ברוריה אשת חיל

ב"ה

ישבנו כמה בנות על המטה בחדר  וניסינו לחשוב על רעיונות, היינו צוות העלון החודשי של האולפנה ועוד שבוע ר"ח, ורעיונות - אין. "אולי איזה סיפור מעניין?"  זרקה תמר, "כן בטח, ומאיפה תביאי אחד כזה?" ענתה לה מיד חן. "מה השאלה, זה ברור , לא?" חייכה תמר, "רותם תכתוב".

רותם- למי שלא מכיר מלכת השכבה הבלתי מוכתרת, בעצם למה לא מוכתרת? הילדה הכי הכי, הכי יפה, הכי שנונה, הכי מקובלת, הכי מוכשרת, תמיד בראש. כן, אפילו הייתה רבנית פורים. אם תתפשו איזה חמשושית ותגידו לה שרותם השמיניסטית חיפשה אותה, ישר תדלקנה לה העיניים. 'וואי רותם חיפשה אותי'.

אבל אני קוראת לה ביני לבין עצמי "רותם אף גבוה". למה? כי כזו היא תמיד עם האף למעלה, לא כולם בליגה שלה, כן מלכת השכבה, ממש, לטעמה יש כאלה שהם במעמד משרתות, כמוני למשל.

אבל באמת, הבעיה הכי קשה שלה היא שיש לה את המחלה, כן המחלה הידועה זו שיש לכל המפורסמים,

חוסר אישיות, אתם מבינים כדי להגיע למעמד הם מוכנים לוותר על הכל ולעשות את מה שנראה טוב בעיני כולם.  אבל באמת שלא באתי לדבר עליה. אתם יודעים לשון הרע וכאלה.

"בנות, הקשבנה אלי כולן", יום שני שעה שביעית במערכת, שיעור ספרות. "בנות כדי להוסיף עניין לנושא הלימודים אני מציעה שנקיים תחרות כתיבה ". 'תחרות? נשמע מעניין, למרות שאין לי סיכוי... אני, לכתוב? אין מצב.' "כל בת תחפש נושא ותכתוב עליו בזמנה הפנוי, ולא להעתיק מרותם" אמרה המורה בחיוך.

בהפסקה ישבו חבר המלכות סביב המלכה ודנו בתחרות. בטעות עברתי ליד, לא שמעתי הרבה רק  "נועה", ואז פרץ צחוק "אין סיכוי, אפילו ילד בין  חמש כותב יותר טוב ממנה".

כן, כזאת אני חסרת דמיון. רק רציונאל. מתמטיקה? חופשי, מה שתרצו. אפילו פיזיקה, אבל דמיון? רגש? הומור? לא אצלי. חבל. אבל ככה חילק ה' את הכישרונות.

"היי נועה, מה המצב? שמעת? גם דרורה סגרה שירות". "איזה יופי, טוב לשמוע", 'ווואי באמת כל הכבוד לה, אבל אוף, למה כולם מצליחות ורק אני לא? כבר בדקתי איזה חמש סיירות שונות ואני לא מתקבלת לשום מקום, אוף!'. חייכתי לרעות והמשכתי ללכת לכיוון הכיתה.

בערב ראיתי את מור המדריכה  יושבת על הספסל לבד מדברת בפלאפון, 'הופ תיננינאי, מעניין עם היא מדברת היום, בטח היא יוצאת ולא רוצה לדבר ליד כולם'. חיכיתי שהיא תסיים, הייתי חייבת לדבר עם מישהי.

"ערב טוב!" פנתה אלי מור ברגע שראתה אותי, "מה שלומך?" "ב"ה טוב תודה"עניתי. 'תאמת, על הפנים' הרהרתי בליבי. "על מי את עובדת? תראי איך את נראית..." צחקה,"צודקת, אני ממש מבואסת, על הפרצוף, כולן סוגרות שירות ורק אני לא מצליחה. תראי, ניסתי אינספור פעמים ולא הולך. שום מקום שאני רוצה לא רוצה אותי וכל מקום שרוצה אותי לא מתאים. מה עושים?" "מה עושים? מחייכים ונהנים", "מה?","מכל דבר לומדים דברים חדשים , מכל ניסיון, ואפשר גם ליהנות מזה",'כן בטח , קל לך לדבר כבר סגרת שירות – פעמיים',"את לא מאמינה לי, את חושבת שזה סתם דיבורים של מדריכות הא?" קינטרה אותי בחיבה. "מה פתאום?" 'ממש קוראת מחשבות המדריכה הזאת...', "תראי נועה, אני אסביר לך. לכל אחד יש את הניסיון שלו, והוא בטוח שרק לו קשה ורע, גם לי יש ניסיונות קשים, אמנם שונים, אבל ממש לא פשוטים, חכי חכי שתגיעי לגיל של פגישות עם בחורים ותביני ..."סיימה בחיוך.  "מה יכול להיות קשה, יושבים עם בחור חמוד ומריצים צחוקים..." השבתי במהירות. "כן בטח, יא תמימה" חייכה חיוך עייף והמשיכה, "ולאנשים מבוגרים יש ניסיונות משלהם -לגדל ילדים, להשיג פרנסה, מה את חושבת שזה פשוט?"  'אוף, עכשיו היא תפיל עלי את כל צרות העולם –משהו כמו בניגריה יש ילדים שהיו מתים על הקשה של הלחם , כן בטח זה מה  שירגיע אותי'. "אוי איזה מעצבנת אני, במקום להבין אותך נפלתי עליך, לא יפה,כן את צודקת, באמת קשה לחפש שירות , בואי נשב איפה שהוא בנוח ואני אספר לך על החיפוש שלי. ככה לפחות תרווחי סיפור וזה אולי גם יצחיק אותך".

 הלכנו ביחד לחדר שלה, ותוך כדי הכנת הקפה והוצאת העוגיות היא התחילה לספר.

"טוב איפה נתחיל, גם אני כמוך חיפשתי שירות, עשית סיירות כמו כולן פגשתי  רכזות מוכשרות ומעניינות, אבל אף אחת לא דמתה אפילו במקצת לברוריה אשת חיל." 'נשמע סיפור מעניין'

"שומעת? ברוריה אשת חיל שלנו עושה הכל, רכזת שירות, מורה לחינוך מיוחד, רכזת חברתית בישוב וגם שדכנית, בקיצור טיפוס מיוחד. הגעתי אליה לישוב, ישוב קטן ויפה בהררי השומרון, בין אף מקום לשומקום. ישבנו אצלה במטבח היפיפה הצופה לנוף ירוק והררי ודיברנו על כל מיני דברים שמעניינים בנות... ואז היא ראיינה אותנו אחת אחת, בסוף היום אמרנו שלום ונדבר, והלכנו בתקווה שאולי נתקבל.

כמה ימים אחר כך ברוריה אשת חיל מתקשרת אלי ומספרת לי בהתלהבות שהיא מצאה לי בדיוק את מה שאני מחפשת. מרוב התלהבות היא כמעט לא נתנה לי לדבר. ממנה הבנתי שהיא מצאה לי משהו מיוחד והיא רק רוצה שאני אסכים שהיא תעביר את המספר שלי למישהו שיסביר לי הלאה.

בחשש מסוים הסכמתי, בכל זאת רציתי לסגור שירות איפה שהוא, למרות שלא  הבנתי כל מה שהיא אמרה.

ואכן, כמו שהיא אמרה עוד באותו יום התקשר אלי אדם בעל קול גברי ושאל: "את מור?"

"כן" עניתי. "שלום, אני אברהם, קיבלתי את המספר שלך מברוריה, נשמע לי מתאים. מתי את רוצה שניפגש?" 'להיפגש? לא ידעתי שבשביל שירות צריך להיפגש אבל נו, שיהיה'. "מתי שנח לך","אז סגרנו על מחרתיים?" שאל, "כן למה לא, איפה נפגש?","איפה שנח לך" החזיר את הכדור למגרש שלי, 'רכז מעניין, ככה בא לקרת הבנות שירות... נשמע טוב',"לא, זה בסדר אני אגיע אליך" הכריע לבסוף.

וככה קבענו להיפגש, כדי לבדוק אם אני מתאימה שם לשירות. הערב הגורלי הגיע, אני מול הארון מתלבטת מה ללבוש, 'משהו קליל? לא אני צריכה להראות רצינית, אחרת לא ייקחו אותי לשם, משהו רציני? לא יותר מידי, בסוף יחשבו שאני קשוחה מידי. טוב, נלך על משהו פשוט וצנוע.'

הוא בא לאסוף אותי מהתחנה המרכזית  עם רכב. להפתעתי זה היה בחור צעיר וביישן ורק כדי לוודא שאין פה טעות מצערת בכל זאת קראתי את "הדרך לחופה רצופה כוונות טובות". "אתה זה אברהם, זה שברוריה שלחה, נכון?" שאלתי בחשש. "כן. ואת מור? יופי, איפה נשב?" הוא תר במבטו על פני האזור כולו מחפש מקום ישיבה. "איפה שנח, אני לא כל כך מכירה את האזור עדיין, אבל בעז"ה שנה הבאה" חייכתי. הוא חייך והסמיק קלות. "אממ מור אז מאיפה את?..."

ואז התחיל סוף סוף הראיון רק שהיה משהו מוזר כי מדי פעם הוא אמר לי בחיוך מבוייש "מור, עכשיו תורך לשאול  זה לא פייר שרק אני שואל כל הזמן", אז בשביל הנימוס גם אני חזרתי על השאלות שהוא שאל אותי, פלוס מינוס. בסוף הראיון הוא ליווה אותי לתחנה ולפני שנפרדנו הוא אמר לי "מור, אני אתקשר אליך מחר זה בסדר?" "כן בסדר גמור" אמרתי בחיוך, "מקווה שמצא חן  בעיניך השיחה", 'איזה רכז צעיר כולה בן עשרים, בטח נשוי, אחרת אין מצב שיתנו לו לרכז שירות לאומי.'

לרגע היה נראה שהוא נתקע באמצע צעד, אבל שנייה אחר כך הייתי בטוחה שדמיינתי, "כן, ממש נהנתי, אז נדבר?" 

יום למחרת הוא מתקשר  "מור מה שלומך זה אברהם, שומעת רק רצתי להגיד לך שממש נהניתי אתמול,

בחורה משקיענית, לבושה מסודר, לא ביישנית, אפילו דיברתי עם ברוריה היום והיא ממש שמחה לשמוע.

אז מה דעתך, שנמשיך לדייט שני?"

ישבתי לי  בחדר באותו ערב, ולפתע ידעתי מי תנצח בתחרות כתיבה....