איש איטר

שלום לכל הקוראים.

גם הפעם סיפור מצחיק, על מה שקרה מזמן...

למרות כל הבקשות, לא הצלחתי ליצור סיפור יותר ארוך מהסיפור הקודם... מקווה שתבינו....

נור.

ב"ה

                איש איטר

"אני חייב להמציא לעצמי תחבולות חדשות," הוא רשם לעצמו. "מתישהו זה כבר לא יעבוד".

הוא התבוננן בגופה שהייתה מוטלת לפניו. על הפרצוף השמן נתלה הבעת הפתעה מוחלטת שהפכה את פניו של הנרצח לעוד יותר מכוערים, אם בכלל היה הדבר אפשרי. 

הוא נתן עוד מבט אחרון בשמן,  הסתכל אם אין שום דם מסביב לגופה,  ואז הסתובב ופנה אל דלת היציאה מהחדר.

 בחוץ, חיכה לו שומר עם חנית, נוחר.

הוא הסתכל בשומר ורשם לעצמו עוד משהו בזיכרון: " להעלות רמה בקושי הרצח".

   10 שעות לפני כן.......................

אהוד הגיע- כמו שעון חיטי- לעבודה. המשרד שלו קיבל את פניו בדיכאון מסוים.

על שולחן האבן חיכו המון גיליונות מגולגלים, שלא ממש הזמינו אותם לפתוח אותם.

הוא השאיר אותם לחוגלה.

הוא היה עסוק בספירת זבובים, כשחוגלה- המזכירה שלו, נכנסה.

היא סחבה איתה עוד צרור מגילות, כאילו שכל מה שהיה על השולחן- לא היה מספיק מאתגר בשבילה.

אהוד נאנח כשראה את הניירות שבידיה.

"אהוד. הגיע הודעה על מס חדש מעגלון. אנחנו צריכים להביא מהיום 10 אחוז מהרווחים שלנו- אליו."

אהוד נאנח עוד פעם, כדי להגדיל את האפקט.

העגלון הזה, כמו עלוקה שמנה במיוחד. כל יום וחצי- יש הודעה על עוד איזה מס מטומטם.

אח.... אם רק היה צעיר יותר.....

"אה, ועוד משהו. ה' הביא שליח שוב. הוא מאוד לוחץ על העניין של השופט."

אהוד חטף כאב-ראש.

נמאס לו מכל הסיפור הזה. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה להיות הגיבור של כולם, וללכת להביס צבאות.

 הוא היה טוב בקטן.

"הוא מוסר שאתה חייב להושיע את ישראל, או משהו כזה. שאתה צריך להרוג את המלכים ששולטים על העם."

אהוד נשם עמוק. "כבר אמרתי לו, אין לי כוח לכל השטות הזאת?, באמת שא.."

הוא נעצר פתאום.

"רגע.  את בטוחה שהוא אמר- מלכים ששולטים על העם?"

"כן." חוגלה ענתה, "ששולטים על העם- זה מה שהשליח אמר".

אהוד חייך לעצמו. הוא שקל את האפשרויות.

"השליח כבר הלך?" הוא שאל את חוגלה.

"לא. הוא שותה כוס מיץ במטבח."

" את יכולה למסור לו שאני מקבל את ההצעה? "

חוגלה נעצה בו מבט.

10 שעות לאחר מכן........................

הוא חלף בקלילות על פני שער הארמון.בדרכו החוצה.

חייך לשומרים, והם חיכו אליו חזרה.

הסוס שלו חיכה כמה מאות מטרים מהארמון, הוא עלה אליו וחייך. שוב.

"אהוד בן-גרא- המושיע של ישראל". הוא חשב לעצמו.

זה נשמע לו טוב. אולי צריך קצת לעבוד על הניסוח.

( הפרשה הסתיימה. לפרטים נוספים יש לעיין בספר שופטים, פרק ג').