לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת נועה של הים
גם כשהיא ביחד היא תמיד לבד
נועה של עצמה ושל אף אחד
מאז שחר נערותה אהבה נועה את הים.
יום יום, לאחר לימודיה, היתה רצה אל החוף. היא חלצה את נעליה לאט, מחדירה את כפות רגלייה הקטנות והלבנות לתוך החול הרך והנעים, החמים משמש הבוקר. היא היתה פושטת את בגדי בית הספר הנוקשים שלה, מחליפה אותם לבגד הריקוד התכול שלה, נעמדת על פויינט ומסתחררת קלות באוויר, נושמת לקרבה את אוויר הים הצלול. היתה היא מרימה אט אט את ידיה, מותחת את רגליה, ורוקדת לצללי הגלים, המתנפצים על החוף. כזאת היתה היא, נועה של הים.
בריקודה היתה שופכת את ליבה בפני ימה האהוב; כיצד היה בבית הספר, כמה קיבלה במבחן, מה אמרה חברה זו, ומה אמרה האחרת...
לעיתים, היה ריקודה ספוג אושר, ותנועותיה מלאות התלהבות ויופי. אז היו עיניה הכחולות והגדולות בורקות מאושר, ושיערה הזהוב מתנופף באוויר בשמחה אין קץ.
אך לפעמים, כאשר ישבה על החוף ולא רקדה, ראשה מורכן היה, מתמזג בחול הדומם. אז עיניה היו מצועפות, ודמעות זלגו מכחול עיניה, על לחייה החיוורות. יגונה היה נספג בחול,
ונועה ידעה.
הים שומע.
בואי הנה נועה נשב על החול
הצדפים ורודים והים גדול
מסביב שמיים ועולם
ובאמצע נועה של הים
אז היה הים שולח אליה את גליו הכחולים, הקוצפים, כמבקש ממנה, "בואי נועה, בואי בתי, בואי לזרועותי, ואני אשמרך. בין גלי לא יאונה לך כל רע. בואי אלי, נועה שלי."
ונועה היתה רצה אל חברה הגדול, צוללת לתוך מימיו הצלולים. ואז היתה מגיחה מתוך המים, מרגישה את זרועותיו הרבות מסתחררות סביבה, חשה את חומו, את חום הגלים, עוצמת את עיניה ומתמסרת לים.
השיער שלה מתנופף ברוח
יש לה בשקית ספר ותפוח
יש לה נטיה בלי סיבה לסבול
נועה של שמיים נועה בכחול
וכך, שנים עברו, ובכל יום היתה נועה מגיעה לים, משמיעה לו את שיחה, ומקשיבה לסיפורי הצדפות, השרות את שירו.
יום אחד, נועה לא באה.
ישב הים וחיכה לה, אך היא לא הופיעה. שלח הים צרורות קצף לחוף, מזמינה אליו, מבקש ממנה לשוב לגליו. אך לשווא. נועה לא הגיעה. ליבה כבר לא היה שלו. כבר לא היתה נועה של הים.
הים גדול הוא, ובכל שנה זקן הוא, חכם הוא יותר, אך לנצח נשאר. גילו לא נמדד במספרים, ואת חוכמתו אין ניתן לספור, גדל הוא וגדל ללא הרף.
וכך גם נועה.
גדלה היא, נערה היא עתה.
בא אחר ולקח איתו את ליבה. ואותה.
שוב לא באה נועה, שוב לא תבוא לחוף.
קול שירה נדם.
שוב אין היא נועה של הים.
תגובות
יישר כח!
ממש מזכיר את הסיפור 'העץ הנדיב'..
מועדים לשמחה!
בס"ד
זה הי'ה ממש יפה, ומרגש גם כן.
אהבתי מאוד.
[רק כמה פריטים שאני מצטערת, לא יכלתי לעבור עליהם: פוינט הוא לא כל כך קליל על חולות הים. ונועה של הים אינה חיוורת בשום אופן].
תודה רבה.
[תמיד רציתי לגור בעיר שיש בה ים..לבוא אליו..עוד חלום..]
של מי השיר?
בדויה, את אחת הכותבות המרגשות והטובות פה לטעמי..
+ "הצדפים ורודים והים גדול
מסביב שמיים ועולם
ובאמצע נועה של הים" -> הכל אופטימי מסביבה הכל גדול כחול וורוד והיא באמצע סובלת.
והיא מחליטה להתחבר סופית אל הים, לטבוע בתוכו.
אבל כל אחד והפירוש שלו.
השאלה שלי למה הכותבת, אלונה קימחי, התכוונה בשיר?
וד"א הזמר והמלחין זה יזהר אשדוד
הסיפור של השיר הזה הוא על מאניה דיפרסיה. "לפעמים צוחקת ככה סתם" לעומת "יש לה נטייה בלי סיבה לסבול"
- ולבסוף שלושת הבתים האחרונים מתארים את ההתאבדות שלה. "אפשר לטבוע, ולא לשמוע שיר על נועה".
פשוט להקשיב למילים. זה נותן הרבה יותר כבוד לשיר.