בס"ד
השעה הייתה בערך 20:40 כאשר זה קרה.
הייתי בחדר, בקומה הרביעית בפנימייה של מרכז הרב באמצע לארוז תיק לשבת, כאשר לפתע שמעתי שני בומים. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש, הייתה שאלו סתם נפצים שהישלצ"ניקים פוצצו (הם כבר עשו את זה המון פעמים). ומכיוון שאלו היו בומים חזקים עם הד, חשבתי שהם בטח הכניסו את הנפצים לתוך צינור ופוצצו את הנפצים בתוך הפנימייה.
אולם משום מה, בכל זאת פתחתי את דלת החדר והסתכלתי למסדרון, לפתע אחד מתלמידי הישיבה רץ בבהלה לחדר שבדיוק מולי, שאלתי אותו, מה קרה? ובמחנק הוא פלט "מחבלים!", תוך כדי שהוא נועל את דלת חדרו.
ישר הבנתי מה קורה, סגרתי את הדלת במהירות, כיביתי את האור ונשכבתי מתחת לאחת המיטות בחדר. צרורות של יריות התחילו, יריות חזקות ובעלות הד. לאחר כמה שניות החלטתי לצאת מתחת למיטה, ולעבור למרפסת. ההיגיון היה פשוט: א. אולי אמצא דרך לרדת ולברוח מהבניין, ב. אם המחבל יפרוץ לחדר אני אוכל לעבור ממרפסת למרפסת (באותה קומה).
ע"פ היריות שיערתי שהמחבלים נמצאים בקומה הראשונה ושנייה של הפנימייה, וחששתי שהם עלולים לעלות ולנסות לעבור חדר, חדר. (וכבר היו מקרים).
יצאתי למרפסת, וחיפשתי דרך לרדת אך ללא הועיל, לא ראיתי שום דרך אפשרית. טיפסתי לצד השני של המעקה, מוכן לעבור מרפסות אם יהיה צורך.
תוך שניות ספורות ראיתי מתחתיי, עשרות חבר'ה קופצים ומטפסים מטה לאדמה מהמרפסות בקומות א' ב' וג', פשוט "נשפכים" החוצה כאילו אחזה בהם דיבוק, אני רואה את אחד החבר'ה נוחת לא טוב, הוא צועק בכאב, וחבריו תופסים בו ועוזרים לו לברוח. אני רואה את הרב שבדיוק היה באמצע להעביר שיעור, מחפש דרך לרדת מהמרפסת בקומה השנייה, ולא מוצא, הוא גם רב וגם אינו צעיר, לבסוף בעזרת החבר'ה הוא מצליח לרדת ובורח. ואני, אני תקוע, לי אין דרך לרדת, לי אין דרך לברוח.
באותם רגעים, כמה רציתי לברוח, איכשהו לטפס מטה, אבל כלום, לא מצאתי שום דרך אפשרית, וכך נשארתי, מחזיק במעקה מהצד החיצוני של המרפסת בקומה הרביעית, מחכה למחבל, מחכה למותי.
מבנייני השכנים מסביב שמעתי אנשים צועקים, "בואו אלינו" "כל מי שרוצה, שיבוא אלינו", אולם, לנו מה זה הועיל?, אני תקוע למעלה, לבד עם חבר, אותו חבר היה במרפסת בקומה מתחתיי, גם הוא לא מצא דרך לרדת.
הרגשתי לכוד, לא יכולתי להתגונן, לא יכולתי לברוח, וה' ישמור כמה רציתי לברוח מהבניין הזה. והיריות בשלהן, דקות שלמות עוברות, והזמן כאילו עצר בשבילי, וכל רגע אני מצפה לשמוע צעדים רצים, לראות את המחבל פורץ לחדרי, לנסות לעבור למרפסות אחרות, ומי יודע? אולי כך להינצל.
אולם כלום, היריות עדיין ממשיכות, יריות חזקות, צרורות ובודדים, מי יודע איזה גהינום נמצא שם למטה? וכמה זמן ייקח עד שזה יגיע גם לכאן, אליי? ואני, אני פחדתי, ה' ישמור כמה פחדתי, הרגשתי שהמוות כל כך קרוב, ידעתי שהמוות כל כך ריאלי ונמצא כל כך קרוב. וכמו כל יהודי התחלתי להגיד תהילים, כל הזמן אומר תהילים, ובין לבין, אומר קריאת שמע ברטט, כאילו זה הק"ש האחרון שלי.
יריות, תהילים, יריות, תהילים, ק"ש.
ועדיין היריות נמשכות עם הפסקות קצרות בין לבין. למה זה לא נגמר? איפה כוחות ההצלה? אנא ה' עזור לי אני לא רוצה למות. אנא ה' עזור לנו, תסיים כבר את האירוע.
וברחוב מתחת, אנשים הולכים כאילו דבר לא קרה, וילדי ישל"ץ צועקים אליהם: תברחו יש מחבלים! בום! בום! בום! מלחמה! פיגוע! רוצו!! והם מתעלמים, אולי הם חשבו שזו סתם מתיחה של ישלצניקים. ואז עוד צרור והם ברחו.
מתחתיי אני שומע את חבר שלי, נאנח ופולט יבבות חלשות, אני מסתכל אליו, הוא תופס במעקה ובכוונה אומר פרקי תהילים, אני מנסה להרגיע אותו, אני אומר לו, שנראה לי שהיריות בצד השני של הבניין, משמע שהמחבלים מתרחקים מאיתנו.
לאחר כ9 דקות נוראיות, יש לי רעיון. אני נתלה מהמרפסת של הקומה הרביעית, ומבקש את עזרת חבר שלי, הוא עומד ומחזיק את ידיו לגובה מעל ראשו, ואני בדיוק מגיע לידיים שלו ונעמד עליהם. ואז בלי להחזיק בכלום, בעוד ידיי נצמדות אל תחתית המרפסת בקומה הרביעית, אני עומד על הידיים של חבר שלי ובדרך הזויה מצליח להטות את גופי ולקפוץ איכשהו לתוך המרפסת שלו.
יש! הצלחתי! אני מורה לו להישאר במקומו, ואני מתקדם למרפסות האמצעיות, אני מוצא שם מזגן, מצוין, בדיוק מה שאני צריך, אני מסמן לו לבוא, הוא לא מתמהמה. אני נתלה על המזגן ויורד לקומה השנייה, ומשם לראשונה ואז לאדמה, חברי ממהר אחרי, ושנינו פורצים בספרינט מטורף החוצה מהשטח של הישיבה. בכביש שוטרים מכוונים נשקים ומחפים עלינו, תוך כדי צעקות עידוד "רוצו" "רוצו", ותאמינו לי רצנו. רצתי ברחוב כעשרים מטר עד שאני רואה כמה חברים באחת המרפסות של השכנים.
לפני שעליתי אליהם, שאלו אותי כמה אנשים מה קורה בתוך הישיבה, אבל מה אני יודע?
הסברתי להם שהם יודעים יותר ממני, כי הם הקשיבו וראו חדשות ואילו אני רק עכשיו יצאתי.
מיהרתי במעלה המדרגות, וחבריי יצאו לקבל אותי. ישר לקחתי מאחד החבר'ה פלאפון (את שלי השארתי בהטענה בחדר- ליד המצלמה והלב), והתקשרתי הביתה, כל כך דאגתי שהמשפחה שלי שמעו שהיה פיגוע במרכז הרב, ומכיוון שהם לא היו מצליחים להשיג אותי, היו נלחצים חבל"ז, בנוסף יצאתי כ9 דקות לאחר תחילת האירוע (שזה ממש לקראת הסוף), שזה המון זמן לדאוג לחיי אדם.
לאחר שהרגעתי את אימא, ודיברתי איתה כמה דקות, (מבנה השיחה: דקה וחצי של שטויות, חמש דקות על הפיגוע, ואז הסטתי את השיחה לטיול שהיה לי שבוע שעבר). לאחר שדיברתי עם אימא, התקשרתי לחבר, ידעתי שכל החברים מתקשרים אחד לשני, וברגע שחבר אחד יודע משהו, אז הוא יודיע לכל השאר, וכך היה.
לאחר זמן הבנתי שכמה מחבריי במרכז ממש דאגו לי כי הם ידעו שאני לומד באופן קבוע בספרייה בשעות האלו, וכמובן שהם לא הצליחו להשיג אותי (כי הפלאפון שלי היה בחדר).
עמדנו שם בחדר אצל השכנים, קבוצה של מרכזניקים, עסוקים בארבעה דברים, טלפונים, חדשות, תהילים, ודאגה לחברים. לאחר כמה דקות דיווחו בחדשות על 6 הרוגים, ועם הזמן המספר עלה.
לאחר כרבע שעה בדירה, כאשר היה די ברור שהאירוע הסתיים, למרות שהמשטרה עדיין ערכה חיפושים בישיבה ובשכונות, יצאתי מהבניין. הלכתי לחפש את שאר החבר'ה מהישיבה. היו שם המון אנשים מחוץ לישיבה, שסתם מתוך סקרנות הגיעו, חיפשתי את החברים שלי, מישהו ממרכז, מישהו שאני מכיר, אולם כמעט ולא מצאתי, נראה היה שרוב החבר'ה עדיין אצל השכנים.
לאחר כמה דקות מצאתי חבר ראשון, איני פסיכולוג אבל הבנתי שהוא במצב רגשי קשה, לקחתי אותו והרגעתי אותו, וכך עברתי בין החברים שמצאתי, לאלו חיבוקים, ולאלו סיפורים אישיים, ולכולם שאילה על מקום החברים, וכמובן, כמובן, תמיכה נפשית בחברים (וה' ישמור כמה כאלו היו).
כאן לא נגמר הסיפור, לאחר כשעה וחצי, התכנסנו תלמידי הישיבה ברחבה מתחת לבניין של ראש הישיבה, תהילים, רישום, חיבוקים, סיפורים אישיים, ובעיקר חיפוש חברים ותמיכה בזקוקים.
איני יודע באיזה שעה, אולי ב1 ואולי ב2 בבוקר\לילה התכנסנו כל הישיבה באולם ספורט בשכונה, שם הרבנים הודיעו מי הנרצחים ומי הפצועים. עוד קודם לכן הוזנו משמועות, אבל שם באולם, הכול היה סופי, הכל היה אמין.
אני לא יכול ולא רוצה לתאר את הבכי, את הרבנים את התלמידים, את דברי הרבנים, ואת פעימות הלב של הניצולים.
ב3 וחצי הסכימו לנו לחזור לפנימיות, ולאחר שעה ארוכה של טלפונים (סוף כל סוף השגתי את הפלאפון שלי), וסתם דיבורים בין החבר'ה. פרשתי לישון.
גם כאן הסיפור לא הסתיים, שישי-כל היום טלפונים עד ממש לפני שבת. שבת! אוי שבת, שוב העמידו אותי בניסיון, אסור להצטער ולהתאבל בשבת, וכך ניסיתי להסביר לעצמי, אבל ללא הועיל, בקבלת שבת הדמעות זלגו, ופניהם של שלושת חבריי שנרצחו עלו למול עיניי, שבת! אוי שבת קודש.
אני מודה לקב"ה שנתן בי את הכוח לשמור על קור רוח לאורך כל האירוע.
ואני מודה לקב"ה שנתן לי את הכוח להיות שם כשחבריי היו צריכים אותי.
ואני מודה לקב"ה שנתן לי את חיי במתנה.
כשכתבתי את זה בפעם הראשונה, היה זה במוצ"ש, השעה הייתה 3 בבוקר, ישבתי על המיטה בחדר, בדיוק איפה שהייתי בתחילת הפיגוע, וכתבתי. סיימתי לכתוב, אבל הייתי מצוברח מהתוצאה, ולצערי, לא היה לי כוח לשכתב או אפילו לעבור או לתקן איות, למרות זאת פרסמתי. עכשיו יומיים אחרי, למרות שהכריחו אותי, תיקנתי קצת .
אסיים בפסוק מירמיה:
"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"
שיהיה לכולם שבוע טוב וחודש מצוין ושמח
ברוך
תגובות
שכל מילה שאכתוב..לא תסביר... מה אני מרגישה
יש רגעים שלא צריך להגיד כלום..
בע"ה שנשמע בשורות טובות!!
תהיו חזקים!!!!
שנזכה ונראה בבנין ביהמק"ש בעז"ה..
תודה!!! זה עשה לי משהו טוב!!!!!
כל הכבוד שאתה כותב על זה- זה קשה (מניסיון).
אתה כותב יפה!
הדבר הזה כ"כ מדהים! כ"כ חזק! וכ"כ מציף...