יצירות של זהות בדויה

הַנָּח וד"ל
לַשְּׁחִיטָה בִּבְשַרְך הַחַי שכן הבטחתי אותות
תְּזַקֵּק לְיָדַיִם
אמונות.
לֹא שֶׁלְּךָ
עַל מְנַת לְאָחוֹת - שָׁלֵם

לֹא שֶׁלְּךָ, מֵבִין. וּמֵיטִיב לדעת
[מְעֻוֶּתֶת מֵעִקָּרִי תּוֹרָתָהּ
וְאַתָּה, אַחֲרוֹן, מַה עָלֶיךָ?]

******
זֶה טִיוּל מֵאוּרְגַן
אֶל נִבְכֵי הָעֶץ הַסָבוּך
יְלָדִים, תְנוּ יָדַיִם, אֶפְשָר לַלָכֶת לְאִיבוּד

"דאגה בלב איש- ישיחנה"
אל תיפתחי, ילדה.
כי אי שם משהו יסגר.
אל תבכי, ילדה,
כי אי שם מישהו ייאטם.
אל תדברי, ילדה,
כי ייגמרו אז המילים.
מוטב לך לאמץ את הדממה.
כל הטובים שותקים.

אתה חי בעולם. שאתה חושב שאתה מכיר.
בתוך ארץ שאתה חושב שאתה מכיר.
בעיר שאתה חושב שאתה מכיר.
בשכונה שאתה חושב שאתה מכיר.
בבית שאתה חושב שאתה מכיר,
עם משפחה שאתה חושב שאתה מכיר,
וחברים שאתה חושב שאתה מכיר.
במציאות שנראית לך מוכרת.
ואז אתה יוצא החוצה, לרחוב.
מתיישב על ספסל.
מסתכל מסביב. אדמה, שמיים.
אנשים שעוברים לידך, מסתכלים, ולא רואים אותך.
ואתה לא

את.
הבלתי נראית.
ההיא שנמצאת בכל מקום,
אך מעולם איש לא הבחין בה.
את.
הגידי לי, מי את
הנסערת, הפועמת.
מבעבעת.
הסבירי, מדוע כואבת את
מי זה פגע בך
ומדוע
ועוד תאמרי לי
מדוע את פצועה
ולמה דם שותת ליבך
הסבירי, נאווה,
מדוע בודדה את
והיכן יופיך
ספרי לי, יפתי,
מדוע חלולות עיניך
מדוע שפופה קומתך
היכן שוכן ברק עיניך
הכיצד

נועה של הים
לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים
גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד
נועה של עצמה ושל אף אחד
מאז שחר נערותה אהבה נועה את הים.
יום יום, לאחר לימודיה, היתה רצה אל החוף. היא חלצה את נעליה לאט, מחדירה את כפות רגלייה הקטנות והלבנות לתוך החול הרך והנעים, החמים משמש הבוקר. היא היתה פושטת את בגדי בית הספר הנוקשים שלה, מחליפה אותם לבגד הריקוד התכול שלה, נעמדת על פויינט