נאמן לעד

עשיתי גירסא חדשה לסיפור...שנערכה ע"י לא אחר מאשר הרב הסופר חיים סבתו...הרב שלי!כבוד...

תהנו!

בית משפחת מאיר, שקט. עוד מעט יגמר היום. וזכרונו יישאר רק על גבי הלוח. הדממה נראית, דממה מתוחה קמעה. בסלון יושבים להם אבי ומיכל. מדברים, מדברים בשקט.

אבי, אמרה מיכל. לא הגיע הזמן כבר לספר לו?כמה כבר אפשר לדחות את זה?

מה אני אגיד לך, ענה אבי בקול רפה, שקט ועצוב. נראה שהדאגה נתנה בו את אותותיה עם מצח חרוש קמטים ושיער שהלבין לפני זמנו. תספרי.

עידן, הפרה מיכל את הדממה. בא בבקשה לסלון. אני ואבא רוצים לדבר איתך, זה חשוב. עידן הקשיב לקול והרהר בליבו. על מה יש להם לדבר איתי?ולמה דווקא עכשיו, למה זה לא יכול לחכות עד מחר? ולמה הקול של אמא נשמע מתוח?

עידן התקרב בצעדים מהירים אל הסלון. כן, על מה רציתם לדבר איתי?

טוב, תשמע עידני, התחילה אמא לומר. ונימת הלחץ שבקולה גבר. תשמע, לא קל לנו להגיד לך את זה, האמת היא שזה אפילו מאוד קשה לנו. מאז הגירוש מנווה דקלים קשה לנו. אנחנו כבר לא מרגישים הרגשה ביתית. עם החברים הקשר התרופף, ואנחנו מרגישים בודדים. אנחנו מרגישים שאם לא יקרה לנו איזה נס, אנחנו נתמוטט. המשפחה נמצאת לה באמריקה ולא יכולה לתת לנו תמיכה. קשה לנו. לכן, בהחלטה באמת כואבת וקשה אנחנו החלטנו שאנחנו עוזבים את הארץ, וחוזרים לאמריקה. שמה אולי נוכל להחזיר את ההרגשה של הביתיות, הרגשה משפחתית. שאבדה מאיתנו מאז הגירוש.

עידן קפא על מקומו. לזה הוא בטח לא ציפה. דווקא עכשיו, שנתיים אחרי? דווקא כשהצליח להשתקם? דווקא כשמצא לו חברים חדשים? דווקא כשהתרגל לישיבה? דווקא שהצליח להרגיש קצת בבית? עכשיו כל זה ילך ממנו?עכשיו הוא יצטרף להתרגל לחיים חדשים, להתחיל שוב מאפס?

ממממ...מתי אתם, אנחנו נוסעים? שאל עידן בקול רועד.

עוד חודשיים, ענתה מיכל

מה? התפרץ עידן. לא, אתם לא יכולים לעשות לי את זה. אני לא מוכן לזה. ולמה רק עכשיו אתם מספרים לי על זה?

עידן, תירגע!הפעם היה זה אבי שניסה להרגיע. אני יודע שזה לא יהיה קל. שוב פעם להתחיל מחדש. אבל תחשוב עלינו, עלי ועל אמא. לפני חמש שנים כשיהודה נהרג. היה לי ולאמא קשה. אבל התגברנו. בזכות התמיכה של כולם. עכשיו, גם את זה אין לנו. אין לנו ברירה אחרת חוץ מלעזוב. אני בטוח שבשלב כשלהוא תבין אותנו. אני בטוח.

לא, לעולם אני לא אוכל להבין. ענה עידן בצרחה. קם מהספה, רץ לחדר וטרק את הדלת.

ואבי ומיכל, לחשו תפילה קטנה. מקווים שהכול יהיה בסדר.

בחדר, ניסה עידן לארגן את מחשבותיו. אך הם התרוצצו במוחו בערבוב אין סופי. הוא לא ידע מה הוא יכול לעשות. הוא פשוט היה אובד עצות. למי אני כבר יכול לפנות? הוא הרהר בליבו. ואז בפרץ של שנייה הוא ידע בדיוק את התשובה. אסף, אליו אני צריך לפנות. תמיד יש לו רעיונות טובים. הוא בטח כבר ידע לייעץ לי מה לעשות. יהיה בסדר. עידן נשכב על המיטה ולחש לעצמו, יהיה בסדר...יהיה בסדר.

בוקר. עידן התעורר ולאחר התפילה במניין הוציא את המכשיר הנייד מכיסו, חיפש את השם אסף ולחץ על הכפתור הירוק. לאחר כמה צפצופים שמע את קולו של אסף.

הלוו אסף , מה קורה?

ב"ה הכול טוב. מה איתך?

אממ...עם קצת עזרה שלך אולי יהיה יותר טוב.

למה, קרה משהו?שאל אסף

כן, האמת היא שקרה, אפילו קרה אסון. ההורים שלי החליטו שהם רוצים לחזור לאמריקה. כבר הקיץ! אתה קולט? אני ממש לא יודע מה לעשות עם זה. אני לא מצליח לדמיין אותי שוב פעם באמריקה. אני לא אוכל לסבול את זה. אתה חייב לעזור לי.

מממ...ענה אסף. נראה כבר מה אפשר לעשות. כרגע לא עולה לי בראש שום רעיון. אבל אל תדאג אני כבר אחשוב על משהו. הרי חברים לא מפקירים, נכון?

בהחלט!ידעתי שאתה חבר אמיתי. תודה.

בכיף, בשבילך תמיד. אז להתראות בינתיים ואל תדאג. נמצא פיתרון.

תודה, ענה עידן. אך בליבו חשב שלא יימצא לזה שום פיתרון.

הלוו איציק. מה שלומך?זה עידן.

עידנוש. מה שלומך? איך ההורים, שאל דוד איציק.

ב"ה. אבל יש לי משהו חשוב לספר לך. למרות שאולי אתה בכלל יודע על זה.

ספר, חופשי.

אתמול ההורים לקחו אותי לשיחה. הם דיברו על כמה שקשה להם וכל זה, והם החליטו שהם רוצים לחזור חזרה לאמריקה. עוד חודשיים. הם חושבים ששם יהיה להם יותר טוב. אני לא מאמין בזה. אני ממש לא רוצה לחזור לשם.

אל תדאג, אני אנסה לשכנע אותם. אני מכיר את ההורים שלך יותר טוב משהם מכירים את עצמם. הם אנשים אידיאליסטים, ואידיאלים לא מפקירים ברגע. הם לא יעזבו כל כך מהר. אל תדאג. חוץ מזה, הם לא יפקירו את האח שלך.הם לא ישאירו את הקבר עזוב ומבודד. אל תדאג. לפי דעתי הם בסוף יחליטו להישאר.

טוב, אני מאוד מקווה שזה יקרה במציאות. תודה על השיחה. ביי בינתיים

ביי, ואל תדאג. יהיה טוב.

אך הדאגה עדיין המשיכה לכרסם בליבו של עידן.

צלצול הסלולארי העיר את עידן משנתו. הצג הראה שהשיחה היא מאסף. הלו, עידן!תקשיב. עלה לי איזה רעיון. אולי הוא יוכל לעזור. נכון יש גינה שנבנית ליד הבית שלך?

אממ...כן, ענה עידן. אבל מה היא קשורה בכלל?

אולי היא תוכל לעזור לנו. אני רק מקווה שאצליח להשיג את כל האישורים. את כל הפרטים של התוכנית אסביר לך כבר אח"כ. בינתיים הישאר רגוע והפסק לדאוג. ברור?

ברור!ענה עידן. בקול שמח ומלא תקווה.

יופי, אני ממש אז ביי בינתיים.

השיחה נותקה, ועידן נשאר לבד, עם המחשבות...

אסף ניתק את השיחה. שמח שעידן מסכים לתוכנית ומשתף פעולה. אך אצבעותיו לא נחות לרגע. הוא מחפש על הצג "אבא משרד" ולוחץ לחיוג.

הלווו, אסנת! זה אסף. תעבירי לי בבקשה את אבא. זה חשוב.

אוקי, רק שנייה.

אסף. מה שלומך?הכול בסדר?

כן אבא, ב"ה הכול בסדר. קיבלתי 92 במבחן התנ"ך. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך.

אז על מה?

אני צריך ממך טובה קטנה.

דבר, ענה האב.

אז ככה...ההורים של עידן, חבר שלי. החליטו שהם רוצים לעזוב את הארץ. בקיצור, עלה לי רעיון שיכול לגרום להם לשנות את ההחלטה, ולהשאיר את עידן בארץ. אבל בשביל זה אני

צריך את העזרה שלך. נכון יש את הגינה שנבנית ברחוב הברושים, מול הבית של עידן? אז יש מצב שאתה מזרז תהליכים והיא תיבנה תוך חודשיים? זה לא סיפור גדול בשבילך, נכון?צריך שפעם אחת יצא לי איזה טובה מזה שיש לי אבא ראש מועצה. לא?

אני אשתדל אסף, אבל אני לא רוצה להבטיח.

טוב, סומך עליך אבא! אמר אסף.

אמרתי שאני לא מבטיח לך שזה יקרה. אני ישתדל.

טוב אוקי ביי.

אה, ותודה!

המעבר לאמריקה הלך והתקרב. ואילו הבית הלך והתרוקן. יותר ויותר חפצים נכנסו אל תוך ארגז דבוק. זיכרונות שלמים, נדחסים, נזרקים. גם עידן ארז את חפציו, אך קיווה שלכל זה לא יהיה כל צורך. קיווה בכל מאודו שהתוכנית תצליח. שהוא יישאר בארץ, לעד.

 – יום לפני המעבר

דמות נכנסת בצעדים מהירים אל בית הקברות. סקרנית, בוחנת. ממהרת, מגיעה אל מחוז חפצה. ואז, כמו בפרץ של תחושה מתחילות הדמעות לזלוג. יהודה, אני לא רוצה לעזוב אותך. אם התוכנית לא תצליח מחר אמצא את עצמי על מטוס, אמצא את עצמי רחוק ממך, באמריקה. אתה יודע כמה אני לא רוצה את זה. אתה יודע כמה קשה לי עם זה. אבל אתה כבר לא יכול לעזור לי. כבר חמש שנים שאתה יכול רק לשתוק. אבל לפחות יש לי את הנחמה בזה שאני בא לכאן, אליך. ויכול לדבר איתך. אני לא רוצה שגם זה יילקח ממני. אני לא רוצה לעזוב אותך, יהודה.

לאחר נשיקה ובכי אחרון, עזב עידן את בית הקברות, מהורהר במחשבות.

היום הגיע. הבית כולו ארוז ומוכן למעבר. דפיקה בדלת, המובילים הגיעו. זהו, עכשיו זה סופי. הכול עובר, הכול נגמר, עוזבים את הארץ. ארגזים נלקחים ומועברים אל מחוץ הבית. הכול מתרוקן, וכאילו גם הלב מתרוקן, הלב נשבר. אך אז, בתוך כל ההמולה והרעש. נשמע קול חזק וקצת רועד. אבא, אמא! צאו שנייה החוצה. בבקשה. היה זה עידן. לא, עכשיו, ענה אבי. אתה לא רואה שאנחנו עסוקים? לא, ענה עידן בקול תקיף יותר. צאו עכשיו החוצה!בבקשה.

בחוסר חשק יוצאים אבי ומיכל החוצה. כן עידן, מה כל כך חשוב? שאל אבי. תסתכלו רגע על הגינה. אמר עידן. הם הסתכלו אך לא יכלו להאמין למה שרואות עיניהם. לעיניהם נגלתה פתאום גינה עומדת וקיימת. לא עוד גינה בתהליכי בנייה מתמשכים. אך לא זה מה שמשך את תשומת ליבם. השלט! על השלט בכניסה היה כתוב: הגן הוקם לזכרו של "יהודה מאיר". הם התקדמו בצעדים איטיים, צעדים נרגשים אל הגן. מגיעים לכניסה, נוגעים בשלט. זה אמיתי, זה לא חלום. נכנסים אל שערי הגן. מביטים בילדים המשחקים, וליבם נשבר בקרבם. והנה הם רואים בין הילדים דמות מוכרת, קרובה. רעות? מה היא עושה כאן בשעה כזאת?ואיפה איציק? אך התעלומה הקטנה נפטרה מיד. אבי חש ביד נוגעת בגבו. הוא מסתובב, היה זה איציק. אבי, איציק אומר. אתם לא לבד, אנחנו איתכם, כולם איתכם! אף פעם לא נעזוב אתכם. רק אל תעזבו. בבקשה, אל תעשו את זה.

אבי ומיכל, מנסים לעכל את הדברים שקרו עכשיו. מנסים לקלוט את המתרחש. מרגישים פתאום שייכות, מרגישים אהובים. מרגישים שהם לא יכולים לעזוב, לא כל כך מהר.

הם נשארים לעמוד עוד מספר רגעים. ולאחר מכן בצעדים מהירים הולכים חזרה לכיוון הבית, עם הרגשה אחרת. פותחים את הדלת. ומבקשים לעצור את הכול. אנחנו נשארים בארץ.

עידן, מביט מהצד ודומם. עיניו נרגשות וליבו שמח. אך הוא אינו מוצא את המילים המתאימות. לפעמים השתיקה יפה. אך המחשבות רצות בראשו. ארץ ישראל, לך תמיד אני אשאר – נאמן לעד