זוגות אחרים, כך אנו מברכים את החתן והכלה הברכה השישית עוסקת כבר בעצם עניין החתונה, "אשר ברא...קול מצהלות חתנים מחֻפתם..." , המקור ללשון של ברכה זו טמון בפס' בירמיהו (ל"ג, י"א). וחתימתה דומה גם היא לקודמתה, אך אינה שווה לה במאה אחוז, ומדוע? בברכה החמישית, עסקנו בחתן ובכלה ביחד ובשמחתם המשותפת, ולכן חתמנו "משמח חתן וכלה", כלומר שניהם כאחד. אך בברכה זו, השישית בסדר הברכות, אנו עוסקים בשמחת החתונה שהיא שייכת יותר, לא רק, אך יותר, בחתן, זאת משום ומתוך ברכה זו אנו מגיעים לברכה השביעית, "בורא פרי הגפן", שלכאורה, אינה קשורה כ"כ לשבע ברכות, אלא היא באה מכורך הסעודה. אך אין זה כך. אז מה הקשר שלה? בגמ' (סנהדרין ע., ברכות מ.) ר' מאיר אומר שעץ הדעת ממנו אכלו אדם וחווה היה גפן. אז הנה באים אנו כאן ושותים את היין, תוך בקשת רשות מה', ע"י הברכה, ובכך מתקנים אנו את חטאם הקדום של אדם וחווה. יוצא מכך, שלאחר שברכנו על החתונה של הזוג אנו עושים תיקון לחטא אדם ואחרי שחיטטנו בפינצטה קטנה בתוכן הברכות הבה ונביט על צורתן ממעוף הציפור. לענ"ד הברכות יוצרות מבנה של מנורה. ואסביר את דברי: ‏ מודל הברכות: 1. בריאת העולם 2. יצירת האדם 3. השלמת יצירת האדם 4. שמחת ירושלים וגאולתה 5. שמחת הזוג (תפילה בנוסף לשבח) 6. שמחת החתונה וקולותיה 7. תיקון חטא אדם הראשון הבה ונראה. בחלקה הימני של המנורה (ברכות-1,2,3) אנו משבחים על התהוות הבריאה, על ההקדמה לעולם בו אנו נמצאים. ברכות אלו עוסקות בעיקרן בכלל הבריאה. זמנן של הברכות הוא בא מן העבר הרחוק עד אל ההווה של ימינו. ואכן, הנרות הללו במנורה פונים מן העבר אל ההווה, מימין לשמאל, לעבר המרכז. ואילו הצד השמאלי של המנורה (ברכות-5,6,7) עוסק באיחוד בני הזוג. הווי אומר עיקר העיסוק של הברכות הללו הוא בפרט, במקרה הפרטי שלנו, בחתונה הזו אותה אנו חוגגים כעת. והזמן אליו מתייחסות הברכות הללו הוא העתיד, אך זה נובע מן ההסתכלות לעבר. ואכן, הנרות הללו נמצאות בעתיד, אחרי המרכז, אך פונות הן ו"מביטות" אל העבר. יש עוד מספר הקבלות ולימודים אך לא כאן המקום להרחיב (סיומת דומה לברכות 2-3, 5-6. מתוך החתונה אל תיקון חטא, ע"י החתונה מתקנים את החטא. הקבלות של הברכות: 1-7, 2-6, 3-5. ועוד). לאור כל האמור לעיל, ניתן להסביר ביתר קלות את מקומה ושייכותה של עיקרה של המנורה, היא הברכה הרביעית. ברכה זו מחברת ומקשרת בין הכלל אל הפרט, בין ירושלים בשמחתה וגאולתה, הכללית, לדבר אליו היא משולה- שמחת החתן והכלה. במקום שמיחד את עם ישראל ומיחדו מחד, ויחד עם זאת גם מביא אליו עמים רבים מאידך ("כי ביתי בית תפילה...לכל העמים"). שם נמצאת מרכזיות החתונה ומרכזיות השבח. לשם כל "נרות", כלומר ברכות, החתונה מופנות. כל זאת יכול להיות יפה, אך מה אנו עושים עם זה? הרי לא סתם סידר מנסח הברכות את הסדר המסויים הזה. לדעתי הוא בא ללמדנו, ע"י המנורה, מספר כללים לגבי בנייתו ודרכו של הבית היהודי. מה הדלקת המנורה היא עבודה ימיומית תמידית, אף בנין הבית וחיזוקו הוא דבר תמידי וימיומי, המתמשך ואינו נגמר לעולם. מה המנורה מקשה אחת, אף בני הזוג צריכים להיות כמקשה אחת, האחד כלפי השני. מה המנורה כולה זהב, תוכה כברה, אף בני הזוג צריכים להיות תוכם כברם (וכולם זהב...). מה המנורה מכוונת נרותיה אל המרכז, אל השמש, אף בני הזוג צריכים לכוון עצמם אל מרכז החיים, שהוא עבודת ה', לימוד תורתו ועשיית רצונו תמיד. ומה

אני חולם על היום שבו אסיר את עוּלהּ מעל צווארי אותו יום שבו אגלה בתוכי שאני אדם בריא בלי חושך ובלי צל עולה בהר שש וצוהל אני חולם על יום שמח ובהיר עם מרחבים ירוקים וריח ניחוח באויר והרים וגאיות שאותי נושאים ואני איתם, מבין מה הם עושים אבל בינתיים אני רק חולם את חלומי כי הגיבנת, הסוררת, עודנה על גבִּי ואני איתה ומה אעשה? ביחד קפצנו כיתה קיוויתי שהיא תיפול כשאנתר אבל היא רק הכבידה יותר אז בינתיים, השרצים פה בקוּפּה ואני חולם על היום שקרב ובא...

בס"ד ליקבה"ו קצת מורכב, מקווה שהייתי מובן. כנפיים בסיפורי מעשיות, מעשה מז' בעטלירס (מעשה י"ג), ביום השלישי לחתונה מובא סיפור על הלב והמעיין. בְּסיפור זה מסופר על הלב, לב העולם, שמשתוקק למעיין השתוקקות גדולה ועצומה ולא יכול להסיר עיניו ממנו, כי אם יעשה זאת הוא פשוט יפסיק לחיות. הקרבה יוצרת גם ריחוק, משום שמטעם זה הוא גם לא יכול להתקרב למעיין, שהרי בשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עמק שממנו אי אפשר לראות את המעיין[1], דבר שגורם שהלב לא יוכל להתקרב למעיין ולאותו הלב ישנן שתי חולשות- האחת מפני השמש שקופחת עליו מלמעלה, והשנייה מפני הצעקות וההשתוקקות שלו להגיע למעיין. כשהוא צריך לנוח, באה ציפור גדולה[2] ומכסה עליו בכנפיה מפני השמש. אומנם הוא עדיין מתגעגע למעיין ומסתכל בו, אך בנינוחות. ר' נתן אומר בליקוטי הלכות (יורה דעה, הלכות מלמדים [וצדקה], הלכה ד' אות י"ג) שהמעיין הוא שורש כל הנקודות הטובות שמחיות את העולם, ולכן הלב צועק תמיד למעין כי הוא רוצה להִתָּקֵּן על ידו. השמש שמחממת ושורפת את הלב ומחלישה אותו, מרמזת על היצר הרע, כמו שכתוב בקהלת "אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש". וכל המעשים הרעים והבלבולים הם תחת הזמן, כלומר בגלל שאין לאדם זמן, דהיינו שאין לו יישוב הדעת (כמבואר הלב, אף על פי שהוא ישר ונקי, נפגע מרדיפת העולם הזה של שאר בני האדם, ולכן הוא נאלץ לצעוק כל היום אל המעיין, כי משם הוא מתחיה. הסיבה שההשתוקקות הזו, שטובה היא מעיקרהּ, מחלישה אותו, היא משום שהיא יותר מן המידה המתאימה לו. דבר זה דומה לריבוי אור, שאדם רץ קדימה, למעלה מדרגתו, ומזה דווקא הוא נופל. לכן המנוחה שלו דווקא ע"י הסתר השמש באמצעות כנפי הציפור. הטעם לכך הוא משום שאז הוא צריך פחות לצעוק אל ה' מחום עוד אומר ר' נתן שהכנפיים הללו הם דיבורי התפילה ולימוד התורה של האדם, וכשהאדם לומד תורה ומתפלל, דיבוריו שלו מצילים אותו מחמימות ושריפת שמש העולם הזה. מכך יוצא, שיש לו יישוב הדעת וממילא הוא לא מגיע לידי ריבוי אור, והאמת והשלום אהבו. בדרך אגב מזכיר ר' נתן שהכנפיים הללו הם בחינת כנפי הכרובים. במסכת סוכה (ה:) חז"ל לומדים את הגובה המינימלי של הסוכה (עשרה טפחים) מכנפי הכרובים, שנאמר עליהם (שמות כ"ה): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת". חכמים השוו בין גובה כנפי הכרובים מעל הכפורת, עשרה טפחים, לבין גובה הסוכה. ידוע הדבר שאחד מענייני הסוכה המרכזיים הוא הצל (כפי שיבואר בע"ה להלן), כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם". בתחילת מסכת סוכה ישנן שלוש דעות מדוע סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה- רבּה אומר מפני שהיושב בסוכה כזו לא רואה את הסכך וממילא הוא לא יודע שהוא יושב בסוכה, ואדם צריך לדעת שהוא יושב בסוכה, כמו שנאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". רבי זירא אמר שכשהסוכה גבוהה עשרים אמה אדם יושב תחת צל הדפנות ולא תחת צל הסכך, ועיקר הסכך לצל, כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם" (סוכה מלשון סכך). רבא אמר שהטעם לפסול הוא משום שבגובה כזה הסוכה היא סוכה של קבע, ואנחנו צריכים סוכה שהיא דירת עראי, כמו שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים", לשבעה ימים אדם יושב בה, ולא יותר. עראי, ולא קבע. שלושת הטעמים הללו הם שלושה תנאים הכרחיים לחסות בצל כנפי השכינה. אם מחברים את שלושת הטעמים, אז אדם צריך לדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה באופן עראי. כשאנו פה בעולם אנחנו תחת השמש. תחת יצר הרע. "ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל:). אסור לנו לחשוב שאנחנו יושבים תחת צלו של הטבע, של המסגרת של העולם, של הדפנות. אנחנו רק תחת הסכך. לא לחינם הגימטריא של סכך עולה 'מלכי'. ה'. וסוכה עולה במניין צ"א, כמניין שם הוי"ה ושם אדנות יחד, המסמלים את ה' (הוי"ה) שמסתתר בתוך העולם הסיבה שבגללה ר' נחמן סיפר דווקא על כנפי ציפור, בלי להגיד איזו ציפור, היא כדי שזו תוכל להיות כל ציפור, כפי שנביא עוד בהמשך. ואחת מכל הציפורים היא הנשר. ולא לחינם נמשל הקב"ה לנשר. הנשר היה הסמל של הממלכה הרומית, של הנאצים, וגם של האמריקאים. הקב"ה מזכיר לנו- אני מגן עליכם מפניהם, ואתם לא יושבים תחת צילם אלא תחת הצל שלי. ועוד אנחנו צריכים לדעת שהכל באופן עראי. אנחנו יש לנו דירה. אבל באנו לכאן לשבעה ימים. שבעה אלפים של שנים. שש של מהלך ועבודה, שביעי של מנוחה. ידוע שהסוכה היא כנגד ענני הכבוד (סוכה י"א:). העננים שבצילם התנהלו בני ישראל בארץ ציה וצלמות. הגמרא בראש השנה (ג.) אומרת שכאשר מת אהרן הסתלקו ענני הכבוד וחשב הכנעני מלך ערד שיש רשות להלחם בישראל. דורש שם ר' אבּהוּ שכתוב: "ויראו כל העדה כי מת אהרן" שצריך לקרוא את המילה "ויראו", מלשון ראיה, כ"וייראו", מלשון יראה. לימוד זה, שמלמד שכשענני הכבוד אינם אנחנו יראים, מוביל אותנו לבחון את הצד ההפוך- מתי העמים ישראל לא סוככים סתם בצילו של ה'. יש צד מסוים שאהבתו של ה' אלינו לא תלויה בְּדבר, אך ישנו צד אחר שכפי מעשינו כן ההגנה לה אנו זוכים. אגב, מפליא לראות שכל שלושת טעמי הסוכה נמצאים גם בתפילין- תפילין אסורות בהיסח הדעת, הן סוככות על ראשינו. הטעם השלישי, עראי, ניכר מדיוק דבריו של ר' אליעזר הגדול, שאמר "אלו תפילין שבראש". מדוע הוא לא אמר "אלו תפילין" סתם, מה המיוחד בתפילין שבראש? ראשית כבר אמרנו, שהן "סוככות על הראש". אך יותר מכך! תפילין של יד נקשרות על היד, לעומתן תפילין של ראש רק מהודקות עליו. הן עראי. הסיבה ששמים לחתנים אפר במקום התפילין דווקא, היא משום שהתפילין נקראו פאר (ברכות י"א.), כמו שנאמר (יחזקאל כ"ד) "פארך חבוש עליך". ונמצא האפר במקום פאר (אותיות דומות). התפילין הן כנגד ספירת התפארת[3] (זוהר פנחס). גם הדיבור נמצא בתפארת (זוהר חדש יתרו). ולא לחינם התפילין נמצאות בדיוק מעל הפה ומכוונות כנגדו[4]. וכאן הכל חוזר ומתקשר לנו להתחלה. דיבורי התפילה והלימוד שלנו, הם יוצרים את הכנפיים, כנפי היונה, ועד אז? עד אז יש לנו מקדשי מעט, בית כנסת (דיבורי תפילה) ובית מדרש (דיבורי תורה), כפי שהגמרא שהבאנו למעלה (קידושין ל:) ממשיכה ואומרת מיד אחרי "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו": "תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה[5] משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא- נימוח, ואם ברזל הוא- מתפוצץ, שנאמר: (ירמיה כ"ג) 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'[6]. אם אבן הוא נימוח, שנאמר: (ישעיה נ"ה) 'הוי כל צמא לכו למים', _________ [1] רמז לכך שהדרך אל ה' עוברת דרך מקום של ביטול גמור אליו (מלכות דאצילות), והביטול הוא ביטול באורו האין סופי של הקב"ה, וזוהי מסירת הנפש שלנו, דומה לדברי התניא (פרק י"ט) על הפסוק "נר ה' נשמת אדם", שנשמתנו משתוקקת לה' כשלהבת נר שרוצה להתנתק מהגוף (הפתילה) ולעלות למעלה, על אף שע"י כך נתבטל באורו (השלהבת בטלה בחלל האוויר). [2] ר' נחמן נקט ציפור בלשון זכר, "גדול", מפני בחינת החסד שבה. [3] ספירת התפארת היא הספירה השלישית משבע הספירות, ואכן הסיפור של הלב והמעיין מסופר ביום השלישי לחתונה. [4] אפשר גם לרמוז את שורש כל הסיפור ע"י זה- תפילין של יד מכוונות כנגד הלב. לב העולם. תפילין של ראש הן בראש, שהוא המעיין, שהרי הנשמה נחצבה מהשכל, והיא מקור הטובות שבאדם. בין הלב למעיין ישנו צוואר, שמסמל את הגאווה ואת עמלק, והוא כנגד השמש. כנגד הצוואר יש את הפה, שהוא יוצר את הכנפיים שנותנות ללב תחושה כמו של המעיין. נמצא שע"י דיבורי קדושה (פה) מגיעים לידי ביטול הגאווה והעצמיות (צוואר), שזוהי בחינת העמק [5] היצר הרע. [6] אגב, זו הסיבה שככל שהשמש מחממת את הלב כך הוא מתחמם יותר בצעקתו, כי דברי ה' גם כן כאש. אך בזמן שהכנפיים עליו, דבר ה' כמים הנוחים. "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים", אהבה של מים, במקום אהבה של אש שלהבת-יה.

בס"ד ליקבה"ו איזה יופי של ניגון! צלילי כינור כל כך רכים. עדינים. נוגעים. נוגים. מעניין מי מנגן שם בתוך הבית? יהודי מבוגר? צעיר? או בכלל יהודיה? איך הוא עולה ויורד ברכות מדויקת. כל כך הייתי רוצה לראות את מי שמנגן... הוא הפסיק! כאילו שמע את מחשבותי. אלך לי רחוק יותר כדי שארְאה ולא ארַאה. הדלת נפתחת... יוצא יהודי. נראה בן שלושים לערך, עם סלסלת פלסטיק כחולה פשוטה. הוא עוזב את ביתו שבנחלאות הישנה והולך לכיוון השוק. אלך אחריו. אנחנו נכנסים לשוק, נראה שהוא יודע לאן הוא הולך. הוא פונה לדוכן הדגים של אדון כהן, שזורק אליו מבט, מביא לו שני דגים, החלפת מטבעות והנגן ממשיך הלאה. דוכן של ביצים. אותו מהלך חוזר- תבנית ביצים המכילה תריסר ביצי משק מועברת מיד ליד, ובכיוון ההפוך המטבעות. כעת הוא יוצא מהשוק, הולך למאפיה הצמודה, קונה לחם טרי. מעניין, הוא קצת מתקשה בסחיבה למרות שהוא נראה די צעיר. אנחנו ממשיכים לסמטה צדדית, והוא חוזר לביתו. איזו סקרנות. מעולם לא הרגשתי כזה דבר. כל כך הייתי רוצה להכיר את האיש הזה. אבל אפילו שם משפחה אין על דלת ביתו. תיבת דואר? כנראה שהוא מקבל את המכתבים מתחת לדלת. אבל הוא כל כך מושך אותי. הוא נשוי? יש לו ילדים? במה הוא עובד? ושוב ניגון הכינור חוזר ועולה מתוך הבית. כל כך פשוט. כמו בא מן העבר הרחוק. המנגינה, גם היא לא מהחדשות, הלוואי שהייתי נזכר מניין לי מנגינה זו. כל כך מוכרת. ישנה. מתוקה. אני שומע מנוע מתקרב ואני ממהר להכנס לתוך כוך של אחת הכניסות. רכב ג'סטי אדום עוצר חצי מטר מהכניסה לבית של הנגן המסתורי שלי. אשה צעירה, בת עשרים וקצת יותר על פי המראה שלה, יורדת מהרכב בקלילות עדינה, מוציאה מתא המטען חוברת קטנה, דופקת שתי דפיקות מהירות ולא חזקות על דלת ביתו. הדלת נפתחת. היא בפנים. כמה הייתי רוצה להתחלף איתה. הלב שלי כמעט נופל- אני מתחיל לשמוע גם קולות פסנתר בוקעים להם בקלילות, אותה קלילות בדיוק שבה הלכה האשה הצעירה. קלילות, מהירות, אך עדינות יפה. ויחד עם הכינור... אין לי מיל... אני מלא פליא... איזה תאוּם. אני לא יודע כמה זמן אני עומד ומקשיב להם. שיר, ועוד שיר, ועוד אחד, ואני רוצה שלא יהיה לזה סוף, אך זה נגמר. אני חושב אפילו ששמעתי לפני רגע קול של סגירת מדף הפסנתר. הדלת נפתחת, אני שוב נכנס לתוך הכוך ההוא, אולי הוא בכל זאת ראה אותי? אין סיכוי, הוא בתוך הבית, היא הסתירה אותי, עמדתי במקום חשוך. היא יוצאת, עם אותה חוברת, אומרת תודה, מדלגת מעל מדרגת הכניסה, מחזירה את החוברת למקומהּ, מתניעה וחולפת. יופי, אפשר לצאת מהכוך. אוי. הדלת פתוחה. הוא מביט בי. האיש הזה. פתאום הוא נראה קצת מוזר מתוך הבית. אפילו קצת מפחיד. הוא סוגר את הדלת. נשימה של שחרור. אולי הוא לא ראה אותי בכל זאת. אולי... למחרת לא יכולתי שלא לחזור לשם. האשה הצעירה לא הגיעה, אך שמעתי מידי פעם כמה נעימות כינור, שטיפת צלחות וכוסות ממתכת וחרס, אור שנדלק ונכבה מידי כחצי שעה. הדלת של הבית לא נפתחה. כבר שבוע עבר מהפעם הראשונה ש"הכרנו", הנגן שלי ואני. אבל הוא כמעט לא יוצא. מידי פעם הוא קופץ לשוק, אבל אני מפחד לעקוב אחריו לשם כדי שהוא לא ישים לב אלי. חיכיתי לשעה ארבע אחר הצהריים. פעם שעברה הגיעה הצעירה בשעה זו. גם הפעם. זהו, החלטתי. כל יום רביעי בשעה ארבע אני מתייצב. כבר כמה שבועות שאני מגיע לשמוע את הנגינה המדהימה שלהם. כבר מצאתי לעצמי מיקום טוב יותר. שומעים טוב, המחסה מסתיר אותי היטב. ממש first class... לא גיליתי פרטים חדשים עליו. גם לא עליה. רק שכל יום רביעי בשעה ארבע היא באה. וגם אני. מידי פעם אני כמעט קופץ אל הדלת, חסר סבלנות, ודופק. אבל תמיד משהו מפריע לי לעשות את זה. איזו הרגשה כזו שאומרת לי "זהו לא מקומך". אני מתרעם עליה, אבל ההרגשה נשארת. וחוסמת. כבר עברו שמונה שבועות. שמונה? או שבעה? אני כבר לא זוכר. כבר שעה עברה מאז שהגעתי, וקול מתוך הבית- אַיִן. אולי בכל זאת הם ראו אותי? אולי הם שינו בגלל זה מקום? אולי היא חולה או שהוא חולה? לפחות שהיו מודיעים לי על הביטול... אחרי שעתיים של המתנה חסרת מעש, אני מחליט לפסוע לשוק, לקנות איזה מאפה קטן וללכת. נחזור פעם הבאה. השבוע הגעתי שוב, והאכזבה קִדמה את פני בברכה שנית. למה הם הפסיקו? שוב פעם החלטתי ללכת לשוק, הפעם אחרי המתנה של שעה וחצי, אומנם קראתי בספר שהבאתי למקרה ש... אבל הנגינה... כבר התמכרתי אליה. לניגונים. אני שומע שוב את הפסנתר, ואת הכינור. ואת הפסנתר והכינור יחד. איך הם מנגנים יפה... אבל איפה הם עכשיו? קניתי איזה קרואסון, מרוב מחשבות אפילו לא שמתי לב אם קיבלתי את העודף. אני ממשיך לכיוון היציאה מהשוק. אוי... זה הוא. כן, זה הוא. תוי הפנים האפורים. הכתפיים ששמוטות באותו אופן. הנגן שלי. יושב שם, בצד. שותק. כובע חוּם, מרופט, שמוט על ראשו, יורד על מצחו. הוא נראה רע. אני חייב לגשת אליו. אני פוסע בצעדים מעט לא בטוחים אליו, לא יודע למה אני מצפה... ואם הוא ראה אותי? ואם הוא בכלל לא רוצה שאפנה אליו? ואם הוא בכלל איזה... "סליחה?" אני רואה אותו מרים את הראש באיטיות, כאילו לא ציפה שמישהו ידבר איתו בכלל. מבט שואל, ניצוץ של הכרה בעיניים. "אתה..." הוא מתחיל בעדינות... "כן, אני זה שהקשבתי לכם מנגנים" "אתה..." "כן, באתי גם בשבועות שאחר כך. גם בשבוע שעבר ובשבוע הזה. מה..." "היא..." "מה?" "היא הלכה..." "לאן?" "לאן?! למקום שלא חוזרים ממנו" "אבל...", כמעט התחלתי לצעוק. "תאונה" "איך..." "נהגתי. הייתי עייף. היא הלכה." מצאתי את עצמי יושב ובוכה איתו. והפסנתר? הוא יושב יתום. ללא מענה. ללא ידיים קלילות שיגעו בו בעדינות יפה ונעימה. שיפיקו ממנו צלילים שיתעדנו בצלילי הכינור הנעים. "היא היתה כל עולמי", הפעם הראשונה ששמעתי אותו פותח בשיחה. "איך..." "היינו בני דודים. לא הייתה לי נפש חיה זולתהּ. כל כך פשוטה ועדינה. מנגנת כלבבי. אתה בטח יודע את זה. היא לא הסכימה שישמעו אותנו. לא סיפרתי לה עליך למרות שידעתי שאתה שם. היינו יכולים לשבת ככה ימים. וגם ישבנו ימים שלמים. עד שהיא עזבה והלכה לעיר אחרת. 'אנחנו אִבדנו את הגבולות', היא אמרה במה שהיה תחילתו של הניתוק. ועכשיו אתה רואה את הסוף" "והפסנתר?" "שלה. היא לא הסכימה לקחת אותו איתה." "ומה תעשה איתו עכשיו?" "חשבתי לשבור אותו. שאשכח אותה. שלא אצטער עוד." "אתה לא יכול לעשות לה את זה!" "מה אתה בכלל יודע?" "אני לא יודע, אבל אתה קובר אותה לגמרי!" "מגיע לה. היא הלכה. נטשה אותי פה בעולם הרע הזה." "חכה שבוע" "לַמה?" "חכה שבוע. בשבילהּ. אם עוד שבוע אתה לא רואה אותי, תנתץ את הפסנתר, תטחן אותו עד דק ותפזר את גרגריו לרוח. רק שבוע" "יהי כדברך" אני מגיע אחרי שבוע, מחנה את הרכב חצי מטר מדלת הבית. יוצא עם מחברת קטנה ביד ודופק שתי דפיקות מהירות ולא בטוחות. הדלת נפתחת במהירות מפתיעה... "אה, זה אתה..." "מי חשבת שאני?" "לא משנה. נו, אני יכול לזרוק את הפסנתר?" "חכה חמש דקות ותחליט" "ומה הולך לקרות בחמש דקות הללו", חוסר ביטחון עולה על פניו. "אתה רוצה לתת לי להכנס?" "כנס" אני הולך בצעד בטוח לפסנתר. לוקח את הכסא המסתובב, חסר המשענת, שלידו ומתיישב. מבט חשדני עולה על פניו "אל תגיד לי..." "לא באתי להגיד. הכינור?" "לא אוציא אותו בחיים." זהו. הבנתי. עד שאעשה מעשה הוא לא יזוז. אני פותח את המדף של הפסנתר עם דפיקות לב רמות, ומתחיל בלי לחכות לנגן את אותו שיר שהם התחילו איתו. השיר שאימי תמיד שרה לי. עד שהיא הלכה. חששתי שאני טועה או מדלג. מידי פעם ניסיתי להציץ הצידה ולקלוט. אני לא מצליח. הוא ניצב מידי אחורנית. טריקת דלת. אני ממשיך. חפצים נשברים. אני ממשיך. משהו התנפץ. אני כאילו לא שומע... הוא התחיל לאט. תו. ועוד אחד. הכינור. עמום. בוכה. סגור בתוך חדר. רואה אוויר עולם. ומאז, מאז אנחנו יושבים כל שבוע. לא מדברים. אני בסלון, הוא בחדר. פסנתר וכינור סגור. מנסים להשלים את החיבור, שלא יושלם. לעולם.

בס"ד ליקבה"ו הכתם השחור ההוא, כן, זה שהייתי רוצה להוריד אותו. להסיר אותו. שילך ממני כבר. כל הזמן הוא נדבק למשקפַי, מסתיר את הנוף היפה ואת העולם הפורח. אבל למה הוא תמיד חוזר? איזה נקץ, ארררר... אבא! כן בן? איך מורידים את הכתם המעצבן הזה? איזה כתם, בן? הכתם שמסתיר אותך? לא, הכתם שמסתיר ממני את העולם... אה, הוא? זו לא בעיה כל כך גדולה. אבל אני לא מצליח!!! התעקשת? התעקשתי. ניסית כל מיני דרכים? ניסיתי, ועוד איך ניסיתי! ובכל זאת הוא לא ירד? כן, הוא לא ירד. תשאל את אמא איפה התרסיס לניקוי חלונות. אמא! כן חמוד? איפה התרסיס לניקוי חלונות? החלונות של הסלון שפונה למרפסת, או החלונות של המטבח שפונים לרחוב? של המטבח. מתחת לכיור שבאמבטיה. תודה אמא. אבא, מה עכשיו? סמרטוט, יש? יש פה את החולצה שלי שהתלכלכה. מעולה, תביא לי, אנקה לך. למחרת אבא!! כן בן? הוא שוב חזר. השכן? לא, הכתם השחור שעל המשקפיים. מתי הוא חזר? כשישנתי. ולא הפלת את המשקפיים? יכול להיות שתוך כדי שינה. ומאיפה הכתם הגיע? מהחושך. בן, אין כזה דבר, חייב להיות משהו שמלכלך אותו. תראה, החולצה שאתמול הבאת לי לנקות את הכתם, יש בה בדיוק אותו כתם רק הוא קצת יותר גדול, זה לא הכתם שהיה על המשקפיים, זהו כתם שהחולצה התלכלכה ממנו. זה נראה שאתה מתקן אופניים או משהו... אני לא מתקן אופניים, בקושי את עצמי אני מתקן... אז אולי משם הלכלוך? מאיפה? ממך! ממני?! כן, הלבוש שלך, המשקף שלך, כל אלה יכולים להתלכלך מהלכלוך שאתה מלוכלך בו. מהכתם ששוכן בך לבטח. אבא, אתה רציני? בודאי. אבל איך הלכלוך שבי ילכלך את הבגדים שלי? בן, לכל לכלוך שאתה רואה בחוץ, לכל קלקול שאתה מבחין בחפצך, יש קשר פנימי ללכלוך שבך. ואם אני מסיר את הלכלוך ממני, גם הלכלוך מהמשקפיים ילך? אני רואה שהבנת אותי. ומאז אני מנסה לתקן את עצמי יותר. כשאני מצליח, הכתמים שבמשקפיים ובחולצה הלכים וקטנים, אך כשאני כושל הם קצת חוזרים לעצמם. אבא, תראה איזה יופי! מה קרה בן? הכתם! נעלם? לא. אז מה? הוא נהיה אפור!! יופי!!! אבל הוא נהיה גדול יותר... ומה אתה חושב שזה אומר, בן? זה שהוא נהיה גדול? שניהם. זה שהוא נהיה גדול זה אומר שיש יותר עבודה. לא מדוייק אבל תמשיך. וזה שהוא נהיה אפור זה אומר שהוא פחות עמוק? בהחלט. אתה מבין, בן. לפני כן היית בקומה השחורה, עכשיו אתה באפורה. התקדמת!! אבל הכתם יותר גדול... הוא יותר גדול, אבל המקום שממנו אתה עובד הוא קל יותר, לא שהעבודה קלה, אלא המקום, בן, המקום שלך נהיה אחר לגמרי. אתה מתחיל להרגיש בזה, אני בטוח. מין רוח אחרת שמנשבת בתוכך. אבא... כן? למה לפני כן לא ראיתי את הכתם האפור? הרי מה שבתוך השחור אני מבין שאני לא אמור לראות משום שהשחור חזק יותר, אבל למה את מה שלצד השחור לא ראיתי? תר... ואבא... כן, בן? למה לא ידעתי, או למה לא אמרת לי שיש לי גם את הקומה האפורה לתקן? תראה בן, תחשוב מה היה קורה אילו היית יודע שיש לך גם את הקומה האפורה לתקן, ברור שהיית מתייאש כבר בתחילת השחורה, הלא כן? אה... נראה לי שאתה צודק אבא, ואז? לכן לא רציתי שתדע, כדי שתסתכל על מה שיש לך עכשיו לתקן, ורק אח"כ תראה את השלב הבא. אבא... אתה כל כך חכם וטוב... אני אוהב אותך בן...

בס"ד ליקבה"ו מן המיצר אצא לעת ערב, עת בה יתברר הערב, עת בה תכה החרב. מן המיצר אפרוץ לעת חצות, עת בה אצטרך לחצות, עת בה אזרק לחוצות. מן המיצר אברח לעת עלוֹת, עת בה עינִי תתחיל לראות, עת בה יתעוררו החיות. ואט אט, כמו איילה שלוחה, פצועת רגל וכנף, יעלה האור ללוחמת השבורה, כמו השחר הנשקף, רצוצה ועיפה מצפה

בס"ד לק"י נקודה פנימית טהורה מאירה בתוך העלטה החושך הסובב את ליבי עוטף וחונק את נשמתי נקודה של אור טהורה מחיה את הנשמה נותנת לה חום וליטוף בתוך חשכת עבודה בשיתוף טוהר הלב וניקיון המעשה ללא רבב בלי כתם מכסה השובר את רוחי את רצוני לעלות המנתץ את ליבי לרסיסי דמעות נקודה של מעשה נקייה נאחז תופס נדבק לשנייה חמקה עברה לה לבלי שוּב הותירה אותי שפל ורקוב דיבור טהור ומחשבה טובה היוצאים מהלב לִרְחוֹבהּ- של עיר סואנת מלאה עשן מפלסים דרך אל עב הענן טוהר הלב ניקיון המעשה ללא רבב בלי כתם מכסה מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי, בני, גאלתיך

גלי! גלי נשמה קולך שירי! שירי נשמה תוכך התחברי אל החיים וקדשי אותם אל תכסי ממקור חייך המושלם אנתק חבלי טומאתי ממך, אצרף מעשי אל קדושתך והעליני עמך לשאוב ממקור החיים מקור המאוִים מקור הרצונות אור האורות, המושלם, השלם בעל השלום והשלווה. ותקבלי אף את כלים להודך כאן עלי אדמות- ותאוות הרוח והחומר יתקדשו בלוח האומר מלא כל הארץ הארציוּת כבודו ______________________ נכתב עפ"י ובעקבות, פיסקה י"ח באורות הקודש, ח"א, הגיון הקודש, ההופעה הנשמתית.

בס"ד לק"י מי ידע שכך יהיה- שאגדל, עלה אחר עלה. שאצמח, ענף אחר ענף. שאוציא, פרי אחר פרי. מי ידע שכך יהיה- שהשתיל הרך והדקיק, יקום ויפרח לעץ עתיק. מי ידע שכך יהיה- שיבואו בני אדם, ויכרתו ויקצצו ויפזרו עצמותי לרוח מי ידע שכך יהיה שבני האדם יותירו- עלה. שהוציא- ענף. שהפך- לגזע. שנהיה- לעץ. מי ידע שכך יהיה עכשיו

בס"ד לק"י תנו לשופל לעלות[1] ליס"מניק להרביץ תנו לשוטר להכות את האגרוף הוא לא יחמיץ תנו לחייל גם לסחוב נטול רגש וסימן להשליך מתנחל לרחוב הוא רגיל כבר מזמן אז תשירו שיר לגירוש כשיקחו עוד נערה אז תשירו שיר לגירוש בשמחה רבה אז תשירו שיר לגירוש יסבול עוד מתנחל אז תשירו שיר לגירוש העם לא יבהל תנו למחבל עכשיו לירות להרוג עוד מתנחל ימותו כמה נערות הדם לא מחלחל תנו יד לשלום המחבל בשלווה ותוסיפו עוד לחלום המטרה אינה קרובה... _________ [1] יש לקרוא את השיר במנגינת "שיר לשלום", כמובן שהשיר אירוני. הרעיון לשורה הראשונה לקוח מתוך שיר סאטירי ששמעתי.

בס"ד לק"י לובן של שבת יורד עלי הוא עוטף אותי מקדש את עצמַי מעלה אותי למקום אחר לדרגה אחרת. לקדושה מובחרת אור של קדושה יורד לעולם עוטף את כולם, מעלה שלב בסולם מאיר לכל יצור מעין עולם הבא מקור הברכה, בימי השבוע הוחבא נשמה של שבת יורדת על לובן בגדַי עוטפת אותי מבפנים ומחוץ לד' אמותַי מוסיפה אל נשמתי, אל צלם שבי תזכורת קטנה ממקורהּ האלוקי

בס"ד לק"י ההגדה, כפי הנראה, נערכה. העורך, מן הסתם סידר אותה עפ"י סדר מסויים. ננסה קצת, בס"ד, לבחון את הסדר של המגיד. המשנה במסכת פסחים (פרק י') אומרת: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". בגמ' יש מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות, ולהלכה אנו נוהגים כדעת שניהם (גם "מתחלה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו", וגם "עבדים היינו"). וכמו שנכתב במשנה, כך גם בהגדה, יש גנות ומיד לאחריה שבח (לאחר "עבדים היינו"- "ויוציאנו ה' אלוקינו...", ולאחר "מתחלה..."- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"). לאחר הגנות והשבח הראשונים, המסתיימים במילים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מובא בהגדה מעשה חכמי ישראל לאחר מכן, עושה בעל ההגדה סוגריים קטנות, ומראה לנו, הלכה למעשה, את קיום דברי המשנה: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". ומוסיף ומגלה לנו בעל ההגדה, שלא רק עפ"י הדעת השיכלית, רמת הIQ של הבן, מלמדים אותו, אלא גם עפ"י הקשב והרצון שלו ללמוד מלמדים אותו, שכּן כנגד ארבעה בנים דברה התורה, לכ"א יש את מקומו שלו, את האות שלו בתורה, ואותה צריך ללמדו. ליל הסדר הוא לא זמן רק של חכמים, כחכמי ישראל שהסבו בב"ב, ליל הסדר את הקטע על ארבעת הבנים מסיים הציווי האומר שמצוות הסיפור היא דווקא ביום הזה, בשעה שהמצות והמרורים לפניך, מדוע? שנאמר: "בעבור זה... בצאתי ממצרים", בעבור המצוות, בעבור המצה והמרור שאני אוכל בשביל ה', הוא הוציא אותי ממצרים. דבר זה מביא אותי להמשיך לספר את הסיפור של יציאת מצרים, שהוא מצווה בלילה הזה. ומכיוון שסיפור יציאת מצרים התחיל בגנות וסיים בשבח, אנו מיד ממשיכים לגנות-שבח הבאים. וכאן יש משהו מוזר. בהגדה בתחילה חשבתי שמתעסקים בירידה ואז בעלייה, ולאחר כל זאת יש נתינת התורה, אבל ההגדה מפסיקה ב"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הזוהי תורה?! מיד לאחר ה"והיא שעמדה", מספרת ההגדה בפרוטרוט את סיפור ירידת אבותינו למצרים, ויציאתם משם. כל זאת עד... עד לפיוט "דיינו", שם מה נאמר? "אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו". לענ"ד, ברור כי לכך התכוון בעל ההגדה, שכן מדוע נקט לשון קירבה דווקא אל הר סיני?, שהיה כותב "הביאנו לפני הר סיני" וכדו', מדוע דווקא קרבנו? בעל ההגדה נקט לשון זו משום שזוהי הקירבה שקרבנו עתה המקום, אשר לאחריה באים נתינת כמה מעלות טובות למקום עלינו... וכמו שאמרנו לעיל, שאת הסיפור של יציאת מצרים מספרים על המצה והמרור, בהקשר של המצוות, שה' ציוונו לעשות, ובעבורן הוא הוציאנו ממצרים, אז לאחר שספרנו את סיפור יציאת מצרים, נעבור למצוות: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו...", ואכן כך גם הוא הסדר במשנה- לאחר שסיימנו לדרוש סיפור יציאת מצרים מ"ארמי אובד אבי" (חלק מארמי אובד אבי, ופסוק מיציאת מצריים), אנו ממשיכים הלאה למצוות, לאחר שהסברנו לילדים (ולנו) את המצוות שקבלנו, ואת הטעמים להם ("על שום מה..."), אנו רואים שזה לא עניין ישן, של אבותינו שחיו במצרים ושוכבים בקבריהם עדן זה מכבר, אלא זה עניין של ימינו אנו. דבר זה מודגש בפער שבין המשנה להגדה. במשנה נכתב כך: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", וההגדה מוסיפה ואומרת: "לא את אבותינו בלבד ויהי רצון שנזכה להיות הוגנים באמת!

בס"ד לק"י "והיו לו פערי יֶדע גדולים, הארי! ווֹלְדֶמוֹרְט לא טורח לנסות להבין מה שאין לו ערך בעיניו. בכל הנוגע לגמדוני-בית ולסיפורי ילדים, לאהבה, לנאמנות ולתמימות- וולדמורט לא יודע דבר, ודבר הוא לא מבין. דבר. זה שיש להם כוח שעולה על כוחו, כוח שמעבר לכל קסם, זאת אמת שהוא לא הצליח לתפוס.". כפי שמן הסתם כבר הבנתם, את הציטוט המובא כאן לא תמצאו באף פסוק, וכן אפילו במסילת ישרים הוא לא נמצא. את הציטוט הזה אמר לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור, בספר השביעי מסדרת ספרי הארי פוטר. לא, לא השתגעתי (כפי שנטען על דמבלדור, בזמנו, שהוא קצת משובש), בסה"כ רציתי לנסות ולהביא עוד משהו מועיל ויפה מעולם הקוסמים, אל עולמנו הפשוט, עולם המוּגלגים. טעותו הגדולה ביותר של וולדמורט, כנראה, זו שהובילה אותו למפלתו ומותו (סליחה למי שעוד לא קרא והרסתי לו את הסוף), הייתה אי יכולתו ללמוד מדברים אשר היו בעיניו חסרי כל ערך וחשיבות. אי היכולת הזו, שאפיינה את הקוסם הנורא בכל הזמנים, היא זו שמאפיינת, לענ"ד, את היצר הרע בכל הזמנים, ואת העמלק (שהוא, כפי שמביא הרב יצחק גינזבורג שליט"א באחד ממאמריו, בשם אחרים שכתבו שעמלק זה- עם-מלק, עם שמולק, עם שמפריד בין הראש לשאר הגוף, בין המוח והלב...). במסכת אבות (ד', א') אומר בן זומא את המשפט הידוע: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". אין דבר בעולם שאין מה ללמוד ממנו. אם זה נע מגמדוני-בית וסיפורי ילדים ועד אהבה, נאמנות ותמימות. ר' נחמן כותב בתורה א', שאיש הישראלי צריך להתבונן בהשכל שבכל דבר. מי שהישראליות מנצנצת בו, מי שמחפש את ה' באמת, עליו להתבונן ולחפש את השכל שבכל דבר, לחפש מהי ה"נקודה" שעומדת מאחוריו, מה הוא יכול ללמוד ממנו, ולהתקדם ע"י זה. נכון, אומנם פעמים ולא יעלה בידיו למצוא את השכל הזה בו ברגע שהוא יחפש אותו, אך מה שעליו לעשות, זוהי מין רשימה קטנה במוחו, בעל-מודע שלו (תת-מודע, בלע"ז), של כל דבר לא מובן, כך שבבוא היום, במין רפלקס, ישָאב הזיכרון של הדבר ממוחו, והוא יבין את השכל שבו, את העניין שבו, את הנלמד ממנו. אין דבר שהקב"ה ברא בעולמו "סתם", אין דבר כזה חסר ערך בעולם המכוון של הקב"ה. "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'" (משנה אחרונה במסכת אבות).

בס"ד לק"י שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (בערך אמצע תקופת בית שני), אומר בפתיחת מסכת המוסר וההנהגה היהודית, מסכת אבות, ש: "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם נשווה בקצרה את דברי שמעון הצדיק לדברי רבן שמעון בן גמליאל הסמוכים והדומים לו (משנה י"ח), נבין ששמעון הצדיק מדבר על עמידת העולם מבחינה רוחנית-מוסרית, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מכוון את דבריו לקיום העולם ברמה הגשמית-אלמנטארית. מכך ניתן ללמוד, שעולמו הרוחני של היהודי לעולם אינו יכול לעמוד על דבר אחד. ה' אחד, וכל השאר באים בקבוצות. אם אלו האבות ומנהיגי האומה, ואם אלו בסיסיהם ועמודיהם של פרטי האומה. שלושת העמודים, היוצרים בסיס חזק ואיתן, מורכבים משלושה "איברים" עיקריים- מוח, לב וידיים. דרך איברים אלו, ניתן גם להשליך על עמודי העולם. המוח, כידוע, שולט על הלב וגם על הידיים. יוצא מכאן שהתורה גורמת לעבודה (שהיא תפילה, על פי חלק מהפירושים), וכן גם לגמילות חסדים. אם כך, למה לא אמר שמעון הצדיק "כל העולם כולו אין עומד אלא על התורה בלבד"? שהרי הכול נובע ממנה. ושוב נחזור אל איברי הגוף. המוח מפעיל את הגוף, אך ללא הגוף הוא כמעט חסר חשיבות. כל עוד אין ביטוי מעשי להוראות המוח, אין להוראותיו כל משמעות וכך גם במשנה. אם אין לתורה את הביטוי המעשי, בין בלב ובין בידיים, הרי היא חשובה כמתה, חלילה וחס. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, משנה אחת לפני משנה י"ח (יש מחלוקת במפרשים אם זה אכן הוא, אך לא ניכנס אליה): "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". אם אין למדרש ביטוי במעשה הוא בטל. נמצא, מה שמקיים את המדרש הוא המעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אך תלמוד שאינו מביא למעשה, איזה שווי יש בו? דבר נוסף. השפעת המוח על הלב ועל הידיים היא השפעה שונה. ללב יש ישות משל עצמו. יש מחשבת הלב, הלב רוצה וחושק. יש מלחמה סמויה בין המוח ללב. לולא כל אחד מהם, הגוף מת (מה שאין כן בידיים). כשהמוח שולט על הלב, הסדר קיים בעולם, וכשלא, אוי לאדם ואוי לגורלו... אך כשאין לב בכלל אזי הגוף, ובכללו המוח מת. המוח זקוק ללב, והלב זקוק למוח. ואף כאן ניתן להשליך זאת על דברי שמעון הצדיק, בעניין תורה ותפילה. וכבר כתב החזו"א באיגרותיו, כי התורה מעצימה את התפילה והתפילה את התורה (וכן בתורה א' בליקוטי מוהר"ן). ושליטת המוח על הידיים? כשהתורה מובילה לידי מעשה גם על פני השטח ממש, ולא רק בלבב פנימה. שליטת המוח על הלב מסמלת את שליטת האדם על עצמו פנימה, ושליטת המוח על הידיים, מסמלת את שליטת האדם על המעשים. זהו הבסיס לעולמו של היהודי, ומה שמעמידו על תילו. כשהוא שולט על הפנים ועל החוץ, על הרצונות והמעשים, אז הוא שלם ועומד. כשהתורה שולטת ומביאה לידי תפילה וגמילות חסדים, אז הוא שלם. לא כשהוא עושה זאת מדעת עצמו. שלמות עולמו היא רק כאשר כל מעשיו, מחשבותיו ורצונותיו נובעים מהתורה הקדושה. "בן בג בג אומר הפוך בה והפך בה והגי בה דכולא בה ובה תחזי סיב ובלי בה ומינה לא תזוז שאין לך מידה טובה יותר ממנה" (אבות, ה', כ"א)

בס"ד לק"י ראש מגיח וחוזר עוד מבט היה עוזר לראות השתקפות של עולם ציפור שעפה ורקע כחול מים שקופים צבועים במכחול וגלים שעולים ויורדים ובודים עולם מטושטש

בס"ד לק"י. ושמעתי קול, בא מן העבר, אומר לי לךְ, לךְ לךָ. אנה? קולי אליו חזר. וענתה לי נפש נאנחה, על אחד ההרים- עולה. אני עם יצחק ושרה חולה. קמתי באשמורת לעשות מצוות יוצרי ובוראי, ונפשי שחרחורת מפני רחמי על יצחק בני. לחבוש לקחת לבקוע וללכת, רגלי נושאות. והיכן אני? עיני עגל תם, נשא אלי בני בן השלושים, האש כבר חם והיכן השה התמים?.. שתיקה כרעם-- ובני הבין אנה אנו הולכים. שתיקה רועמת- כאלף מילים. ומבט אחד של יצחק בליבי כאלף סכינים. ועלה הוא למזבח ושם ידיו סביב גופו, ואקח הכלי לנתח ואקרב הכלי לצווארו. ואגמור אומר לשחוט את בני, ויחד איתו אשחוט, את ליבי. ושב ואמר לי הקול מן העבר חזור, חזור אלי אברהם. והבן שלך, יחיה, אמר. והלב, ישאר לעולם. ובִנך את המבחן עבר ואתה אב המון גויים לכולם.

בס"ד לק"י אור גדול מאיר לעולם נשפך אל מי סער הים מוגבל בחול זהוב וחם. בריחוף רוחני הגיע ונדם ועף כציפור מעל אגם- אדם או מכונה

בס"ד לק"י ר"ה. היום בו עוברים כל באי עולם כבני מרון בדין. יום המלכת ה'. אבל מה זה בעצם הדבר הזה, המלכת ה'? מה זו המציאות הזאת בה ה' מולך בכל? להכיר אותה עדיין איננו מכירים, אך בכל זאת אולי אפשר לחוש אותה על קצה המזלג. מהי מלכות בכלל? נדמה, כי מלכות פירושה שילטון. "ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". אבל הרי ה' שולט פה בכל דבר. הוא מסובב כל הסיבות, מנהל את כל הפעולות. כיצד נוכל לאמר שה' איננו שולט בעולם, הרי זה אבסורד! מצד אחד אנו מאמינים בהשגחה, ומצד שני אנו מצפים לכך שה' "ישלוט" בעולם. הכיצד? ברור, כי מלכותו של ה' איננה כמלכות בשר ודם היא. לא רק בעוצמתה ומחוזי שליטתה, אלא יותר מכך, גם באופן מלכותה, בצורה בה היא מתגלית ומופיעה בעולם. כשה' מולך, אין הכוונה שהוא רק נותן פקודות וכל נתניו נהפכים להיות "יֶסְמֵנִים" שלו. זה לא שהוא מתיל את חיתתו על כל יושבי ארצו. כשה' מולך זה הרבה יותר מכך. עיני כולם נישאות אליו, לאהבה וליראה. כולם רוצים לעשות את רצונו בשמחה ובטוב לבב. העולם מגיע לשלמות. כשה' מולך, הוא מולך בכבודו, לא בידיו. "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך". כשה' מולך, כל העולם מקבל ומושפע-"ה' מלך, גאות לבש, לבש ה' עז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט", העולם יציב, עומד על מכונו. עומד במקום המוכן לו, ומקָיֵם את כוונות הבריאה. מלכות ה', היא שלמות מוחלטת, של הכל, ללא יוצא מן הכלל. למלכות זו, לשלמות זו, שמאחדת את כל העולם תחת כנף אחת, אנו מייחלים, מתפללים ומצפים... "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, אמן סלה"

בס"ד לק"י (ד"ת זה נכתב כד"ת לשבע-ברכות, אך הוא רלוונטי גם בלי זה) היין משמח או מאמלל? כשחכמים תיקנו את השבע-ברכות הם התקינו בתוכן גם ברכה סטנדרטית, לכאורה, ומוכרת- ברכת בורא פרי הגפן. ונשאלת השאלה מדוע הכניסו חכמים ברכה זו דווקא בשבע ברכות, ולא תיקנו ברכה אחרת? וודאי שאפשר לתרץ זאת ע"י הפס' הידוע והמוכר-"ויין ישמח לבב אנוש..." (תהלים קד טו). אך זהו צד אחד בלבד של המטבע, מצידו השני אנו מוצאים פסוקים הפוכים לגמרי! לדוג': (משלי כג כ) "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן..." ומצינו דומים לו בעוד כאשר נפנה למאמרי חז"ל נראה ששם העניינים מוקצנים אף יותר, ההבדל בגישה אל היין, האם הוא טוב או רע, מודגש שם לאין ערוך. ונביא מספר דוגמאות: דוג' לכך שהיין טוב: א. רד"ק (ישעיהו נה א): נמשלה תורה ליין מה יין משמח הלב כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אף דברי תורה כן שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב... ב. הגמ' (ברכות לה ב): חמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח (תרגום: יין יש בו שניים- סועד ומשמח) ג. וכן מצינו (פסחים קט א): תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש. עכ"ל. מכאן אף אפשר לאמר שהיין בא מיד אחרי הזבחים בדרגת השמחה שלו. שכאשר ביה"מ קיים, שמחת היין היא כאין וכאפס לעומת שמחת הזבחים, ולכן "אין שמחה אלא בבשר". ואילו ד. ועוד (עירובין סה): אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים (הכוונה לסנהדרין, בהמשך יבואר המושג-"מתיישב ביינו). ה. ושם בהמשך: אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים - אינו בכלל ברכה (רש"י: אין ברכתו שלמה) ועוד מקומות רבים מצאנו בכגון אלו. אך זה, כמובן, מן הצד האחד, אך מן הצד האחר: א. בגמ' (סנהדרין ע א): רבא אמר: "אל תרא יין כי יתאדם" - אל תרא יין שאחריתו דם. רש"י שם: שאחריתו דם- סופו יהרג עליו. (מדובר על בן סורר ומורה) ב. ושם בהמשך: דריש עובר גלילאה: שלש עשרה ווי"ן נאמר ביין (רש"י: לשון וי וי). ג. ועוד מצינו שם: דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ד. המש' בסנהדרין (ח ה): יין ושינה לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם. ה. וכן (מגילה ז ע"ב): רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. (תרגום: רבה ור' זירא עשו סעודת פורים ביחד, השתכרו, קם רבה ושחט את ר' זירא [עיינו שם לגבי סוף הסיפור]). וכן הלאה. לאור כל אלו נשאלת השאלה, מהו מקומו של היין? האם הוא משמח או מביא יללה? האם הוא טוב לאדם או שמא רע לו עד מאוד? נראה שהתשובה טמונה בדרך האמצע, כמה שותים? מתי? וכן הלאה. וגם לכך נביא סימוכין: א. על הגמ' שהבאנו למעלה (סעיפים א-ב, בדברים הרעים) יש קושיא: "רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. רבא רמי: כתיב (תהלים ק"ד) ישׁמח וקרינן ישׂמח, זכה - משמחו, לא זכה – משממהו" (רש"י: לשון שומם, שמשממהו ונוטל חכמת לבו.) ורש"י שם: זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי - משמחו, שמפקח את הלב. עכ"ל. ובאמת זו המסקנה, שכאשר האדם "זכה", היין טוב לו וכשלא... ב. ועל הגמ' שהבאנו לעיל (סעיף ד' בדברים הטובים) אומר רש"י: המתיישב ביינו - ששותה יין ואין דעתו מטרפתו.עכ"ל. כלומר, אם אדם יודע מהי כמות השתייה הנכונה והראויה אזי הוא מחכים כשבעים זקנים, ואם לא הרי שאדרבה, פוגע זה בחכמתו. וכעת, לענייננו. מה ליין בשמחת החתנים? ודאי, אם הוא בבחינת-"יין ישמח לבב אנוש" אז פשוט לנו, אך גם ראינו ש"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין"? לא קשה! זה במידה וזה שלא במידה. ובדיוק בגלל זה, בגלל סתירה זו, תיקנו לנו חז"ל לברך על היין בשבע ברכות. לסמל לנו, ובעיקר לחתן והכלה, שהכל צריך להיות במידה- השמחה והכאב, העבודה והמנוחה, וכן, אף הכסף לא כדאי שיהיה יותר מן המידה- " זכה - משמחו, לא זכה – משממהו". אם עושים במידה המתאימה- משמחו, ואם חס וחלילה לא... הכל עובד לפי הכלל של "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (משלי ג א), מה שבמקומו- טוב, ושלא- ה' ירחם. סיבה נוספת להתקנת היין בשבע-ברכות היא שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, הוא הגפן (כמו שהבאנו מסנהדרין ע, וכן בברכות מ) קודם זמנם. שהיו צריכים לחכות לשבת ואז לאכול, ואם היו מחכים, היה זה מביא ברכה- חיי עד ויחד עם זה דעת אין-סוף, אך הם לא שעו למצוות ה' ואכלו קודם הזמן, שלא במקום, והביאו מיתה לעולם (סנהדרין כ' ע"א ובתוד"ה: "נשים לצאת לפני המיטה"). ואנו כאן עושים תיקון כפול לחטאם- ראשית, אנו שותים את היין במקומו, לאחר ברכה ובמידתיות הנכונה. שנית, אנו מביאים חיים לעולם בחתונה, וזה בדיוק ההפך ממה שגרמו אדם וחווה ע"י חטאם.

בס"ד לק"י הוא עלה עם חבריו, הוא לפניהם והם אחריו. מידי פעם הביט לאחריו, לראות היכן חבריו. הם טפסו במעלה ההר, ללא מעצור, פן יעצרו את כולם כוחות השחור הם לא היו יחידים אלפי לבבות איתם, אך הם היחידים שחיתתו חרבותם... כולם היו שם, אישים נשים וטף, אפילו הגשם על ראשיהם חלף- והאוהל קם והיהודי נשם עד שהגיע השחור ואת הילד חטף מזרועות אמו אותו קטף ורץ ומחץ ונעץ וקצץ ומצץ וחצץ בין הבן ובין אמו ואביו... ושוב הם הורדו, בטיולית השבורה. ושוב הם דִדו, ברגל ישרה... ורק הוא חזר לשם. ורק הוא הביט, שוב, נאשם. ומפיו יצתה הצעקה ושם היא ענתה לו- השתיקה _________________ נכתב בעקבות העליה הראשונה, ובע"ה גם לא האחרונה, לחומש.

בס"ד ליקבה"ו זוג עיגולים שקופים שליוו את מראות החיים היום אמרו שלום השתדלתי להתייחס אליהם יפה לומר שלום, ולא בקול רפה לקפל את המסגרת הזהובה בעדינות ישנה ואהובה הבוקר הבהיר, והשמש המאירה השמים התכולים והענן הלבן הבגדים היפים עם עיטור התחרה והילדים היפים שמשחקים בגן הכל פתאום יתבהר בחן טבעי בלי המסגרת של המשקף שלי

בס"ד ליקבה"ו ששה סדרי משנה מסתיימים בשתי משניות מאוד מיוחדות. הראשונה נאמרה ע"י אמורא, ר' יהושע בן לוי, שלמד אצל רבי. והיא בעצם המשנה היחידה בש"ס שלא אמר אותה תנא (למעט פרק ו' מאבות, פרק קניין תורה, שמראשיתו מוגדר כהוספה מאוחרת, ובעצם רבי לא ערך אותו). גם בתוכן המשנה יש הרבה מה לדון, מדקדוקי לשון פרטניים, דרך צורת דרשת ריב"ל את הפסוק ממשלי, ועד למקום הייחודי שרבי בחר לשים למשנה כחותמת הש"ס. גם במשנה השנייה, שנאמרה ע"י אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן חלפתא, יש מקום רב להתבוננות. מדוע דווקא הנושא שלה חותם את הש"ס? איך הוא הבין מהפסוק שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה היחיד לישראל, כפי שנשמע מלשונו? כמובן שלא נגע כעת בכל השאלות ונעמיק בהן, אך חשוב לציין לפני כן שיש עוד הרבה מה להאריך בפרטי ובכללי המשניות הייחודיות הללו. השאלה שנתמקד בה, בע"ה, בדברי ריב"ל היא בדרך בה הוא דרש את הפסוק. במשלי נאמר (ח' כ"א): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". רש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק ומסבירים שהקב"ה אומר לישראל שיש לו טובה רבה הגנוזה עמו להנחיל לאוהביו, ובה הוא ימלא את אוצרותיהם. או בצמידות ללשון הפסוק- להנחיל לאוהבי טובה רבה יש לי, ולעתיד לבוא אמלא בה את אוצרותיהם. ריב"ל בא והופך את הפסוק. מה שהוא אומר, ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות", הופך את המילה "יש", מהבנה ש"יש לי", להבנה שמה שהקב"ה מנחיל להם הוא אותו "יש". ה"יש" הופך מדבר סתום ומובטח, לדבר גלוי וקיים. דבר מציאותי. בעצם אומר ריב"ל שהקב"ה ינחיל להם עולמות (העולם מוגדר כ"יש", כמציאות), וכמותם נלמדת מגימטרייתם- "יש"=310 (מעין מה שמלמדת הגמרא בסנהדרין, דף כ"ב עמ' ב', בדבר ימי נזירות אם כך, לא מובן מה פירוש המשך הפסוק "ואצרתיהם אמלא", הרי ה' כבר אמר שהוא ינחיל להם 310 עולמות, וכי יש עוד מה להוסיף על כך? האם אין בכך די כדי למלא את אוצרותיהם של בני האדם, אוהבי ה'? לשם הבנת המשך הפסוק, נמצא את האזכור הראשון בתנ"ך למילה "אוצר"- "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כ"ח י"ב). בפסוק שם המדובר הוא בשפע גשמי. מתוך כך נסביר שהמשך הפסוק במשלי עוסק בשפע גשמי. כלומר, הקב"ה יברך את חכמי ישראל מסכימים שדורשים סמוכים (למעט ר' יהודה [אם אני לא טועה]), ועל כן עלינו להבין מדוע סמכו את דברי ריב"ל לדברי רבי שמעון בן חלפתא? ומתוך כך, מדוע בחר רבי לסיים בדרך זו את הש"ס. לשם כך נוכל להביא ברייתא ידועה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך... ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". קשה להתעלם מן הקשר של ברייתא זו למשנתנו- צדיקים, שלום, "ה' עוז...". אלו בדיוק הדברים שרצה רבי להמחיש לנו בחברו את דבריהם של ריב"ל ורשב"ח (וכידוע כל הברייתות נכנסות בתוך המשניות, כפי שאמר אחד מחכמי ישראל). כל צדיק הגמ' בזבחים (קט"ז עמ' א') אומרת שהקב"ה שמר לישראל את התורה, הוא רצה להביא להם טובה זו, ושמר להם אותה. זו בדיוק אותה טובה, ש"י עולמות, שהוא שומר להם לעתיד לבוא. אותם עולמות שמגיעים כשכר על לימוד וקיום התורה, הם הטובה הגנוזה לעתיד לבוא. ועליה נאמר, על אותה תורה, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התורה היא עוז לישראל, על ידיה מתקיים העולם, והיא שמביאה לנו את הברכה והחיים עד העולם. החיבור בין התורה ובין השלום, כמו מה שעשה אהרן הכהן, (אבות א') הוא החיבור הנצחי שמקיים את העולם, הוא החיבור שמעניק ש"י עולמות, והוא זה שמסיים את הש"ס. ובעצם תחילתן נעוץ בסופן- כל הש"ס נעוץ בנקודה הזו.

בס"ד לק"י את אורך נבקש יבער לבנו באש אד יעלה מארציותנו ישקה את תאוות נפשנו ירגיע יקטין ויכרית יכרות ברית ברית דם ואש רצון קודש ואהבה רבה

בס"ד לק"י פריצת דרך אל המרחב פותחת פתח מאוד נרחב לגאולה שתבוא עכשיו לטובת מהפך המצב לרוץ לכבוש לקוּץ הבוֹש והבוּש. לחוש להחיש חשיקה מוחשית לשלמות אלוקית בארץ המעשית

בס"ד לק"י אאאאאאה!!! קולה הדהד בתהום ומהדהד עדיין באוזני התרסקותה אל הקרקע ורחשיה האחרונים לא יעזבוני עד עולם השלכתיה מאחורי גבי הותרתיה לאנחות ברוב אכזריותי ועתה מלא חרטה אני אחרי שובי נחמתי והישבתיה טהורה זכה נקייה אל ליבי

בס"ד לק"י לכך נוצרתי! לעבוד לכך נעשיתי! לעמול לכך נבראתי! לעשות לכך נאצלתי! להשתנות להתעלות להתגלות לא (רק) לבלות אינני רוצה בארץ חמדה וממתקים רק למלא תפקידים. ------------------------ אך כדי לעשות זאת ------------------------ עלי לשמוח עלי לרקוד עלי לפרוח בלי למעוד לקפץ, לחיך, לחבק כל הסובב לשלהב, לחלק, לחזק כל החובב כל המתחיל ואינו יודע לצעוד כל שאינו יודע איך לקום לאחר מְעוֹד ------------------------ כמו שהייתי ועודני עוד צעיר ותמים שמח רק בעוד בעוד מעט ואין רשע ואין אני לי מי לי ה'

בס"ד לק"י הייתי רוצה לרוץ אליך אבל אין לי לאן הייתי רוצה לחבק אותך חזק אבל לא הייתי מרגיש את זה הייתי רוצה לצעוק אליך ולשמוע קצת יותר מההד שלי אבל אני לא נביא אלא סתם יהודי קטן שהיה רוצה שתדבר אליו שתשוחח איתו. ולבינתיים (רק לבינתיים) אני אוסף ומחבק ומלטף לוטש עיניים, אוהב וחושף כל סימן ממך, כל שביב כל דיבור קטן החולף מסביב. ומנסה רק מנסה ליצור תמונה שלמה, אמירה או משפט מילה

בס"ד לק"י בתפילת מוסף של חג, אנו מדברים על עליית הרגל, שלוש פעמים בשנה, ואומרים שאז מביא כ"א את כל קרבנותיו שהתחייב בהם מאז הרגל הקודם: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך". וצריך בירור מדוע האריכו כ"כ, שכן היה מספיק לכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך", מדוע אם כן נאמר: "אשר נתן לך"? הרי אני מבין לבד את ברכת ה' אני מקבל! אלא שלימדו אותנו כאן יסוד גדול. התורה חששה שכשנעלה לרגל, במקום להתעסק, כפי שבאמת נכון לעשות, בקורבנות שאנו מביאים, נתחיל לפזול לצדדים ולנסות להשוות בין הקורבנות שלנו לקורבנות של חברינו. באה התורה ולימדה אותנו דבר גדול- יכול להיות שיבוא אדם עם מאה פרים, וחברו יבוא עם פר אחד בלבד, ובכ"ז השני יעשה יותר נחת רוח לה' ית', כיצד? הראשון הוא עשיר גדול, ובשבילו מאה פרים זה כמו חולצה של עשרים שקל. ואילו השני, היסוד הזה, איננו נכון רק לגבי הבאת הקורבנות ברגל, הוא נכון גם לכל רגע ורגע מחיינו. יכול להיות שיהי אדם צדיק וחכם ובעל מידות וכו' וכו', ואנו נסתכל עליו ונקנא, ונאמר: "מדוע הוא זכה לכל זה? הוא חכם... ה' הוליד אותו ככה, ורק אנחנו נולדנו כאלה רשעים", או: "אוף, הוא הצליח לעבוד על מידותיו כ"כ הרבה, ואני כאן כ"כ למטה, לא התקדמתי כלום". אומרת לנו התורה, לא בכך נמדדים הדברים! ההסתכלות הנכונה והאמיתית על המציאות בהפטרה של שבת הגדול קראנו בספר מלאכי פרק ג', שם נאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (תבדקו אותי, יכול להיות שהציטוט איננו מדויק), שואל על כך בעל התניא, באחד מהפרקים הראשונים של ספרו (בערך פרק י', אולי קצת אח"כ), מדוע כפילות הלשון? מדוע נאמר פעם אחת: "בין צדיק לרשע", ועוד פעם: "בין עובד אלהים לאש לא עבדו"? ומסביר האדמו"ר הזקן, שיש כאן שני מישורים שונים, האחד- סך המעשים, הבודק זהו בדיוק אותו היחס שמלמד אותנו הפסוק הקודם: "איש כמתנת ידו", זה בדיוק "בין צדיק לרשע", ו"כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך", מקביל ל"בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". זוהי ההסתכלות היחסית האמיתית והמדויקת, לא היכן השני נמצא, אלא היכן אני ביחס לתפקידי. זה ממש לא נכון, וזוהי פשוט הסתכלות של שקר, להשוות ביני לבין האחר במידת ההתמדה בתורה ובמצוות ובמידות, כי לא זהו העניין. לכל אחד יש תפקיד שלו הוא נועד, ולשם כך הוא קיבל כוחות מסויימים ומתאימים, ותכונות שונות מחברו, ע"מ שהוא יוכל לבצע את התפקיד, את רצון ה'. היחס הנכון להסתכלות הוא ביחס לתפקיד, היכן אני נמצא ביחס לתפקידי? דבר זה מוביל אותנו מיד להבנה שאין בכלל מה להשוות ביננו לבין האחר, אף לעניין היחס לתפקיד, שכן מהו התפקיד שלי אני בקושי יודע, אז אני יודע מהו התפקיד של החבר שלי? אני יודע היכן הוא נמצא ביחס אליו? יכול להיות שבזה שהוא יושב כל היום במטבח ומבשל לילדים שלו אוכל (כשאישתו עובדת), ואני לעומתו, יושב כל היום בביה"מ ולומד, הוא עושה לקב"ה נחת גדולה הרבה יותר ממני, שכן הוא עושה מה שתפקידו לעשות, ועוד מוסיף על כך בקיצור- אין למה להשוות בכלל בין החבר לביני, כל אדם צריך להסתכל על עצמו ומטרתו, ולהתקדם במסלול הזה עוד ועוד כפי יכולתו. לכל אחד תפקיד שונה, וממילא אין הדבר נמדד בכמות התורה/המצוות/המידות הטובות שלי ושל חברי, אלא ב"עד כמה אני עושה את רצון ה', עד כמה אני ממלא את הציפיות שלו ממני". יהי רצון שנצליח להסתכל ביחס הנכון והמתאים על המציאות, ומתוך כך לקיים את תפקידנו כראוי וכנדרש מאיתנו בשלמות, אמן!

בס"ד לק"י מניעות יש מניעות ויש מניעות. יש מניעות שבאות כדי שתתאמץ, ויש מניעות שבאות כדי שתתפוצץ, יש מניעות שבאות כדי שתתרוצץ, ויש מניעות שבאות כדי שתרוצץ. כל מניעה ועניינה הוא. אבל ברצוני הפעם להתייחס למניעות בכלל, או ליתר דיוק לסיבה שבגללה המניעות באות. יש סיבות ויש סיבות. לפעמים זה כעונש, ולפעמים כעזרה, ולפעמים זהו קרש שעוזר לקפיצה. למה הדבר דומה? לאבק שריפה (מוגדר כחנ"ה, חומר נפץ הודף). כשאבק שריפה נשרף, הוא משחרר גזים יותר מכמות החומר שהיה לפני השריפה. כאשר האבק הנשרף נמצא באוויר הפתוח, זה לא משנה, משום שהגזים פורחים באוויר ומתבוללים בתוך שאר הגזים. אך כאשר הוא נשרף בתוך מיכל או קופסה וכדו', אז את החומר, המוצק, יכלה הקופסה להכיל בתוכה, אך מכיוון שהחומר שנשרף יוצר פי כמה וכמה גזים, אין הקופסה יכולה להכיל את הגזים, ובשלב מסוים אם הוא בוער לה' יתברך בלי מניעות, בלי קופסה שתסגור אותו, אז הוא בסה"כ יוציא כמה גזים וזהו. אך אם מקשים עליו, אם מונעים אותו מעשיית הטוב, הוא פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו... אין מי שיעצור בידו, גם לא היצר הרע. "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך- שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת ה', ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות,..." (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח)

בס"ד לק"י בפרשת וארא מופיע פעמים רבות הביטוי הידוע שה' הכביד את לב פרעה. ונשאלת השאלה, מה זה "הכביד" את לב פרעה? מה זה לב כבד? היינו מבינים אילו ה' היה אותם את ליבו, או נותן לו לב אכזרי עשוי אבן נקייה, אך מה זה כובד לב? כובד הלב, הוא מצב בו, לא רק הלב כבד, אלא כל מערכות הגוף יחד איתו. יותר מזה, לא רק הגוף, אלא אף הנשמה כבדה. כל ישותו של האדם אומרת כבדות. מצב זה בו האדם מרגיש כבד, גורר עמו כמה סימפטומים נוספים. ביניהם, דיכאון, יחס שלילי, עצבות, רוגז ועוד כהנה וכהנה משלחות מלאכים רעים אל נפש האדם. כשפרעה היה במצב כבדות, אז הוא מסרב. הוא לא מוכן לשמוע. אין לו כוח לכל הטרדנים האלו. שני אנשים הזויים בני שמונים וקצת יותר שבאים בשם איזה אלוה לא נודע, ועוד רוצים ממנו שישחרר עם שלם של עבדים!! למישהו נשמע פה משהו הגיוני? לי לא. אז מה הפלא שפרעה, במצב צבירה כבד, אפילו אין לו הווא אמינא לשמוע לבקשה המופרזת של משה. ולכן זה גם הגיוני שהוא העביד את ישראל עוד יותר. הכבדות הובילה אותו לאכזריות נוספת, אז הוא חשב לעצמו- "עכשיו הם חושבים לצאת. כנראה שיש להם זמן לחשוב... נחסל להם את הזמן הזה". והוא הצליח, עמ"י לא שומע אל משה מתוך עבדות קשה מנשוא. מצב זה של כבדות לא נשאר אצל פרעה, הוא עלול להופיע, חלילה, אצל כל אחד ממנו. לכן, כדי לא לפול למצב זה, ולהשאיר עצמנו במיטה כאבן שאין לה הופכין, על כ"א ואחד ממנו, ברגע שהוא רואה שהוא מתחיל לפול למצב שבכגון זה, מיד לקום ולהתאושש, לרקוד ולשמוח, אף ללא סיבה. כשבן אדם מתחיל לפול לכבדות, עליו לשים לב לתמרור האזהרה שקורא לו ומתריע בפניו "זהירות!! מצב כובד לפניך!!! תשמח!!!!". זהירות, מים כבדים הם שלב בייצור פצצות אטומיות, שעלולות להשמיד עולם שלם... "כֹּבֶד-אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵהֶם... חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁבָה חֹרְפִי דָבָר" (משלי, כז, ג ו-יא)

בס"ד לק"י בפרשת שמות מובא סיפור הולדת משה, שליח ה' להנהיג ולהושיע עם ישראל ממצרים. למרבה הפלא, לא כתבה התורה את שמות "גיבורי" הסיפור, עמרם, יוכבד, מרים, בתיה. כולם, למעט משה מוזכרים כ- בן ממשפחת לוי, בת לוי, אחות הילד ובת פרעה. מדוע? למה לא יכלו לכתוב את שמותם? (זה גם היה מקצר לבסוף, כי בתחילה היו כותבים שם וייחוס, אך בהמשך היו כותבים רק שם, שהוא יותר קצר). הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות, כותב שאדם היוצא למלחמה, מצווה עליו לשכוח את משפחתו. את הוריו, אחיו, אשתו וילדיו. יש כמה סוגי מלחמות. יש מלחמה של רובים וחרבות. אך יש עוד מלחמה, מלחמת ה'. במלחמת חרבות, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אך לעומת זאת במלחמה לעבוד את ה', במלחמה מול היצר, שם "בתחבולות תעשה לך מלחמה". לא סתם אומר שלמה ומדגיש לך. לכאורה, לא היה צריך לכתוב זאת, אלא "בתחבולות תעשה מלחמה". בא שלמה ואמר, יש מלחמות שאתה צריך ללחום, וזו מלחמת היצר, לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. אף במלחמה זו, כך נראה, שייכת ההלכה המובאת ברמב"ם. כשאדם רוצה להילחם ביצרו, אין קרובי משפחה, כשהוא רוצה לעבוד את ה', אין שום דבר אחר, אלא ה' והוא. זהו. (ודאי שאין הכוונה שאל לא לכבד את הוריו או לשמח את אשתו ולחנך את ילדיו, חלילה, אך זה צריך לבא כחלק מעבודת ה'. ואף אם אשתו מכריחה אותו לא להתפלל במניין, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כי לא היא מדברת מפיה, אלא השטן, ומה שעל האדם לעשות זה להפוך את בקשתה זו לעבודת ה'. ואכמ"ל.). וזהו בדיוק מה שבאה התורה להדגיש לנו אצל משה. כשאדם בא לעבוד את ה', ויותר מזה, כשהוא בא להושיע את כל עם-ישראל, אין קרובי משפחה. הם אינם, אין להם שם, כולם בטלים הם אצל משה. וזהו לא רק לימוד למשה, הלוחם והמנהיג, שצריך "לשכוח" קרובי משפחתו. זהו לימוד גם, ואולי, בעיקר, אל קרובי משפחתו. התורה אומרת להם, שעל אף הקושי בזה שבנם אינו בבית, על אף שהבעל כל היום נותן שיעורי תורה, על אף שאבא לא נמצא כדי לעזור להכין שיעורי בית ולדבר עם בנו, על אף כל זאת ואף יותר, זהו תפקידכם. הוא לא עושה זאת בשביל עצמו, זה בשביל עם-ישראל, זה בשביל הכלל, ומעל לכל, זה בשביל ה'. ואין כמו ציפורה, אשת משה, כדי להוכיח לנו זאת. ומרים, אותה "אחות", היא זו שלא הבינה את המסר, ואכן היא נענשה. היא נענשה לא רק בגלל הלשון הרע שיצא מפיה, עפ"י הסבר זה נראה, שהיא נענשה גם בעקבות מחשבתה והסתכלותה המצומצמת, על כך שמשה פרש מציפורה, אך היא השכילה להבין שמשה עשה זאת גם בשבילה ובשביל אחרים, ולא בגלל רשעותו, חלילה.

בס"ד לק"י מוסר מהעבר. חסד מהחכמה. אחד מהשלם. רצון מהאיום, איום מהרצון

בס"ד לק"י ערב יום-כיפור. העולם מתעטף בלובן עדין. הוד משולב ביראה, פחד משולב באהבה. כולם מוכנים ליום הגדול והנורא היום בו יקבע ויחתם בחותם המלך, מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ואני שואל את עצמי, האמנם? האם באמת תשובה תפילה וצדקה, אמיתיים ככל שיהיו, יכולים לשנות את פני הדברים? הרי צדיקים ענקיים ממני ומכל בני דורי, היו ועברו מן העולם. ואין חולק על כך שכל ימי חייהם היו מצויים אותם הצדיקים בתפילה וצדקה, ולעיתים נדירות, כשנצרך, גם בתשובה. אז אם כך, מדוע אפוא עברו אותם צדיקים מן העולם? התשובה לשאלה זו טמונה בחציו השני של המשפט- "מעבירין את רוע הגזירה". לכל אדם יש שֵם בעולם, יש תפקיד. ואת התפקיד הזה עליו למלא ככל שיוכל, שכן זו היא תכלית הימצאותו בעולם, לשם כך הוא נברא. ומה קורה כאשר אדם גומר לתקן את כל מה שהוטל עליו? סטודנט חופשי? לא. יש שלב בו "טוב לו לאדם שלא נברא", לא בגלל שהזיק, אלא בגלל שהמשך הימצאותו בעולמנו רק עלולה להזיק, "וטובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל עולם הזה". במילים אחרות, מיתתו של האדם שגמר את תפקידו, לא באה כעונש. אלא אדרבה, היא באה לטובתו ועזרתו, ופעמים אף כשכר! אם נשליך זאת על המשפט הנודע, נבין כי התשובה, התפילה והצדקה, מועילים, ומעבירים הגזירה רק כאשר מדובר באמת ב"רוע הגזירה". אך כאשר זוהי גזירה טובה, אף אם מדובר במוות, אין הם "מועילים", שהרי לא לשם כך נועדו. הם נועדו, מעבר לעניין עצמו של עבודת ה' שבדבר, ע"מ להגן על האדם. ובמקרה זה, אם ימנעו הם את מיתתו הרי שרק הזיקו לו ופעלו ההפך מסגולתם. יותר מזה, פעמים ואף הם יביאו בעצמם את המוות על האדם. גם בדוג' שהבאנו לפני כן זה אפשרי. ויותר מכך, במקרה של מוות על קידוש ה'. מסופר על שני בחורים מישיבת מיר. שמיד לאחר השואה עלתה בליבם השאלה מדוע זה נרצחו גם צדיקי וגדולי ישראל במשרפות האש הלוהטות? והלכו לחדרו של המשגיח ע"מ לשטוח בפניו את אשר על ליבם. כשהגיעו, גילו למרבה הפתעתם כי החדר של המשגיח, שבדרך כלל היה פתוח, סגור. לא ידעו מה לעשות, וכבר חשבו כשהטו אוזנם לשמוע, הבינו כי הרעש הזה, הוא לא אחר מאשר המשגיח בעצמו היושב במקומו וממרר בבכי. לאחר מספר שניות פתח המשגיח את פיו והתאונן בפני בוראו על מר מזלו, על כי לא זכה למסור נפשו על קדושת שמו. התלמידים כבר לא היו צריכים תשובה לשאלתם, הם קבלוה מבעד לדלת... "אתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו"

בס"ד לק"י פרשת כי-תצא, פותחת במילים: "כי תצא למלחמה על איביך וּנְתָנוֹ ה' א-לקיך בידֶך ושבית שִׁבְיוֹ". לאחר מכן, מביאה התורה תיאור מקרה שאפשר שיקרה ואפשר שלא. אחד הלוחמים רואה אישה, גויה, יפת-תואר. הוא חושק בה ורוצה לשאתהּ לו לאישה. והתורה ממשיכה בדינו ובכל הנהגותיו ובמה עליו לעשות, אך לא נאריך בזאת כעת. על כל פנים, רואים אנו כי היציאה למלחמה הביאה את הלוחם המדובר לידי סיבוך בעבודתו את ה' ובשמירת מצוותיו (רש"י אם נחפש במקומות נוספים בהם נאמרה יציאה נראה שהיא מסוגלת לעורר בעיות ליוצא (זאת, כמובן, בתנאים מסויימים המתקיימים בדרך היציאה וביוצא עצמו. אביא שתי דוגמאות מפאת אורך היריעה, לפירוט והארות אפשר לפנות ולמקד, ואענה, בע"ה). דוג' ראשונה. בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, אנו מוצאים פסוק בו נאמר (כ', א'): "כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך...". שוב, יש יציאה. אך הפעם זה דוג' נוספת- בסוף פרשתנו קוראים אנו על מצוות מחיית עמלק (כ"ה, י"ז): "זכור את אשר עשה... עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". גם כאן, על אף שהיציאה טובה היא, יש בה פגם, יש פגיעה- עמלק. אז מה? מה עושים?? לא יוצאים?! לא, אלא שצריך לעשות הבחנה בדרכו של אדם. האם הוא יוצא ממקום או שמא הוא הולך למקום. כלומר, מהי מטרת הליכתו היציאה או הביאה. הבריחה או ההגעה. (ניתן לעיין בדברי הגרי"ז על הפס' "ויצא יעקב מבאר שבע וילך...", שאומר ששתי מטרות היו לו ליעקב. האחת- היציאה, הבריחה מעשו אחיו. והשנייה- ההליכה לחרן, לשם נישואי בנות לבן. ולכן גם "ויצא" וגם "וילך"...). כאשר אדם עובר ממקום אחד למישנהו, הדגש של מטרת המעבר צריך להיות על ההליכה למקום הבא, אל המדרגה הגבוהה יותר, ולא היציאה מן המקום הקודם. (ופעמים שכן יש עניין ביציאה, כמו במצרים. אך בזה צריך שה' יוציאו, או שיצא בשביל ה'. ולכן אם זה בבחינת "אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוקים..." כלומר ה' מוציא, וגם יש מטרה להגעה, ולא רק ליציאה. ה"סור מרע" בא בשביל ה"עשה טוב". ולא בנפרד. אך כאשר עניין נוסף, כאשר האדם יוצא למלחמה, אל לו "לראות", אלא שיבטח בה' בעיניים עצומות. זכר לדבר מהפס' מפרשת שופטים: "וראית סוס ורכב עם רב ממך"- "וראית" אותיות "ויראת". כלומר, וראית, ומתוך כך, ויראת מהסוס והרכב. אם כן, מה תעשה? "לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך"!!! סמוך עליו בעיניים עצומות, האמן בו באמונה שלמה, והוא ילחם לכם ואתם תחרישון.

בס"ד לק"י "ואל תדין את חברך" האדם עסוק בפעולתו, חשוב להדגיש, לא בעצמו, בפעולתו. ומתוך כך אינו יכול להבין (כ"א לפי רמתו) את פעולת חבירו, שעסוק גם כן בפעולתו הוא. וגם אם יעצור לרגע מפעולתו, לא יוכל לרדת עד לסוף דעת חבירו, מכיוון שלא הגיע למקומו. ולא זו אלא אף זו שלעולם לא יגיע לכך, זאת משום שחבירו בעל אופי מסויים השונה משלו, וגדל בסביבה השונה משלו, בעלת נורמות שאינן מוכרות לו מ"בפנים" וכן הלאה... אי-לכך לעולם לא יוכל להגיע למקומו על-כן נראה להסביר דברי הלל הזקן (אבות, ב', ה'):"ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"- אל תדין את חברך, כי לעולם לא תוכל להגיע למקומו. אלא תמיד "תדונו" לכף-זכות (כדברי יהושע בן-פרחיה, אבות, א', ו'). בתקווה לקיום, עמישב