שוב מונפת מאכלת.

בס"ד

ט' באב התשס"ו, שנה לגירוש גוש-קטיף. 

החורבן לא מרפה, החורבן לא עוזב,

הנה שוב הוא מכה, שובר לב, לב כואב.

אלפיים שנות גלות ועוד חורבן אחד,

איה עם הנצח, הישוב אותו עם מאוחד?

שנאת אחינו לשווא ללב מחלחלת,

ומעל לצווארנו שוב מונפת מאכלת.

כיצחק העקוד, כדוד שברח,

כאבות במצרים, עם עזוב, עם נשכח.

ובמקום להגן, את עצמנו שוברים.

איכה הולכו שולל חיילים גיבורים,

למה את אחיהם הכו וגירשו,

למה כבוד מקדש-מעט חיללו וביישו?

ושנאת אחים חינם שוב לדם מחלחלת,

ומעל לצווארנו שוב מונפת מאכלת.

כיצחק העקוד, כדוד שברח,

אל ייאוש, יש תקווה, אלוקים לא שכח.