לקחתי את היד,
בין דף לעיפרון
ורק דמעות גלשו בשקט.
נשימות קצובות,
דופק מאיץ,
אתה
ידעת אל ליבי.
שתקת לי.
לא לקחת את היד המושטת
לא מחית
הדמעה הנוצצת.
בלי פנים,
בלי גוף,
רק מילים שפותחות את הלב.
יכולת ללכת...
והלכת.
_________
הלוואי והג'ון דואו שזה מוקדש לו היה יכול לדעת...
תגובות
יש סרט ישן ומרגש של פרנק קאפרה בשם לפגוש את ג'ון דואו. איש עשיר חפץ שררה מקים תנועה עממית לתיקון חברתי מבלי שידעו שהוא עומד מאחורי התנועה. בראש התנועה נשכר לעמוד אדם כפרי תמים ששמו ג'ון דואו, ומשלמים לו להקריא נאומים בעלי אידאלים נשגבים חוצבי להבות. התנועה תופסת תאוצה וג'ון דואו הופך למועמד המוביל לנשיאות. העשיר שוכר את שירותיה של עיתונאית יפהפיה המתידדת עם ג'ון דואו ושומרת עליו בחשאי שיעשה את רצון שליחיו. לקראת הנאום החשוב שלו לנשיאות, מתפרסמות ידיעות בעיתונות שג'ון דואו איננו אמיתי. ההמון מאוכזב והעשיר שמאחורי הקלעים מודיע שהוא מוכן להוביל את התנועה. אלא שג'ון דואו מאמין בנאומים שנתנו לו לקרוא ומחליט על דעתו ללכת לנאום בכל זאת את נאומו. אנשי העשיר מודיעים לו שהם ימנעו את נאומו בכל האמצעים. ואילו העיתונאית, שבינתיים כבר התאהבה בו, יחד עם עוד אנשים הנאמנים לרעיון תומכים בו ומעודדים אותו. בסוף הסרט ג'ון דואו מתגבר על המכשולים ומתחיל לנאום.
כתיבה יפה משמיע ומתחברת בלי עין הרע אבל יותר מידי באויר יותר מידי נפוח.
כשאתה כותב למישו ובאמת רוצה שזה יגיע אליו בעצם בתת מודע באיזשהו מקום שיש אנשים שקוראים לזה טלפתיה זה מגיע אליו לפחות הרעיון המרכזי המסר והתחושה.