ילדת פלא מוזרה

ילדת פלא מוזרה.

כבר חודש גיל רואה אותה, עם הגיטרה החומה שלה. יושבת על אבן גדולה, מנגנת את שיריה המוזרים. שערה הבלונדיני מפוזר, ולא מסורק וקולה צרוד. מכנסיה חאקי ועל עיניה החומות-כהות הסותרות את שערה הבהיר היא מורחת שכבות של עיפרון ירוק. ירוק, גיל תהה למה בחרה כזה צבע שלא מתאים לה. אבל במחשבה שנייה גיל תהה על הרבה דברים שיש בה.על החולצה שלה כתוב "הארי פוטר", אבנר אמר לו שזה ספר בעל דמיונות שרק אנשים שרוצים לברוח מהמציאות קוראים אותו. אבל היא נראתה לו ההפך, מתמודדת עם המציאות  בדרכה המיוחדת.

גיל רצה לדבר איתה. משהו בה היה שונה מכל הבנות שעד עכשיו הכיר. בכיתה שלו כולן היו אותו דבר. שכל מה שמעניין אותן זה לימודים, בגדים, מסיבות וסרטים. לגיל היה נמאס לראות איך כל בת בכיתתו היא העתק של בת אחרת.

ביום הראשון של שנת הלימודים השאלה הראשונה ששאלו אותו היתה: "כמה יחידות אתה עושה בבגרות במתמטיקה?" גיל ענה "חמש" בקול רגיל. בשבילו זה לא היה פסגת חלומותיו, פשוט היה לו שכל בזה והוא ניצל אותו, לא מעבר. הוא שנא אנשים שמודדים אחרים על פי הרמה הלימודית שלהם, זה היה נראה לו כל כך שקרי ולא אמיתי. הוא התחיל כבר בכיתה ט' יחידה אחת. למד בתיכון מוזר. בעצמו לא ידע איך שרד שם שנה שלמה, עד שהגיע לתיכון פה "ארזים". הוא התקשה להסביר מה היה שונה שם. אולי המנהל (שבאמת) אף אחד לא ידע איך קוראים לו, השקט בהפסקות, שכולם עשו שיעורי בית ולמדו לבחינה כלשהי, זה היה נראה לו כיתת מחוננים חננים. הכל שם היה משונה, ולגיל נמאס. לכן עבר תיכון ל"ארזים". פה יותר טוב. אומנם הוא לא ממש מצא פה חברים טובים, אבל החבר'ה חמודים, חוץ מהבנות, אף אחת מהן לא ענינה אותו יותר מדי.

עד שראה אותה, יושבת בכניסה לתיכון בסוף כל יום, שעה-שעה וחצי, מנגנת ושרה לעצמה. כולם חולפים על פניה בלי לתת לה מבט. ויש כמה בנות שיורדות עליה על שנראית הומלסית. היא לומדת בכיתה ט', כך התברר לו ששאל בת אחת שדיברה איתה חד פעמי.  

יום אחד התקרב אליה ושמע אותה שרה "האדם הוא יצור מזוהם, המתחפר מתחת לבגדים, קום והפוך לחיה". תווים מיוחדים היא ניגנה, לחן שונה ממה ששמע עד עכשיו.המילים בשירתה כה מהורהרות, ומעלה צמרמורת לגיל איך שהיא שרה.

'אני חייב לדבר איתה' חשב גיל, אך התבייש ממנה. היא שידרה שטוב לה לבד, עם עצמה והגיטרה, ולא צריכה איש.אבל לעיתים היה נדמה לו, כשהיתה מוסיפה כמה דפים לדפי השירה שלה, שהיא יותר מדי לבד, וזה לא טוב לה.

"הילדה עם הקול המיוחד והשירים המוזרים" כך כינה אותה בליבו, אפילו את שמה לא ידע. אבל הרגיש, איך לאט, בלי שהוא יכול לשלוט על זה, הוא חושב עליה, והרבה.

--------------------------------------------------------

גיל דאג, באמת דאג. כבר שבועיים שהוא לא רואה אותה את "הילדה עם הקול המיוחד והשירים המוזרים" כבר היה רגיל לדמותה כל יום אחרי הלימודים, ופתאום, היא איננה.

גיל היה מוכרח לדעת להבין מה קורה פה, מיהי. בהפסקה אחת נכנס לכיתה ט', חמשושית ניסתה להתחיל איתו. "היי, איך קוראים לך? מה אתה מחפש פה?" "תגידי, איפה חברה שלך, זאתי עם הגיטרה?" שאל אותה, מתעלם משאלתה. "אז אתה לא מחפש אותי?" ניסתה שוב "לי קוראים עינב" כאילו ששאל אותה, לא היה לו קריזה לשטויות האלה והוא יצא מהכיתה בלי להגיד לה מילה. "היי, אתה! חכה רגע" הוא נעצר רגע, מקווה שעינב הזאת תענה לו נורמלי. "קח את המספר פלאפון שלה". היא הקריאה לו את המספר וגיל שמר אותו הפלאפון שלו.

"ותדע לך שהיא דווקא באה כל יום, פשוט היום חד פעמי לא באה ללימודים , ולוידעת למה הפסיקה לנגן את השירים המפגרים שלה " "ואל תגיד שהיא חסרה לך" הוסיפה בהתנשאות. לגיל זה הספיק "תודה רבה לך" אמר והמשיך לכיתתו, שבדרך נזכר שאפילו לא שאל את עינב איך קוראים לילדה ההיא.

במשך היום חשב עליה, זה היה לו כל כך מוזר. הרגיש אליה קשור, שאכפת לו מהילדה הזאת, למרות שלא ידע מי היא. לעזאזל. הוא רוצה להכיר אותה. להיות איתה. לאהוב אותה.לאהוב אותה? גיל לא ידע אם הוא מאוהב בה בכלל, אחרי הכל בכלל לא ידע מי היא.

בסוף היום שעבר על יד האבן שלה, שוב חסרה לו דמותה.  'להתקשר אליה?' התלבט גיל. מה יגיד לה? שהוא רואה אותה כל פה כל יום ודאג לה? זה מגוחך. 'אבל אני מוכרח'. 'לא, אני לא מתקשר'. 'אבל באמת מעניין אותי מה קורה איתה, אז אולי כן להתקשר?' המחשבות עליה לא נתנו לו מנוח.

בסוף החליט להסתפק על צינתוק. הוא שנא לעשות את זה. שיגאל היה מצנתק אליו כל רגע פעם גיל אמר לו, "מה הקטע? אם אתה צריך משהו, תתקשר, בכיף. אם לא, אז אל תתקשר בכלל וזהו". אבל איתה, הו, איתה הכל אחרת.

היא חיפש את השם שלה בזיכרון, לא היה לו מקום לכתוב את השם שהמציא לה לכן הסתפק ב"ילדה מוזרה". "מתקשר לילדה מוזרה" היה כתוב לגיל על הצג של הפלאפון. אחרי ששמע שני צלצולים הוא ניתק, וחיכה, אולי תחזור, אולי.

אך לא. היא לא חזרה. הוא התיישב מול הטלוויזיה. משתוקק לשכוח אותה לכמה שעות טובות, צפה ב"אהבה שלי היא לא האהבה שלו" שהקרינו. תוך כדי נרדם על הספה.

"וזה תמיד אהבה, זה תמיד מסובך ונמאס" הצלצול פלאפון שלו העיר אותו בשעה אחד עשרה בלילה, נרדם לכמה שעות טובות, בהם לא חלם על כלום, וטוב היה לו כך. אך מיד שהתעורר שוב חזרה למחשבותיו, הצלצול נפסק. אפילו לא היה כח  לבדוק מי זה. לאחר דקה שוב צלצל לו הפלאפון, על הצג הופיע "ילדה מוזרה מתקשר אליך" גיל ענה. מקווה שהוא לא נשמע כמי שקם לפני כמה רגעים משינה.

"הלו'? התקשרת אלי בשעה שבע ורבע, מי זה?" גיל שתק. לא ידע מה לענות לה. קולה הזיז לו משהו בלב, דווקא שקט ועדין ומעט ביישן, לא כמו ששרה. "הלו'?" אמרה שוב. "האאא...היי, את לא מכירה אותי. קוראים לי גיל ואני בשישית ו..." הוא יסתבך. מה יגיד לה עכשיו? שהתאהב בה? שדאג לה? לעזאזל. "הא, זה אתה עם השיער השחור והעיניים חומות בהירות שמסתכל עלי כל יום?" "כן" ענה לה בחשש. נו, מה עכשיו? פעם ראשונה שהוא כל כך מתפדח משיחה פשוטה עם בת. עד כדי כך היא משפיעה עלי? הרהר גיל.

"טוב, מה רצית?" שאלה בהתעניינות. "הממ...שנייה, איך קוראים לך?" זה מה שעלה על דעתו להגיד, לדעת סופסוף את שמה. "פלא" היא ענתה לו. פלא, פלא, חשב על שמה ועליה.

"כן?" שמעה את פלא אומרת. "הממ פלא" היה לו מוזר להגיד את שמה "פשוט הממ.." הוא הסתבך ושוב שתק. "ראית שאני לא מנגנת כל יום אחרי הלימודים, ודאגת" אמרה במקומו. איך ידעה, השד יודע. אבל כן, היא קלעה. "נכון" הוא אמר לה. "טוב, מחר אני חוזרת, ביי" אמרה פלא וניתקה את השיחה.

השיחה איתה היתה לו כל כך מוזרה, עכשיו כבר ידע את שמה. פלא, איזה שם מיוחד, בחיים שלו לא שמע על השם הזה, פעם ראשונה. ופלא בעצמה, נשמעה לו עוד יותר מסקרנת ומעניינת. גיל חיכה כבר למחר, לראות אותה שוב. ומחר הוא גם ידבר איתה. כן, הוא יהיה גבר, יתיישב וידבר איתה על כל מה שמעניין אותו בה.

-----------------------------------------------------------------

היא השתנתה. משהו בה היה לו מוזר, גיל לא ידע להצביע על נקודה מסוימת. או שאולי רק נדמה לו בגלל שלא ראה אותה הרבה זמן? הוא לא ידע.

היא ישבה, כמו מלפני שבועיים, עם הגיטרה שלה, ניגנה ושרה. גיל התיישב לידה, הביט בה, הקשיב ושתק.

"ניסיתי להיות אחרת, אך לא הצלחתי, ונותרתי אותה פלא, שאין בה פלא"..." שוב הרגיש במילותיה ובשירתה משהו כל כך שברירי וזועק, הוא המשיך והקשיב בדממה. "אז מי אני? עוד סתם בת אדם, אלך אל הקבר, שלראשי רק סיכה" גיל ראה את עיניה נעוצות בו, ותהה אם היא חושבת עליו עכשיו, כמו שהוא חושב עליה.

"למה אתה פה לידי גיל?" שאלה אותו פלא. גיל לא ידע מה להגיד, שאלה פשוטה שהתשובה שלה כל כך מסובכת. מי יגיד לה? שרוצה הוא להכיר אותה? להיות איתה? לחבק ולאהוב אותה?

"את מנגנת מדהים" אמר לה, לא בטוח שזה קשור לשאלתה.

היא חייכה. "אתה יודע, אם אתה כבר כאן לידי, אתה רוצה לדעת למה אני פה?" שאלה פלא. רוצה?מת, משתוקק סופסוף לדעת מי את, מעבר לשם שלך. "כן" אמר גיל, קצר. אינו מעיז להראות לה מה הוא מרגיש אליה, והוא בעצמו, אינו בטוח ברגשותיו.

והיא דיברה, והוא הקשיב לה, כמו שבחיים לו הקשיב לאף בנאדם. מרותק, עד סוף דבריה. "אז, בעצם, את סתם פה?" שאל גיל מבולבל. היא חייכה וענתה "לא. אני נהנת מכך שאני מסוגלת להיות 'אני' ". גיל הסתכל עליה עדיין באותו מבט מבולבל, לא מבין. "תראה, אני באמת עכשיו יכולה להגיד לך ש'אני' אני, ובאמת עושה מה שחשוב לי. לא הכי חשוב לי המראה שלי, ובאמת, אני לא משקיעה בו יותר מדי. אבל אני הולכת שלוש פעמים בשבוע להתנדב במרכז רפואי אחד, מחלקת בלונים, שרה להם. כן, גיל, אני עושה את זה. ואני לא משוויצה, אבל אני חייבת לומר לך גיל. שזאת ההרגשה הכי טובה בעולם, אני פלא. עושה מה שבליבי, לא שמה על גדרי החברה, על מה שאומרים, על מה שחושבים, פשוט זורמת עם הלב שלי. כן, לפעמים זה מנותק מבני אדם מה שהוא אומר לי". פלא עצרה לרגע והמשיכה "זה קשה לי לפעמים, ה'אני' שלי, קשה לאנשים להתחבר אליו, ואני מוצאת הרבה את עצמי לבד. אבל תאמין לי, למרות זה, אני בנאדם מאושר. יותר מהרבה אנשים, שכל היום עם אחרים". פלא השתתקה. גיל גם חשב כמוה שדיברה מספיק. הם שתקו כמה דקות שבהלכן חשב גיל על מה שאמרה פלא. כן, יש צדק מסוים בדבריה. "פלא, אז מה זה השיר שלך? משהו על פלא ועל קבר, לא זוכר בדיוק?" שאל אותה גיל. "אה. זה יצא ממני. אני משתוקקת להיות הכי פלא. לפעמים כמו כל בנאדם, יש לי רגעי ייאוש שאני אומרת לעצמי 'לא, מי זאת במראה? אני לא מכירה אותה'" "כן, אני לא מלאך" הוסיפה בחיוך.

גיל חשב שהיא צודקת, אבל בעמקי ליבו לא רצה להיות כמוה, לנסות להיות כמה שיותר גיל, היה לו טוב, כמו שהוא, למרות שהיה בטוח, שהוא לא אמיתי עם עצמו בהכל.

היא ניגנה בלי לשיר והסתכלה על גיל.

"בעצם, לכל בנאדם יש את הרצון הזה, לא להיות כמו כולם, להיות שונה, אחר, מיוחד. אבל מדחיקים את זה כל כך חזק, עד שהרצון הזה משתנה להפך, להיות כמו כולם. וזה בעיה" אמרה פלא. לגיל זה היה נשמע מסובך, איך שהיא מדברת, בחיים לא היתה לו שיחה רצינית כזאת עם בת.

"תנגני לי שיר מוכר, טוב?" ביקש גיל. היא הנהנה וניגנה, שיר ילדים מוכר. "אבל אני תמיד נשאר אני". לא, גיל לא ידע מה עובר עליו, הוא מתחיל לנתח שירי ילדים, אבל השיר הזה כל כך לא נכון. הוא גיל, לא הוא.

גיל התחיל לצחוק, גם ממבוכה...פלא הצטרפה אליו.

גיל ידע, זוהי תחילתה של ידידות, שמקווה הוא שתביא אהבה. אך הרגיש, משהו שונה ומיוחד לטובה, בכל הסיפור הזה.

בטוח שיאהב את עצמו יותר, יעריך את עצמו יותר. ביחד עם פלא, כך קיווה. הוא לא ידע עדיין מהי אהבה, לא הרגיש אף פעם אהבה. אבל מה שידע גיל זה שהוא רוצה שיהיה לילדה המדהימה הזאת מולו את הכי טוב בעולם. הוא לא התאפק, וחיבק אותה. פלא נראתה מופתעת מקצת, אך תוך שניות החזירה לו גם. וגיל ידע, הוא אוהב אותה, זאת אהבה. עכשיו הכל אחרת. כי פלא, היא שונה ואחרת, מכל בנאדם שהכיר בעולם.

הם קמו ביחד, אחרי שעה וחצי של ביחד, לבד. וגיל קיווה, שיהיה לו עוד הרבה ימים כאלה, של פלא, של גיל.