גיהנום שבפנים

אתה חי בעולם. שאתה חושב שאתה מכיר.
בתוך ארץ שאתה חושב שאתה מכיר.
בעיר שאתה חושב שאתה מכיר.
בשכונה שאתה חושב שאתה מכיר.
בבית שאתה חושב שאתה מכיר,
עם משפחה שאתה חושב שאתה מכיר,
וחברים שאתה חושב שאתה מכיר.
במציאות שנראית לך מוכרת.

ואז אתה יוצא החוצה, לרחוב.
מתיישב על ספסל.
מסתכל מסביב. אדמה, שמיים.
אנשים שעוברים לידך, מסתכלים, ולא רואים אותך.
ואתה לא רואה אותם.
ואיך שכל אחד שקוע בעצמו, רק בעצמו.
לא מתעניין בשום דבר אחר.
ואתה מחפש נקודה טובה, מוכרת.
שתוכל להגיד "טוב, אז את זה אני לא מבין, אבל.."
אבל כלום. אין כלום.
ואז אתה תופס את העיניים של איזשהו חתול רחוב,מסכן כזה, מסתכל בפנים, ואומר לעצמך;
יא אללה, אני לא מכיר פה שום דבר.
אף אחד.
ואף אחד לא מכיר אותי.
ואתה מחכה להפתעה, תדהמה, צער, משהו. וכלום.
כאילו תמיד ידעת.
איפשהו ידעת שהכל זה שקר בפנים.
ואתה לא מבין, איך לא עשית שום דבר.
ישבת ונתת לזה לקרות.
לחיות בסרט.
לשים את השמיכה על הראש ולהכנס בקיר. שוב. שוב. ושוב.
והכי גרוע? אפילו לא להרגיש את המכה.
ואתה הולך ברחוב, מנסה לתפוס את המבט של האנשים, להתפס במשהו מוצק, בטוח.
ואתה לא מצליח.
ואז אתה נזכר כשהיית קטן, ואמרו לך; זה- עגבנייה.
ולא האמנת.
עגבנייה? מה זה עגבנייה? זו מילה מוזרה. תוכיחו.
ואמרו לך- אין הוכחה.
זה עגבנייה. כי זה עגבנייה, וזהו.
ובהתחלה לא האמנת, ולא קראת לזה עגבנייה, המצאת שמות אחרים.
נאבקת.
רצית ל ד ע ת .
ואז גדלת. ונכנעת.
ולא עניין אותך יותר.
עגבנייה? זה טעים. מה אכפת לי איך קוראים לזה?

ואתה נזכר, ואתה מנסה לצחוק. אבל זה לא יוצא.
ואז אתה מנסה לבכות, וגם זה לא יוצא.
כאילו מישהו מחק את הרגשות שלך בטיפקס.
ואתה מנסה בכוח, וקשה, ואתה נפצע.
ואז אתה מוותר, שוב.
ולא אכפת לך יותר.
כי סך הכל, עגבנייה זו רק עגבנייה.

ואתה ממשיך ללכת,
פתאום רואה מישהו מוכר.
תופס אותו, מסתכל לו חזק בפנים.
אח, חבר, שכן, מישהו.
זה לא משנה.
אתה תופס אותו חזק וצורח לו חזק בפנים. את כל האמת.
את כל האמת שגילית.
והוא לא שומע. מסתכל במבט אטום, רפה.
ואתה צועק, צורח, הכי חזק שאתה רק יכול.
ואין תגובה.
ואתה תופס בן אדם אחר, מנסה שוב.
אפס.
ואתה מסתכל לסביב, רדוף.
מחפש מישהו, מ ש ה ו , שמוכן להקשיב לאמת.
הוא חייב לדעת.
כולם חייבים לדעת. אסור לשתוק!
ואף אחד לא נמצא שם בשביל לשמוע.
אתה נעמד באמצע הרחוב, וצורח, וצורח, וצורח.
ואף אחד לא שומע.
אף אחד לא מקשיב.


ואתה בוכה, והדמעות זולגות.
אתה עוצר רגע, מופתע.
נוגע בהן.
מרגיש אותן.
ואז אתה מחייך.
כי יש לך הוכחה שאתה אמיתי, שהכל קיים כאן.

ואז אתה מבין.
זו השפיות שזולגת לך לאט לאט מהעיניים.
ואתה מנסה לעצור, ולא מצליח.
ומחזיק חזק, חזק...
אבל זה חזק יותר.
ואתה צורח; אלוהים, תעזור לי!
אבל זה נסיון.
תתמודד.
ואתה לא מצליח, לא מסוגל, לא יכול יותר,
זה כואב, אלוהים, זה כואב!
תהרוג אותי. לא יכול יותר, בבקשה.
לא יכול יותר.
לא יכול יותר...