יצירות של צחקן

ב"ה תודו חמוד :-)

ב"ה

ב"ה שלם רב למאזינים, הנה החדשות, ותחילה עיקרן. : קרח ועדתו - עוררו מהומה במחנה. 250 איש נשרפו, ועוד עשרות נבלעו באדמה. מיחזור אינו פטנט רשום : המחתות של אנשי קורח ישמשו לציפוי המזבח. מגפה השתוללה במחנה: מעל 10,000 איש נהרגו, אהרון הציל את המצב ע"י הקרבת הקטורת. פרשת המוטות המופלאים : מטה אהרון הפריח ציץ ושקד. רפורמה בהסדרי השמירה על אוהל מועד פינת מצוות הפרשה: בכור פטר רחם - פדיון הבן מעשר לוי - תרומת מעשר. בסוף החדשות בעז"ה - הפתעה. ולחדשות במלואן : קרח ועדתו עוררו מהומה במחנה, 250 איש נשרפו, ועוד עשרות נבלעו באדמה. קורח טען כי 'כל העדה כולם קדושים'. ו'למה תתנשאו על קהל ה''. משה ואהרון בתגובה, נפלו על פניהם. משה קרא אל קורח, ושְאַלוֹ הרי עדתו קיבלו לווי'ה, תלונתו על הקב"ה לא שייכת כיוון שחלקו אמור להספיק לו. דתן ואבירם ממפלגת 'קדימה לכהוּנה' אמרו, 'מדוע העלת אותנו ממצרים, ארץ מחמדים לנו - למות במדבר, ומי בכלל שמך שר ושופט עלינו' משה התרגז, ופנה אל הקב"ה שלא יפנה למנחתם, כי לא עשה רע לאף אחד מהם. משה אז הציע דין צדק - קרח דתן ואבירם ו250 האנשים שאיתו יקחו מחתה ועליה קטורת, ואם הם ימותו בבריאה חדשה - סימן שהוא צודק וכל דבריו בשליחות ה'. ה' מצווה על משה ואהרון, להתרחק מעדת קורח. משה ואהרון נופלים על פניהם, ואומרים בתמיהה "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף ?". מייד לאחר הצהרת משה, קרח, דתן ואבירם כולל האנשים אשר איתו - נבלעו באדמה. אש אכלה את מאתיים וחמישים אנשי עדת קורח. מִחזור זה לא המצאה שלנו: המחתות ישמשו לציפוי המזבח. אלעזר בן אהרון הכהן, צווה ע"י משה בשם ה', לקחת את את המחתות ולרקעם על המזבח, זאת, לזכרון כי לא יקריב איש זר לפני ה'. נמסר, כי לאחר מכן העם התגודדו בקבוצות סביב משה והתלוננו : 'אין לנו גברים מיותרים כדי שתהרוג אותם'. מגפה השתוללה במחנה : מעל 10,000 איש קיפחו את חייהם, אהרון הציל את המצב ע"י הקרבת קטורת. מייד לאחר מכן, פרצה מגפה נוראה במחנה. על פי הדיווחים בשטח, לפחות 14,000 איש נהרגו. נשיא שבט לוי אהרון הכהן, לקח מחתה בשילחות משה ורץ לתוך הקהל. הוא פשוט נעמד בין החיים ובין המתים.בשלב זה באורך פלא, נפסקה המגפה. יצוין כי עפ"י טענת השושאיסטים* המידע על הדרך לעצירת המגפה, הגיע ע"י השטן בכבודו ובעצמו בעת שהותו של משה במרומים - לפני מתן תורה. פרשת המטות המופלאים : מטה אהרון פרח. בעקבות ההתרחשויות האחרונות, ה' ציווה את משה לערוך בפני העם ניסיון פומבי כדי לדכא תקריות דומות בעתיד. עפ"י הניסיון כל ראשי המטות הביאו את מטותם אל משה, והוא אכסנם באוהל מועד לפני ארון העדות. הנס התרחש. מטהו של אהרון אשר היה עץ יבש, הצמיח עלים ושקדים. משה, המחיש את הנס כאשר ערך את כל המטות. אז לקחו ראשי השבטים, לקחו איש מטהו לעיני כל העם. רפורמה בהסדרי השמירה על אוהל מועד עפ"י התוכנית החדשה, המשמר יתפרס בכניסה הראשית לאוהל מועד, וימנע מטיפוסים ואורחים בלתי קרואים להכנס למשכן. וכעת נעבור לגאולוגיה מקראית: מומחים גיאולגים חוששים כי בעקבות פעירת פי האדמה עלולים להתרחש תוצאות טבע נדירות. יוסף בן ברוך, גיאולוג 'ללא תולעים' מתארח איתנו באולפן, בעקבות 'תופעת הטבע' : "ייתכן כי בעקבות אסון הטבע שהתרחש בדמות פעירת פי האדמה, יתכנו שינויים קיצוניים בטמפרטורות מזג האויר כיוון שהאוויר נחשף לחום גבוה ברבדים העמוקים של כדור הארץ ועולה ומתחבר עם האוויר הקר, והדבר גורם לטמפ' קיצוניות" ש. האם יש תנודות קרקע במקום הפעירה? ת. : יש תנודות קרקע קלות, וקולות שאומרים 'משה אמת ותורתו אמת'. ש. : האם יש השפעה על ההרכב הביו-כימי של האוויר ? ת.: לא נראה לי שיש דברים מורגשים, אבל תנודות קלות - בהחלט, אולי'. ש.: האם יתכנו גירווים קלים בדרכי הנשימה ובעיניים? ת.: לא נראה לי שיהיו שינויים מרחיקי לכת. ש.: השנויים בטמפ' יגיעו גם אלינו ? ת.: כפי שהקדמתי, יתכנו שינויים קיצוניים בטמפ' מזג האוויר, מהסיבות שהזכרתי קודם. תודה רבה לך, יוסף בן ברוך גיאולוג 'ללא תולעים' לסיום, התנצלות בפני כל מי שלומד במגמה ביולגית... ולתחזית מזג האוויר : האוויר יהיה צחיח ויבש. בשבוע הקרוב שינויים בטמפ' במידות מרחיקות לכת. במדבר פארן ישתוללו סופות חול במהירות 350 קמ"ש במדבר צין - יבש במיוחד, כ 10 מעלות בלילה, ו 38 מעלות ביום במדבר סיני - לא ניתן היה לחזות את מזג האוויר, עקב סופות החול העזות. וזה סוף החדשות לפרשת קורח תשס"ו מבית אתר 'ללא ליצנים' תיקון : ללא תולעים. כתיבה עריכה וקריינות : יצחק למפרט. דקדוק לשוני : יעקב רובין. __________________________________________________________________________________ * המושג מבטא אנשים נסתרים שעבודתם נסתרת כמו מדרשים שלא מובאים בתנ"ך וגם לא נרמזים בפשט אלא רובדים נסתרים של התורה שבע"פ

ב"ה תמשיך לכתוב- יעקב, מצטרף. א. הוא לבד בחדר, בודד. ללא אבא וללא אמא. סבא וסבתא ביקרו אתמול, ויגיעו גם בשבוע הבא. הוא בוהה בחדר, בתיקרה בעיקר. את הלימודים להיום גמר. כאן הוא גר – וזהו. וכל מי שכאן נמצא באותו מצב כמוהו. יש כ"כ הרבה כמוהו בעולם? כ"כ הרבה דברים רעים ? כ"כ הרבה צרות ? למה?!. שאל את עצמו לא הרבה פעמים הוא יצא מכאן, בערך 7 פעמים בשנה אפשר לצאת מהמקום לא יותר. הוא נמצא פה מכיתה ט', מהתיכון. אין לו חברים, ובטח שלא אוזן קשבת לצרותיו. סבא וסבתא מגיעים פעם בשבועיים, כמה שהם יכולים אבל... זה פשוט לא זה !!. הוא מהרהר לעצמו : למה אין לי אבא ? אמא? לפחות אחד מאלה... אחד! שייתן לי, שיקח אותי, שאתן לו, שאגור אצלו, אבא, או אמא, ואם אפשר אז את שניהם. הנה – יש פה הרבה בכפר הנוער. כמה מאות ילדים. אבל – כולם הולכים עם חבר אחד או יותר – ואני בוד,. לבדי. שלוש שנים !! מאז שהגיע האדם הרשע הזה [...]. הגיע הביתה ואמר שהם לא ראויים לגדל אותי ושאני צריך מקום שיתאפשר לי לקבל בו השכלה נכונה. אבל אני לא מסכים וזה לא הוגן !!, אני רוצה להיות ליד כל משפחתי, חיים נורמליים. ה' !!! אני מתפלל אליך !! אני רוצה חברים. משפחה... מישהו, משהו. את הכל אני משתדל לעשות טוב. להתייחס יפה. לא הולך לי !!, אני רוצה אחד טוב. אני לא רוצה להגיע ל.... כמו שהי'ה פה לאחרונה והם נשלחו לצד השני. למקום הגמילה. אני רוצה מקום טוב. לא רוצה חברים משם[...] אני רוצה חברים טובים. שיעזרו לי, שיקדמו אותי. נכון, המורים נותנים לי מאה. כל בגרות היא לפחות 86. אני משתדל לעזור לכולם, ואני משתדל להתקדם. למה זה לא הולך לי ? ! אני לבד. בודד כ"כ . כל הזמן. הוא יושב לבד בחדר. הנה – כולם מצאו זוגות גם עכשיו, גם השנה. ורק אני בודד, בודד !!! , זהו !, אני בורח מהכפר. הסבא והסבתא גרים בחיפה, ואסע אליהם. אבל קודם כל אני צריך ללמוד איך לברוח במהירות. כסף אני אשתדל לחסוך מהמעט שנותנים לנו, העשרה שקלים כדי שנוכל לקנות בקיוסק. אז לא נקנה מסטיקים, ננסה להיגמל. גם ככה זה לא בריא והצבע מאכל מסרטן, והוא ינסה להיגמל. מזמן כבר הוא רוצה. חבל על הכסף. ושוב זה חוזר על עצמו : "למה אני בודד? למה?? למה?? למה אני לבד? למה?". למחרת... זהו, גמרתי לארוז, ציין לעצמו. עוד מעט הסוף !! הסוף !!!. קפיצה קטנה מהגדר... והחוצה. אה, איזה אוויר נקי, אמר לעצמו בלחש שמא יתפסו אותו. הוא התיישב על אבן והחל צועק "ה'!!! אבא !!! תעזור לי !! אני רוצה חברים... חברים... !! אין לי אף חבר !! למה העמדת אותי במציאות הזו?? למה?? אני לא רצחתי, לא עשיתי כלום... אני לא כמו רוב הילדים. למה לי אין הורים ???רוב הילדים פה הם אחרי שהם לקחו סמים, ירדו מהדרך... אני לבד!! לבד!! חוץ מסבא וסבתא אין לי כלום !!! כלום ". "אין לי כלום !!! כלום" "אין לי כלום... כלום!!!" "למה אני לבד ? למה?? למה אני צריך לחכות שבועיים לסבא וסבתא ?? למה ?" "אסף ? אסף ?" שמע קול. מי זה יכול להיות? מי ראה אותי בורח ?? מי יודע עלי ? "אני..." אסף אוסף את דמעותיי, לא רוצה שיראו אותו בוכה "אני המדריך החדש..." אסף מרים ראש. ומהרה לעצמו : לא הי'ו לי מדרכים שהי'ה להם אכפת ממני. הם לקחו את ה"שלטים" שבחבורה, והי'ו מטפחים אותם, וככה היו "משליטים סדר" בחבורה. ואני תמיד היתי בחוץ... אף פעם לא עזרו לי. אני השתדלתי, התאמצתי... וכלום !!!. "אתה אסף חְבְר?" "כן". <אסף חושב לעצמו : איזה יבוש הוא בטח חושב. איזה החמצה... היתי יכול להתחיל טוב יותר !! > "אז אתה יודע שאני המדריך החדש שלך" <שלי? לא שלכם... לפחות יש פה יחס אישי. כנראה הקב"ה שמע לתפילתי !!> "לא שמעתי. חדש לי... כ"כ טרחת?" "מה ז'תומרת ? תלמיד שלי ואני לא אבוא אליו ?יש גבול" "נו אז ? מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? " "שתבוא ! " אלא מה ?" "אני לא רוצה" <זהו. עכשיו גמרתי על עצמי... למה אני לא יודע לדבר כפי שצריך??> "למה ? " "כי אף אחד לא מתייחס אלי. אף פעם. אני בודד !!" <בטח הוא לא יאמין לי. הוא לא נתקל בטח באחד שאין לו בכלל חברים> "למה ? אני מוכן לעזור לך לקדם אותך" <כן, בטח... אתה מעוניין לקדם אותי... כמו כולם...> "מי השם שלך ? " "אז ככה... אני יוחנן. המדריך שלך בכפר" "זה שאתה מדריך שלי, אני יודע,ואם את כזה, אז למה אני כ"כ חשוב שאתה צריך להגיע אלי?, אני לא השמנת של החברה, שכל המדרכים אוהבים להידבק אליהם ולהרגיע את כולם" "כי אתה תלמיד שלי, או חניך. איך שאתה רוצה לקרוא לזה" "טוב. חניך. אבל למה הגעת לכאן ? אף פעם אף אחד לא הגיע לכאן בשבילי, ואם לא הגעתם עד עכשיו – לא צריך !" "אתה רואה ? אתה התרגלת לזה ובכך אתה לא מושך אליך חְברַה!, ולמה לא לתקן את זה שאין לך חברים?" "אני לא מושך חברה? אני מנסה מאוד! אז למה אני באמת לא מצליח? אני לא מבין ! " "בערך. אבל לא בדיוק. אתה התרגלת גם לקטר על המציאות, ואז אף אחד לא חבר, כי אף אחד לא אוהב שמקטרים, וככה את ממלכד את עצמך" <אני ממלכד את עצמי? כמה כבר אני מקטר. אה חוץ מעכשיו שזו התפרצות של מלא זמן> "ולמה לפני שהייתי פה, היתי חברתי ומשכתי אלי חְברַה ?" "כי זה התחיל שקיטרת על העובד הסוציאלי" ------- "מאיפה אתה יודע את זה ?" "עיינתי בתיק האישי שלכם. של כולכם" "אז אתה לא נותן לנו הזדמנות שווה ! אתה קורא על הדברים הרעים שלנו ומשתכנע לרעה!" "לא. אני רוצה לעזור לכל אחד בנקודת התורפה שלו, כדי שהיחס שלי י'הי'ה שונה. אתה לא יודע איזה סיפורים יש לחברים שלך... אולי עדיף שלא התחברת אליהם" "למה עדיף?" "כי אז לא התקלקלת מהם" "אבל יש גם חבר'ה טובים !" "נכון, אבל כרגע הלא טובים שולטים. אני לא יודע מה הי'ה לפני שלוש שנים לא כ"כ מוזכר בתיק, וחבל". "אז אתה יודע עלינו על כמה זמן ?" "ידע אישי – אפילו לא שעה. ידע כללי – מזה כשבוע אני עובר על התיקים" "שבוע ?" "כן. שבוע בחינה, עד שהתקבלתי לכאן. אני מדריך חדש" "ואיך את האחרים, שהי'ו – לפחות אלי פחות טוב מתייחסים ?" "התחלף המנהל, והוא יותר טוב. אני לא עבדתי עם המנהל הקודם, אבל ככה שמעתי. אני אינני יודע לגבש דעה, ואני מניח שזה כיוון שכל מנהל בהתחלה נחמד, וזה בסדר. אני מקווה להסתדר פה בצוות החינוכי". "אז אתה לא מקבל לשון הרע ?" "לא. משתדל לפחות..." "לי אין את הבעיות האלה, בגלל שאני מבודד" "אז יש לך צרות אחרות. הקב"ה נותן לכל אחד צרות בכמות שהוא יכול לסבול, ולתקן ולהזדכך. ככה גם אצלך, זה שאתה סובל הרבה זה בגלל שיש לך כוח לשאת את זה, ולהגיע לעולם הבא מתוקן יותר" "אז למה אתה רוצה לפתור לי את הצרות, הרי לפי כך אני אמור לרצות עוד!" "התפקיד שלי הוא לפתור אותם. יש לך מספיק צרות אחרות. וזה גם מה שהקב"ה רוצה – שלא ניתן לך לסבול, למרות שמאיתו הייסורים !" "איך זה מסתדר ? מצד אחד, הקב"ה נותן לי ייסורים, מצד שני, הוא אומר לך לפתור אותי מהם !" "לא. המצווה שלי היא לפתור אותם, או לעזור לך להתמודד איתם, וזה התפקיד שלי בעולם – שאתה לא תתמוטט ותתייאש, ואז תוכל לסבול אותם !" "אבל למה אנשים שלא עשו כלום, נענשים ?" "לך תדע, מגלגולים קודמים ועל כל העם בכללי. כיון שאנחנו לא מפיצים את היהדות לכולם" "מה שמע, שיכול להיות שאני בסדר ואני מקבל עונשים של אחרים?" "לא. אתה מקבל כפי המגיע לך, וגם על כל העם, כיוון שאינך ממחה, או עוזר להם- אתה גם נענש. ויש גם גלגולים קודמים" "בסדר. אז עכשיו אתה בא לפתור לי את הבעיות ? איך? אם אתה תגיד שידברו איתי, אז? הם ידברו רק לעינייך !! לא יהי'ה פה משהו רציני... סתם שימצאו יותר חן בעיניך" "ואם אני אגיד את זה בכללי, ולא פרטני עליך ? אז?" "אז? אותו דבר. רק שזה לא י'הי'ה רק אני" "אז מה אתה מציע ?" "אני? כלום. לא יודע. אולי שאשאר לבד עדיף" "לא עדיף. אדם הוא יצור חברתי. לא יצור שמסוגל לחיות לבד. ויש דברים טובים שאי אפשר לעשות לבד שכתוב בקהלת :טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, כמדומני בפרק ד'" (הערת כותב : מיקום הכיתוב הוא קהלת פרק ד' פסוק ט', ותודה לפרויקט השו"ת) "אז למה אתה אומר שהם מקולקלים ? ואם אני עושה את המשימה עם מקולקל – אני מפסיד והוא מפסיד, כיוון שעלולים לבוא לידי עברה" "אז בע"ה נתקן זה את זה. ואתה יכול גם לתקן אותו ואיתו לעלות יותר" "זה לא כזה פשוט. ואני יכול גם לרדת לרמה שלו ולאפשר לו לרדת יותר" "נכון מאוד. אבל בא ניקח קיר טיפוס: אם אתה תמשוך למעלה הוא יעלה, נכון שיותר קל למשוך למטה, אבל אם אתה תקבל את הכלים המתאימים תוכל לתקוע את המסמר הבא ולהמשיך לטפס, ולהחזיק גם אותו. ככה הוא יפול יותר ויותר ואתה תעלה לאט, והוא יפול מהר" "אז ככה. אבל הוא יפיל אותי ואז אפיל את המסמר שאני עומד עליו, ואז שנינו ניפול" ותעלו מחדש" "אתה יודע מה, בסדר. אבל עדיין לא ענית לי על השאלה – לא תהי'ה לי חברות של אמת ! תהי'ה לי חברות בשביל המדריך. כמו שאני לא אוהב (בלשון המעטה) את התפילה בשביל המדריך, שאם המדריך לא מסתכל כולם יכולים פתאום לדבר באמצע התפילה וכו'. מובן שזה לא כולם אבל זה מפריע לי" "אז יכול להיות שהניתוק מהחברה בא בגלל שאתה יותר מקפיד?" "אולי. בכל אופן עדיף שכך. לפחות ככה אני חושב" "ואם אני אדאג לך לחבר ירא שמים ? אז?" "אני לא יודע, אבל לא ראיתי אחד כזה" "אז זהו – שכן" "מי?" "אני עוד אראה. ועכשיו אנחנו חוזרים לכפר"

לחץ על התמונה כדי לראות אותה בגודל אמיתי

ב"ה פעם היה לי צבע אחד, צבע אחד, צבע אחד תכלת שמו, טלית וציצית ניתן לי לפני 3 אלפי שנים על - ידי, ריבון העולמים **** לאחר אלפיים תשע-מאות וחמשים אמרתי נעשה שני צבעים לא עוד תכלת, אלא כחול וכסמל של חדשנות - במכחול, צבעתי גם לבן, שלא יהיה רק כחול **** לאחר כחמישים שנה החלטתי - מוסיפים כתום למדורה במקום כחול לבן, נהיה כחול לבן וכתום גם - זו הסיסמא **** הבנתי פתאום שכחול הוא לא הכל הבנתי שהתכלת המקורי הוא הוא האמיתי. **** ומאז ועד היום צבעים יש לי שניים תכלת - וכתום ***סוף***

ב"ה יושב לי במיטה מסוגר במקום מסורג הכל לבן, או מצופה לביתי מייחל, מצפה. כמו בבית כלא, הכל נראַה פרט לכך שיש חלונות – לנוף הבריאַה. וכך חיי תלויים ועומדים על נזיד עדשים, בצבע לבן לבליעה ואני מעביר אל פי – בשתיקה. וכך עוברים סוהרים, עם חלוקים לבנים. וכל יום מצטרפים, "פושעים" חדשים. ולעומתם – עם סוהרים בחלוקים לבנים, יורדים – אחרי שעברו לידם, מלאכים שחורים. ופתאום כמלאכים מושיעים – מגיעים זוג ילדים, שפרצופיהם "קצת" יותר עליזים. מביאים וופל מצופה, "תאכל, אבל רק אם תרצה" חיוך שובב – משחילים, והופ – לחולה הבא עוברים. ומעליות שקופות עוברות לנגדי ואני צופה בהן מול חלוני - ורואה את אותם ילדים – הולכים לביתם, ואני – מצפה לא רק לביתי, אלא גם לבואם. **** נכתב מזווית החולה על הביקורים שאני עושה בביה"ח שניידר. אני ממליץ לכולם לעשות כמוני, לקנות חבילת 40 וופלים (15 ₪ בערך), לחלק ולשמח את החולים, זה עוזר להם וגם לכם/ן בחיים ! *דוד, מוקדש לך.

ה-ו-ד-ו נסעתי באוטובוס מבית הדודות לביתי. לאחר החלפת כמה מילים עם הנהג, הלכתי לאחורי האוטובוס. כמובן, שהסרט הכתום הי'ה על תיקי, כרגיל. כמו כן הצמיד, שאני הולך עימו לכל מקום. לאחר מכן, כהרגלי בקודש לפני הגרוש הגזעני, לדבר עם חיליים, ולשכנעם לסרב פקודה לפשע הנוראי של גרוש יהודים מהבית. כמעט אף פעם לא יצא לי להתחיל שיחה עם איש זר (אני די בישן בקטע הזה...) אלא תמיד החיילים התחילו עימי. החייל והחיילת, שעלו אחרי, דברו בינהם, וביקשתי, אם אפשר, להתערב בבקשה. הם הרשו לי, וכך התחילה השיחה ביננו, בעיקר בנושא הגרוש, החשיבות לסרב פקודה ועוד נושאים מגוונים ושונים. החייל ירד קודם, ואמר לי להתראות. הבנתי שהשניים שכנים לבסיס, שבקרה ישבו זה ליד זה. לאחר מכן, כמה תחנות אחרי ואחרי כמה דקות של דיבורים, גם היא ירדה. היא ביקשה ממני ללחוץ יד, וכמובן סירבתי (איזה דוס אתה. הרי הרבנים אמרו שמותר אם היא עלולה להיפגע). היא הציעה, ואמרה "אה, שחכתי, אתה דתי". ובכך נסתיים הדיבור. אינני יודע אם הם השתכנעו, אבל עשיתי השתדלות. הנ"ל ירד ליד קיבוץ מסוים בדרך, והיום בבוקר נזכרתי שוב. ומכאן החלק הדמיוני של הסיפור: אורן עוד מעט משתחרר. הוא חושב הרבה על השיחה עם הילד הדתי הזה. הוא חושב כמה הדתיים המתנחלים האלה עושים שימוש ציני בילדים. אני עכשיו נוסע לקצר גיוס. אני רוצה כבר לנסוע להודו כמו כולם. על חשבון הקיבוץ, אלא מה. השכן כבר נסע, וחזר עם כמה קוביות, שמונחות על מדף בחדרו. הוא כל יום משתחווה עליהן. אחיו, לא עלינו, חזר בתשובה. השכן השני, נסע גם להודו, ולא חזר עדיין. הוא לומד שם משהו. שכן אחר מהקיבוץ, נסע לסין. שם הוא למד כל מיני דברים וחזר עם פסלים מוזרים לקיבוץ. אבל חזר. הוא רצה מאוד לנסוע. כולם נוסעים. אפילו קרן, ואייל, ועוד... . אבא חושב שזה שיגעון, אבל לא נורא, אמא מרשה, והוא שמע אותם אומרים פעם ש"לא יחזור בתשובה, כמו ההוא וההוא, שהפך חבדניק אחרי נסיעה להודו". אורן גר בקיבוץ עשיר. יש לקיבוץ מפעל, והוא ממן טיסה לחו"ל אחת לכמה שנים. אבל... הוא חשב שוב על הילד הדתי הזה.. למה איכפת לו מהארץ כ"כ ? הנה ההוא ירד לחו"ל, והיא ... ועוד.... ורק לדתיים אכפת ?!. הוא החליט לשאול את ההורים. אין מה להפסיד. "אבא, למה באמת אנחנו לא יורדים ללוס אנג'לס, למשל ?" "מה זאת אומרת ? אנחנו נולדנו בקיבוץ!" "אז מה. אבל סבא, שקבור בקיבוץ, נולד בצרפת בכלל, ועלה לארץ" "לא למדת תנ"ך ? " אמר אבא, "דור של בורים ועמי ארצות!" "למדתי. אבל... מאיפה אני | יודע שזה נכון ?" "זה עובר במסורת !" "ומי כתב את זה? ואם מישהו המציא את זה? מניין לי שהבודהיזם לא יותר נכון" "לא. אתה בן לעם היהודי!" "אבל מי הפך אותנו לעם היהודי..." "אלוקים" "אבל אנחנו לא מקיימים את המצוות כמו הדתיים!" "נכון. אנחנו לא פנאטים !" "אבל אם יש אלוקים – מקיימים הכל, אם לא – לא כלום!" "תוכיח שיש!" בכך השיחה נגמרה. אבא הי'ה צריך ללכת. הוא התלבט, לנסוע להודו, כן, לא ? קול פנימי אמר לו "אם כולם הולכים, וזה על חשבון הקיבוץ – מה איכפת לך!". קול פנימי אחר "למה אתה חייב להיות כמו כולם? ". עכשיו הוא משוחרר מגיוס. בבית מזה כשבוע, חושב. עובד פה ושם משמרות במפעל, במקומות שבהם מותר לו, אבל בעיקר חושב. הוא החליט כן לנסוע להודו. מה יש להפסיד. אבל קול פנימי אמר לו שלא. אבא שלו כבר שאל אותו, אמא... הוא יודע ששסבא הי'ה דתי, עד שעלה לארץ. הוא קיבל את הכטיס טיסה. אבל הוא לא נסע. הוא מכר אותו. את הכסף שקקיבל מהקיבוץ למלון, סידורים וכו', לקח גם כן. נסע אל הלא נודע, אבל באוטובוס. יווה למצוא מישהו, משהוא. הדתיים האלה? צודקים? לא? הוא לא למה, אבל הוא עלה לאוטובוס כל שהוא, בתחנה. האוטובוס הוביל אותו לירושליים. שנים שלא נהי'ה כאן, מאז הטיול של הקיבבוץ למלון. בד"כ נמצאים במלונות אחרים, אבל נו... היכן יתארח? היכן יאכל? מה יעשה? יש לו פה שבוע כאילו בהודו,והיום בסך הכל בוקר היום הראשון ! ! אם הוא ירצה, יוכל להישאר ב"הודו", ואם לא – לא. הוא מחליט ללכת לבית כנסת. מה יש להפסיד?. הוא נכנס, ושומע "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו..." הוא בהודו. בה-ו-ד-ו לה' קראו בשמו...! החייל, אם אתה קורא את זה(ואני מניח שלא) אז תדע שזה אני. אני מקווה שהסיפור שכתבתי נכון. נכון שלא?

ב"ה צמח טורף...

ב"ה כוכב נופל בשמי הרום / משה למ פרט (תרע"א - תשמ"ו) כוכב נופל בשמי-הרום. שביל-אור אחריו התלם, והעלמה ברתת חום לוחשת לי, לעלם, לא כוכבי, לא מזלי, תאמר הבחורונת, אף לא שלי, גם לא שלי עניתי לילדונת, כי כוכבי עוד לא עלה, עוד לא אורו יָהֵל כוכב שלי לכשעלה שוב אינו נופל. © כל הזכויות שמורות

ב"ה חיילים יצאו לדרך לגרש יהודים. לפתע ראו שני נערי גבעות נחמדים המפקד אז קרא שנערי גבעות זה נורא ועכשיו צריך להביא את כל המשטרה ... חיילים יצאו לדרך להגן על ערבים לפתע ראו נערה ששונאת לובשי שחורים המפקד אז קרא שזו נערה רעה ועכשיו צריך להזעיק את היס"מ והצבא... חיילים יצאו... תתנו עוד רעינות- אוסיף!

ב"ה קוממיות 'יצחק', אומר לי אבי, 'בוא ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום!' 'אם בחקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ', כמה אנחנו זקוקים לזה עכשיו, חשבתי. 'ואלך אותכם קוממיות' רש"י בקומה זקופה. אוי- חסרי החוליות האלה שבממשלה, חשבתי. אבא לרגע הלך לו, אבל המחשבות המשיכו לפרוח במוחי.... כן. רן, רן. הייתי לפניו. שמעתי צעדים שקטים מאחורי. ואז ראיתי את הערבי. שמעתי אללה אכבר, התכוונתי לחטוף רסיסים, אבל חטפתי סכין. סכין בגב.הסכין עבר בתוכי. לרגע חשבתי שמדובר בסרט.... *** *** התעוררתי לעולם שכולו לבן. כלומר- בית החולים. שאלתי 'איפה רן'?שאלתי מיד, ענו לי שבעז"ה אני אבוא לבקר אותו, כי הוא לא פה במחלקה. עבר חודש. החלמתי. הייתי עדיין בכסא גלגלים. הרב בא אלי, ואף כמה חברים (כל אחד 'חנון' בתחמו), באו להשלים לי חומר. מהר מאוד, ב"ה השלמתי את החומר. כעבור כמה זמן קמתי מכסא הגלגלים. ואז אמרו לי שהולכים לרן. אבא חנה בניה האחורית של בית הקברות (והקבר של סבא נמצא בצד השני- המקום של מכובדי העיר). ואז ראיתי. רן איננו איתנו. **** אבא חזר. המשכנו ללמוד את הפרשה. 'אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: ' **** כעבור כמה שנים.... התנדבתי ל'גדוד העברי' ביצהר. התקרב מחבל. יריתי עליו. הוא מת, ב"ה. קמתי מהמארב, ואמרתי 'ואולך אתכם קוממיות' - בקומה זקופה, באמת.

ב"ה

ב"ה

ב"ה להורדת המהדורה לשמיעה שלום רב והנה החדשות ותחילה עיקרן . ה' ציווה את משה לומר לאהרון שבעת הדלקת הנרות ה' ציוה את משה להקדיש את הלוי'ים לעבודה במשכן . ה' אמר למשה לחגוג את הפסח בארבעה - עשר לחודש הראשון. המשכן הוקם. עם ישראל נוסע מעתה, רק על פי הענן. ביום שלאחרי שבעת ימי המילואים - משה הקים את המשכן לאחר שפירקו כל יום משבעת ימי המילואים וענן כיסה את אהל מועד. האספסוף והערב-רב מתלוננים על הבשר, ולבסוך כל מי שאכל מת. מרים מדברת לשון הרע על משה. ולחדשות בהרחבה: ה' ציווה את משה לומר לאהרון שבעת הדלקת הנרות כיוון שנחלשה דעת אהרון שהקריבו כל הנשיאים קורבנות הוא לא, הזכיר לו הקב"ה את המצווה שלו - שהיא חשובה מכולם, ואינה חד פעמית כמו קורבנות הנשיאים. מסוכנויות הידעות נמסר, כי משה התנבא נבואה זו בלילה. ה' ציוה את משה להקדיש את הלוי'ים לעבודה במשכן . הלווים, נכנסים במקום הבכורים - שהיו אמורים לשרת במקדש, אך כיוון שחטאו בעגל, זכו הלווים שהרגו בעושי העגל ולא עשו אותו. במעמד מרגש, שיצר עומס במכבסות ובמקוואות. כמו"כ משה הזה עליהם מי חטאת. במעמד, שהתקיים בנוכחות כל זקני ישראל וכל בני ישראל, הוקרב פר - בן בקר ואיתו מנחת סולת בלולה בשמן, ופר שני לחטאת. במעמד, בנ"י סמכו על הלווים את ידיהם, ואח"כ הלווים סמכו את ידהם על הפרים. כמו"כ מעתה הלווים יובדלו מהעם, וימונו על לימוד התורה לעם. כמו"כ, הקב"ה ציוה שהלווים ישרתו במקדש, מגיל 25 יתחילו הלווים ללמוד את נהעבודה, ומגיל 30 יעבדו עד 50. ה' אמר למשה לחגוג את הפסח בארבעה - עשר לחודש הראשון. ה' מצווה את מצוות פסח לדורות, שהוא זכר ליציאת מצרים ועל הנס הגדול. מספר אנשים, גרים וכאלה שנטמאו למת, שאלו את משה מה לעשות. משה פנה להקב"ה, והקב"ה ציווה שיחגגו חודש לאחר מכן - בארבע עשר לחודש השני. המשכן הוקם. המשכן הוקם, לאחר שבעה ימים שבהם נעשו אימונים להפעלתו, ומשה רבינו פרק והקים את המשכן בכל יום מחדש. כזכור, כל העם נדב למשכן. עמוד הענן, שירד על המשכן - יקבע מעתה מתי נוסעים. כמו"כ ציווה הקבה לעשות חצוצרות כסף, להודיע העם מתי יוצאים. עוד נמסר, כי לא משנה כמה זמן יהיה עמוד הענן על המשכן - נשארים באותו מקום. תבערה אש אוכלת בקצה המחנה, זאת - כעונש על תלנות שמשמיעים בנ"י, בעיקר הערב רב. העם צועק על משה, משה מתפלל, והאש שוקעת מאלי'ה. משה רבינו כמעט נסכל ע"י הערב-רב שרצו בשר.לבסוף - הסוכלים מתו מהבשר שאכלו זאת, לאחר שערב רב התאוו לבשר, ועברו משכונה לשכונה. בבתים, הכלו בכיות 'מי יאכילנו בשר'. במשפחת בן דתן, אמר אחד האנשים "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:" כך אמר בן דותן מ'בשר עכשיו'. מתנועת 'נשים עם טוף' נמסר, כי בן דותן משקר, ומנסה לעורר מדנים לחינם. בתוך כך, משה שומע את בכיות. כשיוצא מפתח אוהלו יוצאים חמושים באבנים קבוצת 'ערב רב- בשר עכשיו'. משה אומר לקב"ה, וחושב שבעיה היא בו ואומר מָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הקב"ה מצווה אותו לקחת 70 איש מזקני ישראל ולמנות אותם על העם, ולומר להם להתקדש ולמחר הקב"ה יתן בשר, אבל לא ליום יומיים - אלא לחודש, עד שיצא מאפם של 'בשר עכשיו'. ובאמת - כל הלילה וכל היום המחנה מלא בשלוים. בנתיים, הנבאיים ומשה מתנבאים, והקב"ה הורג בחברי 'בשר עכשיו' ובכל המתלונים. לאחר קבורת המתאווים, נקרא המקום קברות התאווה, בני ישראל נוסעים לחצרות מרים מדברת לשון הרע על משה. מרים, אחות משה, התלוננה על כך שלקח אישה כושית, ואמרה שכל העם נביאים. מרים חולה בצרעת, ומשה מתפלל 'אל נא רפא נא לה'. עד גמר הימים של הצרעת של מרים, העם מחליט להשאר בחצרות. בגמר הימים, בנ"י חנו במדבר פארן התחזית : ביום קר בגלל עמוד הענן, בליליה חם בגלל עמוד האש. וזה סוף החדשות. ללא תולעים. אתר לעידוד יצירה יהודית - לאומית.

ב"ה לא נשכח את גוש קטיף, נחזור בקרוב. לא נסלח למגרשים לחץ על התמונה כדי לראות אותה בגודל אמיתי צולם בחוף הים בקיסירה. המסגרת : בסיס אמת המים בקיסריה. עריכה : הוספת פס שחור למעלה. חבל שזה עקום. לא הצלחתי לישר.

ב"ה אחד הסיפורים היותר מוצלחים שלי, אבל כיוון שפעם קודמת הוא עלה כאשר האתר היה עדיין בגדר ניסוי, והוא סווג כ'סיפור בהמשכים'. הוא היצירה הראשונה שהועלתה לכאן. הנה הקישור : /Mosaic/Read/7 חברון. צללי. צללי. צללי. צללי.השעון המעורר צלצל. הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח, ונסעתי לישיבה. חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא הי'ו הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש, באתר ערוץ 7 . "מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !" במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים (הגויים. אין לי ולו דבר רע עם העולים מרוסיה בפרטניות. רק עם העובדה שמעלים לא יהודים) דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן. פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה... "עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי "שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת? "מה שלומך ידידי'ה" "שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?" "ברור. אבל לא לבד. עם אחי הגדול, זה מסוכן החיות האלה" (הערבים והשוטרים) "מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. לא צה"ל- אלא צבא המדינה השולטת על רוב חלקי ארץ ישראל שבעבר הירדן המערבי. ובשמה הרשמי : ריפובלקת בננות - ישראל, הדמו-קרטיה היחידה במזרח התיכון. סליחה: מדינת ישראל. למען האמת כל פעם שבא הביתה, שכנעתי אותו לסרב לפקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה קטנה יותר בפעם הבאה."הוכח תוכיח את עמיתך", לא את מי שהוא לא עמיתך - והבנתי שהוא בכיוון הזה ואין טעם, אבל לא ידעתי עד כמה. קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך, אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה היתי עושה ?. "אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?" "כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים... אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים " "טוב... מחר ב7:30, מתאים ?" "אתה לא יכול יותר מוקדם ?" ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !". גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו. עדיף. למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם לא ידעו עד כמה אני "קיצוני" "פאנט" ועוד שלל "כינויי גנאי". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם. חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו וההורים הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה, על חתיכת נייר חשבון שמצאתי בפח מלמעלה. אפשר למחזר גם אם זה קשור לארץ ישראל - לא? ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח. פושעי הגרוש לדין! הורים יקרים, נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי אם ירצה ה', אני לא מתכוון לחזור לפני הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש חס וחלילה, לא בטוח שאוכל בכלל לחזור. בברכה, ידידי'ה והשארתי אותו על השולחן בסלון. האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון. "ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים" "בסדר... אני בדרך..." לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון. התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת (אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע. על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו את הפתק) עניתי "בחברון". "בחברון ? לבד?" "לא. עם חברים" "ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו" "היתי הולך גם בלי" "אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!" "לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !" "אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?" "לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר" "מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם" "לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק", ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..." "אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!" "לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות, אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים, ואין מה לדאוג. אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני" "אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..." "גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן" "אל תשווה. זה שחפ"ץ(?) פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים, וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה וטורדנית שיורה איזה פספוס" "אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום, ואף אחד לא באמת שומר על עומר!, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו קטנה, ועוד כל מיני מרעין בישין" "עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי, זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים!, וחוצמזה, שיותר חשוב מצוות שבין אדם לחברו! " "ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה. וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ. אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים. והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך. וכתוב - איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו - כלומר - גם אני וגם את חייבים בכבוד הקב"ה!" "טוב, להתראות". "להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר התחלתי להכין לה תשובות מראש... <<< נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת. אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים, מרצחים, מחבלים, את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני חושב, מנסה להבין אבל... הערבים האלה אותו דבר... הנה השנאה בעיניים, הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו. כל כלבּ ביג'י יומו הם אומרים עלינו. וגם אני עליהם. חבר אחד שלי, מעדות המזרח, סיפר שאצלהם יש כמה גרסאות לערבי טוב : אחד - ערבי מת, שתים- ערבי בקבר, שלוש - ערבי 40 מטר מתחת לאדמה, ארבע- ערבי 40 שנה בקבר. ו40 פנים לערבי, אז זה בסדר. <<< לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה. "השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע. "מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?" "כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח" "מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ". "מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה ?" "אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים, כיבוד אורחים - והכנסת אורחים , תקפה גם בגג. ירדתי לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה: א. שימורים ב. ביצים ג. עגבניות רקובות - אם יש - לזרוק על כוחות הגרוש. \מוצרים מעלי עובש ד. חלב עמיד ה.2 שישיות מים מינרלים עין גדי, לפחות. ו. קצת ממתקים. אח"כ הם התחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון. לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה) חברון זה קור כלבים <ערבים...>, קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר. הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי. <<< "ידידי'ה? יש לך פלאפון !" עניתי. "אמא?" "כן ידידי'ה" "עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך" "אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי!!" צרחתי "מה אמרת ? לא שמעתי" טוב נו- צרחתי יותר מידי... "לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?" "כן... למה לא ?" "טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו גרוש. אולי ליד המערה נקבע" "אה... להתראות... רק רציתי שתדע" <<< באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. התעוררתי לפנות בוקר, מלא זיעה קרה. גם סווצ'ר של 'יהודי לא מגרש יהודי' לא יכול נגדה. ובחלום אני רואה אתת ואתן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם, והערבים הם... עומר, וחבריו(?) החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי. הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים ש'נפצעו מאבני המתנחלים'. <<< למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד החייל ממלא צלם - גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי, הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS, אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה, דרכינו נפרדות. מעתה, את אחי ל-ש-ע-ב-ר. ידידי'ה. מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי. אני אחיו. לשעבר. *** למי שביקש שאני אכתוב המשך (כשזה סווג כ'סיפור בהמשכים' - אז אין איך - זה סיפור שנגמר. יצחק שופר ונערך לאחר הערות מעוזיה- סדנת כתיבה.

ב"ה ראשי תיבות ראשי תיבות נמצאים כמעט בכל פינה אצל דתיים. בתחילת כל מכתב בס"ד בצד ימין, גדול בצד. אם אתה חסיד חב"ד שאינו מסתפק בבס"ד יש לך בְּעזרת ה' והעיקר שהעסק ישתלם. אבל לא רק בראש מכתב מופיעים ראשי תיבות. הם משתלטים על כל הפינות הבה נביא כמה דוגמאות נחמדות וְשאינן נחמדות. לדוגמא נביא את ז"ל או אם מדובר ברב, זצ"ל. ואם הוא ראוי לעולם הבא, יכתבו החסידים זצוקלל"ה. ואם קרה דבר רע, יש את ר"ל, ול"ע . ואם שמעת דבר מה טוב או אם מתחתן ידיד קרוב יש רק מילה אחת, מזל"ט. והרה"ג, ושליט"א בכל פינה של רב של איזה שטיבל בעיירה קטנה. ועוד מודעה, מבשרת, על איזה ספר בשם אדר"ת ושוב ושוֹב, אותיות עם גרשיים משגעות לנו את החָיים, כשאנו נושאים אותן כאבני רחיים על הכתפיים. וככה הראשי תיבות הופכים לחלק מרכזי בחיים ולאט לאט כובשים כל חלקה, שבעבר, היתה חלקה טובה. ואתה ידידי – שזה עתה קיבלת מכתב האם הצלחת לפענח את הצפון בראשי התיבות שבנכתב ?

בסל הכביסה בסל הכבישה יושבים בגדים ירוקים, שחורים, וגם לבנים. מכנסים חולצה ושאר הבגדים בסל הכביסה- חוגגים. החורף והקיץ מתחלפים ואיתם – גם הבגדים, האנשים גדלים, ונולדים חדשים וגם בארון המדפים מתמלאים מבצעי סוף עונה, מכריזים בחניויות והאנשים אומרים "שווה לקנות". ככה לא נבזבז זמן ונקנה לשתי עונות – כמובן. ובבית, בסל הכביסה מתחיל להיות מעניין שהרי כל בגד, רוצה להיות "סופר מן" וכל בגד מספר את עברו, ומתי היתה שנת יצורו הסוודר מתחיל : יצאתי מהמפעל בצ'וקנוקו שבסין, וזה היה ביום חמסין, נסעתי באוניה, עד הנה, לא לפני שאוניתי טילה גם בקניה החולצה גם היא מדברת : אני נולדתי ביפן, למפעל עשיר – כמובן. הוא מיצא לארצות רבות- כולל, ברית המועצות. וגם מקומם של המכנסים לא נפקד. אנחנו יוצרנו דווקא כאן, לא הרחק, בא.ת. בית שאן, כשעוד היתה תעשיה עברית, ולא תעשיה סינית או ערבית. הקפוצ'ון גם הוא הסביר : אותי יצרו מבקבוקים ממוחזרים מסיביר, יוצרתי בטיאוון, בעיר עשירה והגעתי לכן באונייה. הכיפה כמובן, גם היא רצתה לדבר, אבל כיוון שצריך לכבד אחרים, חיכתה לתורה, להגיד דברים. אז על דברי הכיפה, תקראו בבית הבא: אני הכיפה, נקניתי בחברון. ליד מערת המכפלה, שאברהם קנה מעפרון, ניסרגתי על ידי יהודיה כשרה, שגרה במעלה לבונה. אישה כשרונית היא מאוד וכל כיפה שסורגת – עושה הרב כבוד (לקב"ה). ואז הציצית, גם היא אומרת אני נתפרתי בירושלים הקדושה, ואת ענפי – חיבר ר' יהודה. הוא צדיק, חכם, ישר ונאמן שאוהב כל אחד, מקרבו לנאמן וכאן מסתיים השיר על בגדים שרצו לספר זה לזה דברים שקרו להם, במהלך החיים.

ב"ה סלע בלב ימים / משה ל מפ רט (תרע"א - תשמ"ו) הנני הסלע, נחשול לא יוכל לי לשחוק לי הסער, לשחוק גם הגל לי. אך המים הרוגעים אלה מי השלוח המלחכים רגלי לא יתנו לי מנוח , גרגיר אחר גרגיר, צעד אחר צעד, ימוטטו אשיותי, יוליכוני אל מעד. ואם פעם אתמוטט בחזיז ורעם, לא סער וקצף גרמו זאת הפעם. וזכרתם אז דברַי, דברי סלע - צֹר על המים השקטים החותרים חתֹר. וזכרתם אז דברַי, דברי סלע -מָט על מי-השלוח ההולכים לאט. © . כל הזכיות שמורות

ב"ה לפני כשנה, נרצחו אביחי לבי ואביעד מנצור בפיגוע. עכשיו זה הזמן להקדיש להם. בחרתי לכתוב כמה מילים על שיר שכתבו אודי ולילך דווידי עליו. גרסא לא סופית - לדעתי יותר יפה. לא, לא הכרתי. אבל זה כואב. צובט. אבקש קודם לשמוע את השיר... אני עוד חי עוד אביחי ועם ישראל חי x פזמון עוד אביחי החיים, סוד החיים - לחיות. תחשבו על זה לרגע. כל יום הקב"ה נותן לנו זמן. איננו יכולים לדעת מתי נחיה ומתי נמות, לכן אנו צריכים לנצל אותו. "מחייך הוא אל כולם כן כך דרכו של העולם שכל אחד נותן בו איזה צבע והוא החיוך והוא השמחה כי זה אצלו פשוט דרך קבע" השמחה, עוד מתנה. תשמח היום - מחר לא תוכל ! אכול ושתה, כי מחר נמות. היום אתה יכול לתקן, ויכול לעשות - עשה !. אל תחכה למחר, תשמח היום. בעצם זה שנתנו לך חיים, זמן לתקן לעשות... מחייך וחי שר וחי שמח וחי מתחבר וחי מאמין וחי רוקד וחי ושוב נקודות מתחברות. שמחה. אמונה. חיים!!!! לסיום - 'אל תעמוד בדבר רע' אכתוב חידוש שחידשתי על הפסוק הושיע את עמך וברך את נחלתך וראם ונשאם עד העולם'. שאיתו סופרים אנשים למניין(יחד עם 'ויתן לך... כל אחד לפי מנהגו) הושיע - הראשון מתחיל להביא את הישועה. את - אני ואתה, יחד! עמך - 3 זה כבר זימון. יש סיכוי לציבור (צדיקים- בינונים- רשעים) וברך - 4 ילדים ש-שולחן יציב (לפי העדה העיראקית) את - חמישה, כבר חמישה- ביחד! נחלתך - שישה, מחצית השבטים וראם - יש כבר מה לראות! ונשאם - יש כבר את מי! עד - עוד אחד למניין/זימון בעשרה. העולם - זכה להביא שכינה, שהיא התגלות בורא העולם! קישור ל מבזק שהעיר את עיני. ויהא החידוש לע"נ אביחי לוי ואביעד מנצור, ולע"נ הרוגי אסון הרכבת ברבדים ובבבית יהושע. תוספת: השיר הזה עם אוזניות, לדעתי, הוא 1/60 ממוצ"ש במעשיהו. מעין עולם הבא. יצחק

ב"ה ה' אלוקי אותך אוהב מכל חי אתה הבאתני לכאן לתקן עולמך אני מקווה – לא לאכזבך. אני יודע שבלעדיך לא אהיה כאן ואם לא אקיים את מצוותך גם לא אהיה שם אך אני משתדל לעלות מדרגה ולעבודך, מאהבה.

ב"ה לא נשכח ולא נסלח !! נכתב : כ"א כסלו תשס"ו. בתגובה ל : http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=3049 , http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=3079 , וגם ל : http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=3057 ול http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=566 "יהודה, תתקיף אש" צרחתי עליו. הוא השיב אש. אשת הרב נפגעה. להם היה יתרון גובה, מה שלנו לא הי'ה. אבל עשינו זאת. הסתתרנו מאחורי הבמה, פגיעה בול – וירידה למחתרת. אף בת לא הצליחה לפגוע בי. יהודה קיבל מכה קשה. "שמשון, תראה להן מה – זה". קולות קולולו עלו באוויר מכל עבר. הזקנים חטפו מכות ולא השיבו. חבל... אחי הקטן הי'ה אוסף סוכריות תחת אש ומעביר למסתור. משם הם היו חוזרות לעזרת נשים. חמש נשים נותרו במערכה, מפציץ הטופי שיחרר סוכריות בלי הרף. הוא נתקע עם צרור. הילדים לא הפסיקו להתלהב, ונותרו שתים. עד שהגיעה הרופאה, קרובתו של הבר מצווה מתורנות בבית חולים, ועוררה את כולן. הפעם נפגעתי אני (המפקד), יונתן, שמואל, שמשון גם נפגעו. יהודה נשאר עם אחי הקטן – ישראל, והשביעי שבחבורה, שתמיד מאחר – יוסף. נראה לי שנתנו לו שם זה כיוון שהוא עולה מוסף בד"כ. לפני כן הוא לא מגיע... יוסף מגיע לבית כנסת בקריאת התורה ורואה את יוסף עלה מוסף. לאחר שגמר "עלינו לשבח", נזרקה עליו טופי – נקמה מלמעלה, על הזיופים בתפילה. הוא יצא כשהוא מתכונן ל"זריקות שניות", והוא הצטייד בטופי רב מאוד. המצב הי'ה לא טוב – שלוש חבילות אצלם, וכ300 סוכריות אצלנו. להם הי'ה פי שלוש נשק, ופי שניים לוחמים. הינו בצרות. בנתים, התגייס לקרב אחיו התאום של יונתן, שמתפלל במנין יותר מוקדם. הנ"ל סיפר מניסיונו העשיר והעבודה זרמה בקצב. הכנו להם הפתעה. כל אחד טמן בחופנו לאחר הסעודה, עם כ 500 סוכריות, לחלק לכל הסניף, הישיבה, הכיתה, החברים, לשלוח לדודים ולדודות מתנות, ועוד נשארו כמה לאכול. זה לא שאני אוהב טופי, אני פשוט לא אוהב שיורים עלי אותו. *** עכשיו, שאני נזכר בתמונות, אני מתחיל לחשוב שתפילת עננו מיותרת. תמורת כמה מאות שקלים שמשפחת חתן הבר – מצווה שילמה לחברת הסוכריות, יש לנו גשם. מטר של סוכריות. אולי אם כן נתפלל תיקון גשמים לנשים ? לא יודע. אבל מה שבטוח הוא שאני, שמואל, יוסף וכו' נשואים לאויבות הגדולות של פעם. עד לדור הבא של משיבי האש. גם הפעם נכנענו. כמה חבל....

ב"ה שעונים היום יש בכל מקום על היד, על המסך וגם בכיס ובעצם, בכל מקום שאליו משהו אפשר להכניס שעונים קטנים, שעונים גדולים בחנות השעונים – הכל מוכרים. שעוני קיר, שעוני תקרה, שעוני יד – ושעוני רצפה. שעונים לבחוץ, אך גם לבפנים, לסלבריטיז, עניים, וגם עשירים. וגם מגוון המחירים הכולל הרבה מספרם. מ 20 ועד 20 (אלף כמובן), שעונים לעת עצב – שעונים לעת שמחה שעונים שדופקים בקצב ושעונים שמעוררים תקווה שעונים לכל עת, זמן ומקום לאתמול, לשלשום, וגם להיום. שעון מעורר, שעון מרדים. וכזה שיודע להלביש מדים. זולים, ובמבצע וכאלה שקונים רק אוהבים בצע (בהטיה) שעונים במגוון צבעים, ובמגוון חברות – ואיך שכחנו, גם שעונים לבנות. שעונים דיגיטלים, לעידן הבא, ושעונים שאוהבים הסבתא והסבא. (בהטיה) גם לבן נכד ונין, יש מבצע, רק להזמין. הכול פה מוכרים, החל משעון מטבח, וכלה בשעון עם "מנגנון משובח". כמובן יש שעוני חול ומים ושעונים ליום המחרתיים שעונים עם לוח שנה, ותאריך וכאלה שמאית שנייה גם יודעים להעריך. שעון עם מחשבון, שעון עם חלון שעון עם קיר ושעון עם דלת שעון יד, ושעון רגל ושעון מיוחד – לעלות לרגל. שעון עם גלאי אש, שעון עם גלאי מים, שעון עם גלאי- מתי השעה שש. ושעון מיוחד – שיודע מתי השעה שתים (בדיוק!) שעון על שָלַט, ושעון על שְלט שעון שמתחבר, גם למדפסת. שעונים לגברים, שעונים לגבַרות. שעונים לנשים, ושעונים לגבירות. שעונים לילד, ולילדה שעונים שאומרים "המורה בכיתה" שעון עם מכשיר קשר ושעון שיודע לתקשר עם נשר. שעונים לכל עת, שעונים לכל זמן. נמכרים בחנות, לגדול וקטן. ואיך שכחנו – את המחירים שלכל אחד מתאימים. בתשלומים, ובמזומן, והעיקר שתגיעו בזמן. נכתב בהשראה של אחותי(מתכונת בבקיאות) בעקבות תדירות החלפת השעונים שלה , השיר הזה גם מוקדש לה

ב"ה הכל התחיל מספר טלפון סורר ומורה שנשפך עליו ספל תה. הוא החליט : די לביזוי הספרים החל ממחר בשביתה יוצאים. להגדיל את תקציב הספריות, ויהיה די לצרות הגדולות. אמר ספר הטלפון לשכניו במדף די להיות חשוב כמו עלה נידף. מעכשיו נצא למרד הספרים ולפׂתחנו לא ניתן לעולמים לבני האדם החצופים שאותנו מזניחים. לאחר שבוע, עבר הרעיון הפגנה בתיאטרון. אלפי ספרים מרחבי העולם יגיעו ויעשו "חגיגה" שתיזכר לדראון עולם המסר עבר, מספר לספר "נעשה לאנשים בצפר" בתאריך המיוחל גדשו אלפי ספרים את ההיכל. מנהל התיאטרון, שידר קריאת עזרה "אלפי ספרים גודשים את העזרה" עוד מעט יפלו לי על הראש. כאן ניתק הטלפון כי ספר נפל עליו ממקום עליון. ספר הטלפונים ניצב על הבמה (שנעשתה מכל ספרי הספרייה) ואמר לנוכחים: ספרים יקרים, הקשיבו ושמעו! האנשים אלינו, הרבה התחצפו! אולי נעשה שביתה עד שיחזרו מדרכם הנלוזה. אחד השחקנים, חייג למשטרה "מבקש אני עזרה" ספרים מקיפים אותי ומאיימים אותנו דחקת אותנו לארון הספרים בפינת הספרייה, שם הספרים הישנים חסרי התקציב מהעירייה. לא איחר הסוף הטוב לבא ובאותה עיר – אנשים חזרו לקרוא העיר גדלה, ואיתה מספרי המשקפים בגלל אותה כוס תה, שנשפכה על ידי רופא שניים. --סוף--

ב"ה בעודי ילד קט / יהודית למפרט ז"ל | תרגום מפולנית בעודי ילד קט, מתעורר לעולם ופרח חיי הרך עוד שרוי בניצן בחיקה הושיבתני אמי, מפנקת מנשקת בעודי ילד קט זוכרני עד היום בהרגיעה בחיקה שרה לי שיר נוגה וגל צלילים ערבים העלה חיוך על פני וכל מילה של זה השיר זוכרני עד היום אל תבכה ילד, לא האר את פניך, כל עוד לך אמא לא יאונה לך רע השען על כן בחיקי אגן עליך מפני כאב אל תבכה ילד, לא. |---------------------------------------------------------------------------------| מי שיודע מי חיבר את זה, מוזמן לכתוב בתגובה או לדוא"ל. תודה!

מלחמת אחים. צללי. צללי. צללי. צללי. השעון המעורר צלצל. הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח, ונסעתי לישיבה. חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא היו הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש. "מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !" במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן. פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה... "עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי "שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת?, מה שלומך ידידי'ה" "שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?" "ברור. אבל לא לבד, עם אחי הגדול" "מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. למען האמת כל פעם שבא שכנעתי אותו לסרב למקרה של פקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה קטנה יותר בפעם הבאה. הבנתי שזה מתקדם לכיוון לא טוב, אבל לא ידעתי עד כמה. קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך, אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה היתי עושה ?. "אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?" "כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים... אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים כמו בעצמונה, הלך הכל..." "טוב... מחר ב7:30, מתאים ?" "אתה לא יכול יותר מוקדם ?" ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !". גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו. למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם לא ידעו עד כמה אני "קיצוני". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם. חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו ההורים הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה: ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח !! הורים יקרים, נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי, אני לא מתכוון לחזור לפני הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש לא בטוח שאוכל בכלל לחזור. בברכה, ידידי'ה והשארתי אותו על השולחן בסלון. האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון. "ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים" "בסדר... אני בדרך..." לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון. התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת (אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע. על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו את הפתק) עניתי "בחברון". "בחברון ? לבד?" "לא. עם חברים" "ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו" "היתי הולך גם בלי" "אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!" "לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !" "אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?" "לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר" "מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם" "לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק", ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..." "אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!" "לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות, אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים, ואין מה לדאוג, אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני" "אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..." "גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן" "אל תשווה. זה שחפ"ץ פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים, וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה..." "אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום, ואף אחד לא באמת שומר על עומר !, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו קטנה, ועוד כל מיני דברים" "עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי, זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים !" "ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה. וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ. אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים. והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך". "טוב, להתראות". "להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר התחלתי להכין לה תשובות מראש... <<< נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת. אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני חושב, מנסה להבין אבל, הערבים האלה אותו דבר. הנה השנאה בעיניים, הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו. <<< לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה. "השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע. "מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?" "כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח" "מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ". "מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה??" "אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים" ירדתי אני לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה והתחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון. לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה), קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר. הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי. <<< "ידידי'ה? יש לך פלאפון !" "אמא?" "כן ידידי'ה" "עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך" "אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי" "מה אמרת ? לא שמעתי" "לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?" "כן... למה לא ?" "טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו גרוש. אולי ליד המערה נקבע" "אה... להתראות... רק רציתי שתדע" <<< באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. קמתי כולי מלא זעה מכך. בחלום אני רואה את אותן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם, והערבים הם... עומר, וחבריו החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי. הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים. <<< למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד החייל ממלא צלם – עיתונות גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי, הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS, אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה, דרכינו נפרדות. מעתה, אתה אחי ל-ש-ע-ב-ר. ידידי'ה. מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי. אני אחיו. לשעבר.