הוא מתכנס בתוכו, ילד עדין ורגיש, מופנם וסגור בתוכו, ומבודד לא אין חברים ולא מתחבר בחברה ולא בולט.
ילד שקט, שלא מרעיש ולא שומעים ממנו ציוצץ. ילד מסתורי , שאלות רבות מטרידות את מחשובותיו, בן 11 ומתנהג כמו אדם בן 20.
* * *
והנה נשמע הצילצול להיכנס לתחילת השיעור, המורה יהושע נכנס והתחיל את השיעור.
"שלום תלמידים, היום אני רוצה להעלות נושא חשוב בפנכים והנושא שהיום בו נדון " גמילות חסדים" מה זה גמילות חסדים בענכים?"
הרבה אצבעות הורמו בכיתה על מנת לענות לשאלתו של המורה.
"גמילות חסדים זה לעשות טובה למישוהא" אמר יהודה
עוד ילד הרים את אצבעו וחיכה שהמורה יאפשר לו לומר את תשובתו
"גמילות חסדים זה לעשות מצוות" אמר דוד
גמילות חסדים זה לא לתת צדקה ולעשות מצוות זה לעשות חסד לעשות טובה למישוהא בלי שהמקבל יחזיר לנותן" אמר ראובן
"טוב, כל אחד אמר תשובה יפה, אך אני רוצה לשמוע ממכם מה זה? איך אפשר לשנות את העולם ע"י גמילות חסדים" והאם זה ייתכן דבר כזה?"
"לא המורה" אמר אברהם "אי אפשר לשנות את העולם"
בפליאה המורה שואל : "מדוע אי אפשר לשנות את העולם אברהם?"
"מכייון שיש גנבים, פושעים ואי אפשר לצפות מהם להיות צדיקים וזה קשה לשנות אותם לכן העולם לא יכול להיות טוב יותר" השיב אברהם"
"טוב, אבל ביזה נדון אחרי זה, אך תשובה יפה אברהם"
לאחר כמה שניות של שתיקה המורה שם לב ליונתן שיושב בפינה, לבדו ומסתתר בתוך עצומו, המבט שלו, המבט שזועק "עזרו לי" רוצה שיעזרו לו אך אין מי שיעזור לו.
המורה הפנה את שאלתו ליונתן ורצה לשמוע את תגובתו אך בלי ביסוס יונתן הפנה את מבטו אל המורה , מבט קודר, מבט של כאב ושאל אותו שאלה שעליה לא היה מענה " איך אפשר לשנות את העולם שיש מתים? הרי בסופו של דבר כולנו נמות" אמר יונתן ושוב הפנה את מבטו הצידה והתכנס בעצמו.
עכשיו נשמע צילצול לסיום הלימודים , וכלום יצאו בצהלה ובשמחה לסיום הלימודים ורק המורה נשאר וסימן ליונתן להישאר.
שקט השחרר בכיתה, רק המנהל ויונתן.
"יונתן, קרה לך משוהא"
"לא"
"מדוע הינך עצוב " שאל המורה
"מדוע אתה סובר שאני עצוב המורה?"
"ספר לי, ספר לי את יגונך, את מה שכואב לך"
"הלוואי ויכולתי" השיב יונתן שפניו עצובות
"טוב," אמר המנהל" "אם תצטרך עזרה ממני, או כל דבר כל שהוא אל תהסס אני תמיד אעזור לך" השיב המורה
ולאחר דמה דקות אמר לו המורה שהוא יכול ללכת .
"להיתראות" אמר המנהל
והנה כמה צעדים הוא הולך לכיון הדלת ונעצר, יש משהוא שהוא רוצה לספר למורה, אך משוהא עוצר בעדו , יהושע שם לב לזה "יונתן אתה צריך משוהא?" שאל אותו.
"אנשים רבים אמרו שיעזרו לי ולא עזרו, הבטיחו ושיקרו!" לאחר שתיקה של דקה שאל "אם בני אדם נולדים בשביל לחיות מדוע הם מתים? ואם בני אדם נולדים בשביל למות מדוע הם חיים?" שאל יונתן.
לשאלה הזאת לא היתה מענה ואף למורה יהושע לא היה מענה, ניסה להסביר ליונתן שיש תשובה אך יונתן לא רצה להקשיב ונפרדו לשלום.
* * *
יונתן בדרכו לביתו, ורוח עזה נושבת וטיפות של גשם מטפטפות עליו, קשה לו להיתרכז עכשיו , ונה הוא בוכה ולא יודע למה הוא בוכה, רוצה לעצור את הדמעות אך לא מצליח.
רק קולה של הרוח נשמעת ורעשי הטיפות נשמעים באוזניו של יונתן.
בצעדים קטנים צועד לביתו, והנה הגיע ונכנס הביתה.
* * *
"יונתן, תראה איזה גשם בחוץ וכך אתה מסתובב בלי מטריה!" כעסה עליו אמו "דאגתי יונתן, פעם הבאה תיקח מטריה ושים אותה בילקוט שלך"
"סליחה אמא"
"זה בסדר יונתן, אך תזכור להבא לקחת, תוריד את המעיל ותחלוץ נעליים ובוא תאכל עם האחים שלך ארוחת צהריים".
* * *
יונתן, נכנס לחדרו, הוריד את המעיל, חילץ נעליים והחליף את הגדים ולבש בגדים חמימים ונעימים"
הוא גווע מרעב , אך מחשבות רבות עטפו אותו ששכח מהאוכל
"יונתן!" נשמעה קולה של אמו ""בוא לאכול"
* * *
הוא מריח את האוכל מהמטבח, ריח טוב, מרק עם עוף ותפוחי אדמה וירקות, המאכל הכי אהוב על יונתן בעונת החורף
"תנטול ידיים יונתן" וכפי שאמו הורתה לו כך עשתה ואחרי זה בירך "המוציא לחם מן הארץ".
לאחר כמה דק' כל הילדים שימו את האוכל נטלו ידיים למים אחרונים ואמרו את ברכת המזון.
אצל יונתן זה היה שונה, הוא אמר את ברכת המזון בעצב ובכאב כל מילה ומילה הוא הדגיש עצם את עיניו והחל לומר את ברכת המזון עומד לבכות אך לא בוכה, לא! יונתן גדול! הוא לא צריך לבכות! עכשיו הוא מברך ברכת מזון! - קול פנימי לחש לו.
תגובות
אורטל! איזה כישרון עצום!!
אבל הערונת פיצפונת- רק הערה טכנית- כתבת בהתחלה המורה י'הושע, ואז שינית את זה פעמי'ים למנהל...
שאול המלך