היא התחתנה. והיא מאושרת. אמנם, הוא לא נעים-מזג כפי שהיה לפני שהשיגרה החלה לחנוק אותם. למעשה הוא ממורמר תמידית. בלי אף סיבה. אבל הם מסתדרים. הם חיים ביחד וזה כל מה שצריך. אין ביניהם כעס או ניכור. שקט של מאתיים חמישים קילו אולי, אבל לא כעס. בכל-זאת, הוא לא יודע.
שנתיים אחרי שהתחתנו היא החלה להרגיש שהם מתרחקים והשקט התחיל להכביד. שיגרה של זוגות נשואים, אמרו לה כולם, זה רגיל וזה בסדר. את לא ילדה קטנה, את לא צריכה את כל הקשקושים הרומנטיים האלו. אבל כנראה שהיא עוד לא התגברה עליהם. בפעם הראשונה שזה קרה היא לא ידעה מה לעשות. מתחת לדלת הייתה מעטפה צהובה, מעוטרת בשמה אך לא בכתובת או בול. ובפנים הייתה פיסת אושר קטנטנה. שיר אהבה. אליה. בלי הקדשה, בלי חתימה. רק אהבה יצוקה. היא גילתה שהיא דווקא כן זקוקה לקשקושים הרומנטיים האלו. והיא קיבלה אותם, בשקט. כל אחד מהם קרן אור לכמה ימים. לא יותר מפעם בחודש. זה די לה. תריסר מכתבים בשנה כפול שלוש שנים... צרור קטן של כארבעים ושמונה קרני אור שהיא מחביאה מבעלה במגירה. כשהשקט מכביד היא מביטה בהם. טיפת אור.
בלילות היא חולמת עליו. בלי לישון. היא לא מצליחה להירדם מסקרנות. שוכבת ערה במיטה ומדמיינת את האביר הרומנטי שלה, את החיוך האדיב שלו... מדמיינת אותו בא אליה מתוך השקיעה ועיניו הטובות בוהקות. כבר שלוש שנים שהזר הזה מביט בה מרחוק, רואה את אהבת-ליבו מכלה את חייה עם גבר אחר.
היא הולכת ברחוב וחושבת שהבחור החייכן שמדבר בסלולרי יכול להיות הנסיך המסתורי שלה, וגם הבחור בפינה עם השווארמה וגם הגבר האלגנטי שחוצה רק באור ירוק... רואה אותה מרחוק וכמה לבוא אליה ולומר לה. אבל היא לא שלו. היא רוצה לצעוק לכל אלמוני ברחוב שמתעטף בארשת-פנים סימפטית שהשירים האלו הם האור שלה. היא רוצה לומר לו את זה, לזר המקסים הזה. היא רוצה לצעוק את הסוד שלה.
כל דקה בה היא לא קוראת את שיריו היא חושבת על צרור המעטפות הצהובות שבמגירה ומתגעגעת אליו. מנסה לנהוג בקור רוח אחרי שעוד מעטפה מופיעה על המפתן (תמיד כשבעלה אינו בסביבה. הנסיך מבין את פחדיה). ומה אם בעלה יודע? מנסה לשכוח אותם ונזכרת עוד יותר. תמיד עוד יותר. ומחכה עוד יותר.
מחכה כל השנה לתשיעי בנובמבר. בארץ מולדתה זהו שיא האביב. ביום זה דופק השליח על הדלת ומוסר את הזר, בלי מסר או פתק. רק כמה סיגליות פורחות בעדינות קשורות בסרט צהוב.
דווקא התשיעי בנובמבר. היא נזכרת בימי ילדותה בארצה הישנה, באביב הזועק בסגול. בסיגליות. לפעמים נדמה לה שסיגליות אף-פעם לא היו חלק מזכרונות ילדותה. אולי האהוב המסתורי שזר את פרחיו בתוך זיכרון שנותיה המאושרות. כמו שהוא השחיל את הרומנטיקה אל חיי השיגרה שלה מתחת לדלת.
הפסקת צהריים בעבודה, הוא חוזר הביתה. לא נכנס כמובן. רק מנשק קלות מעטפה צהובה ומשחיל אותה, ונעלם מהר. היא לא יודעת, הטיפשונת. היא לא מדמיינת ולא מנחשת. ואיך תנחש שהאביר הרומנטי שהיא נהנית לחלום עליו בהקיץ הוא בעלה הרוטן והעקשן? אם תגלה יום אחד היא תאבד את עצמה. יש לה חלוקה ברורה כבר שלוש שנים. חיים- עם בעלה, אהבה- עם הזר המסתורי. והם אותו אדם! היא תשתגע אם תשמע את זה.
זה בכלל התחיל כבדיחה. כתב לה מכתב סודי ומסקרן והניח מתחת הדלת בהנחה שתתרגש למראה המחווה הרומנטית ותודה לו בערב. היא לא אמרה מילה. הוא עשה זאת שוב כעבור כמה שבועות. בסוף הבין. היא חושבת- מקווה- שזה מישהו אחר. אביר מסתורי על סוס לבן. הוא שיחק את המשחק שלה, משאיר רמזים בכל מקום. תשיעי בנובמבר- היום שבו הם נפגשו. איך היא לא זכרה? הטיפשונת, כל-כך הרבה דברים היא שכחה. באותה פגישה ראשונה היא סיפרה לו על אביב-נובמבר של ילדותה, ועל הסיגליות. והוא שלח לה הצעת נישואין במעטפה צהובה.
אבל היא לא זוכרת והוא משחק את המשחק שלה. משחק הנסיך המסתורי. גם הוא נשאר ער ושומע אותה מתהפכת בלי לדעת שהאדם שעליו היא חולמת נמצא ממש לידה.
הוא נכנס הביתה בערב, קצת עייף. היא לא שואלת ולא מתעניינת. הוא מביט חטופות במפתן. רק היום בצהריים הייתה שם מעטפה צהובה ועכשיו יש אור בעיניה של אשתו והיא מזמזמת שיר עם מנגינה מתוקה.
הוא נכנס ויש לו שקיות שחורות מתחת לעיניים ומבט הרוס. היא לא באמת מקדישה לו מחשבה, רק תהייה קטנה, מה אם הוא באמת יודע? כחמישים מעטפות צהובות צרורות עמוק במגירה והוא לא יודע. אסור לו לדעת. המעטפות במגירה ובליבה פורחות סיגליות. המון סיגליות.
ע"פ סיגליות. מילים ולחן: סוברדו. גרסה עברית: יהונתן גפן.
תגובהתגובות