אורי ישב, עיניו נעוצות במסך אך מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים. אח שלו שם. אחיו הגדול, אלון. הוא יצא לשם, להגן על אמונותיו, אהבותיו ואחיו. אבל למה הוא לא התחשב קצת גם באחיו האמיתי, באורי, שחרד לגורלו ורוצה אותו לצידו, רק אותו?
על המרקע התחלפו התמונות, אנשים רבים דיברו וחיוו את דעתם אבל הוא, מה הוא רצה? רק את אלון, ומוטב לא בתוך ארון קבורה. רק שייגמר, מי צריך את זה בכלל? עוד הרוגים ועוד. הוא ידע, הוא הבין, הכל למען ישראל. למען עם ישראל, למען ארץ ישראל, אבל בכל-זאת...
ודמעה סוררת בורחת, מחליקה לה אט-אט על הלחי. ועוד תמונה מן המקלט בחיפה ועוד כתב ועוד פרשן, מה לו ולזה? גם אמא ואבא שלו יושבים שם, חרדים לגורלו של אלון, ואחיו, כולם דואגים ומייחלים לשובו בשלום. תחושה רעה מקננת באורי, משהו רע קרה, ליבו אומר לו זאת.
עוד כתב בטלוויזיה ובפיו בשורת איוב: כ-13 חיילים הרוגים. רק לא אלון, רק לא אלון. אם לא תפילה, מה עוד נותר לנו לעשות?
------------------------------
לא, זה לא יכול להיות. האם זה ייתכן? איך, ולמה דווקא הוא? זו בוודאי טעות, זו חייבת להיות טעות.
אלון, אלון שלו- מת? הוא לא רצה להאמין. כולם בוכים, למה הם בוכים? הוא לא יכול למות- פשוט לא! זה היה בלתי-אפשרי פשוט. אלון, עם כל החיות והאנרגיה שלו, הוא לא יכול ללכת ככה פתאום. אלון תמיד יישאר שם איתו, אלון, הנצחי, הגדול, שתמיד שם, הוא תמיד חוזר אליו, לאורי, הוא לא יאכזב אותו הפעם! אז למה לעזאזל הם בוכים?! אורי לא רואה, אבל גם הוא בוכה, בוכה המון.
אט-אט מגיעים אנשים, כולם כבר יודעים. רוצים לבוא- להיות שם, לעזור, לנחם. אורי לא צריך אותם. הוא רוצה רק את אלון לצידו. הוא נכנס לחדר שלו, תוך שניות הכרית כבר רטובה כולה. שם, ממש ליד, המיטה של אלון, וכל החפצים שלו, למה, למה הוא? תמונה מונחת על המיטה- אלון צוחק בה, מחייך וזורח מאושר. כך היה כל חייו. והחדר- כ"כ חי ואלון- כבר לא. אורי לא יכול לסבול את זה. אז זהו? ככה זה נגמר? אבל לא היה לו זמן להתכונן!
זה לא, לא נתפס. אלון תמיד יהיה, יתחתן, ועדיף כמה שיותר מהר, יהיה אבא, ואח"כ סבא, ו... איך בני-אדם מתים? איך? אורי לא הסכים לוותר. זו חייבת להיות טעות. חייבת. אלון, האח הגדול הנצחי. אלון חייב להיות תמיד. להיות שם בשביל אורי. אורי חייב להיות שם בשביל אלון. אסור לאף-אחד מהם להפיר את הברית הלא כתובה הזו!
אורי לא מבין למה הוא עצוב, זה לא, זה לא קורה! הוא רוצה את אלון, לצחוק איתו, לבכות איתו... לבכות. הפנים רדפו אותו, קצין גבוה, במשקפי שמש... והמילים... הוא תמיד יזכור את הקצין, ממש כאילו הוא זה שגדע ברשעות את חייו של אלון, כאילו הוא זה שהרס את נפשו שלו, של אורי, הוא יודע שהוא לא אשם, ושגם הוא מצטער, אבל הוא צריך מישהו להאשים והקצין במשקפי-השמש נראה כ"כ עמיד, כ"כ אדיש... כאילו שום-דבר לא יפיג את השלווה הזו, כאילו אין דמעות מאחורי משקפי-השמש...
הוא חוזר לסלון- אמא ממררת בבכי, אבא המום וכולם כ"כ אבלים. כל המשפחה שם,
רק אלון חסר.
אורי רוצה לצעוק: "אלון- איפה אתה?! דבר אלי, חזור אלי!!" אבל גרונו יבש. לאט-לאט זה חודר ומחלחל, אך לא נתפס- אלון איננו... איננו?
תגובות
שהמטרה שלו היא שתצליחי להוציא דמעות גם למי שלא מהישוב שלו, ולא מכיר אותו בכלל..
שהוא ירגיש כאילו הוא מכיר אותו כ"כ טוב עד שהוא בוכה עליו גם כשהוא לא מכיר אותו..
זה נכון?? (זה שניסה להסביר לה.. שכחתי מי זה..)
לנפח. להוסיף רגשות הסברים ותחושות.
שנכנס לנעליים..
אבל כדאי לשאול באמת את מי שמבין, כי אני ממש לא מאלה..