יצירות של בצי.ג

אֲנִי מַעְיָן שֶׁעוֹד לֹא פָּרַץ מֶיְמָיי שְׁקוּעִים עָמֹק בּבֶּטֶן הָאֲדָמָה שֶׁלִּי לֹא קִבְּלָה מַסְפִּיק גֶּשֶׁם אֲנִי חוֹצֶבֶת נִקְּבָה מִן הַחוּץ לְגַלּוֹת מַיִם צְלוּלִים--- מַתְחִיל לִהְיוֹת כָּאן חָשׁוּךְ בִּפְנִים וְסָמִיךְ אֲנִי הָאֲבוּקָה שֶׁמְּחַכָּה לָאֵשׁ

בס"ד איך שאני אוהבת אבסטרקטים... אז מה יש לנו פה? -גמרות. גוון ספיה וחושך. התוצאה: מריחה של האותיות המוזההבות בצבע חום :) (נכון שעכשיו זה נשמע הרבה פחות יפה?)

בס"ד יבנה המקדש! אור ליום שלישי י"ח בשב"ט תש"ע. בדלי מילים מובדלות מסתובבים סביבי, לא נותנים מנוח, חבל שהכל כל כך מבולבל, בלי סדר, בלי קשר רסיסים עוברים סביבי, לא יכולה לשכוח. אני רוצה לעזור לךְ, רוצה להיות איתךְ ביחד, לא מצליחה להתחבר אל הלא מדובר, יודעת שקשה לךְ. ופתאום, וכל הרסיסים נמוגו, התמוססו בבת- אחת כלא היו. גורמים לבדלי המילים להסתרבל, להתגלגל ולהתבלבל עד שהם שוקעים אט אט אל תוך התהום העמוקה בשתיקה ארוכה. זה שיר שאני ממש אוהבת בגלל הצורה שהוא כתוב(וגם יש לו איזה לחן אז בכלל..), למרות שאני כמעט ולא מתחברת כבר למה שכתבתי.

צולם בקרבת בית חוגלה החורף. אני יודעת שהכותרת טיפה נדושה אבל זה כ"כ מתאים (בניגוד להרבה פעמים שמשתמשים בה)

עבר טיפה הגברת רוויה וקצת חיתוכים.

קרדיט לחילא דמשכנא על הכותרת (עכשיו טוב לך?)

בס"ד פרח בשם גזר קיפח. עוד עליו כאן: http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=253

בס"ד גלים. מציפים, עולים, גועשים, באים. כל הזמן זזים, נעים. גם הטובים, גם הרעים. יש גלים שלווים, -טובים-טווים-אינם טובעים- אוהבים, חווים. והאחרים, מציפים, גועשים אל החופים, טורפים, כמעט את כל הקלפים. הגל הטוב, השלוו האוהב, מתקרב ואז, בא הרע, רעב מציף, גועש, חובל. ורב החובל? נסחף, נדחף, מתערבל כי זאת אינו יודע, שכדי לתקן את שביצע הרוע צריך לא רק לתקן בסוף המעשה, אלא להתגבר על הגל שמאיים לכסה, לגדוע מרים ראש, פותח לוע. צריך להפוך את אי המאזן לאי של מאזן. השיר הזה עמוק מני ים. הערה קטנה: אתם יכולים לחפור בשיר, לבקר אותו, מצדי גם בתוכו. אני אשמח להארות והערות, לא לניתוחים- רק להצעות ליעול. (אני באמת אשמח לביקורת על החרוזים וכאלו.)

בס"ד רואה זוגות ידיים מוכרות המופרדות בכח אחת מהשנייה. עוצמת את העיניים. וכשאני פותחת אותן אני רואה שהידיים האלה, הן לא אותן ידיים כמו שהיו קודם. הן כבולות בשלשלאות ברזל, כנועות, לא מנסות להתנגד. הכל החל בכך שהתעוררתי לקול צעקות, זעקות. איומות, נוראות. ואני, אני שתקתי. התבוננתי מסביבי וראיתי אנשים הנלקחים מביתם. אש. נורא לחשוב שעד לפני שלוש שנים הכל היה רגוע, שקט. עד שה-ם עלו לשלטון. לאן ילקחו, הורי, אחי, משפחתי? הלוואי ויכולתי לדעת. הנה השכנים, נלקחים מהבית. ואני שתקתי. שתקתי. לא מתוך השלמה, גם לא מתוך התכחשות. שתקתי. איני יודעת למה. אך, כל אותו הזמן, שתקתי. נכתב בהשראת י' בטבת, היום שמציין את תחילת הגלות, במצור על בית שני, ואת יום הקדיש הכללי למי שמת בשואה, שמציינת את סוף הגלות. אפשר להגיד שזה מתאים גם קצת לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. בצפייה לגאולה ובניין המקדש! (אפשר לומר שאני מעלה את זה במסגרת ניקוי מגירות לקראת פסח.. העלתי את זה פעם ולא אישרו כי הייתה טעות כתיב אז עד שהעלתי שוב לקח זמן..)

בס"ד יש שקיעות פשוטות כאלו, קצת כתומות, לא יותר מדי ואני איתן, מתפשטת לי לאט נהיית יותר מופשטת. ויש את השקיעות מלאות העננים, כמעט ולא נראות בכלל ואני איתן, מסתתרת לי בלאט מצטנעת אל עצמי בשקט. יש גם את השקיעות ההרמוניות, שמש מציצה מבין העבים צובעת אותן בכל מיני צבעים ואני איתן, משתלבת וגם את. מאחה את הנתק. יש את השקיעות המיוחדות, צובעות בצבעים מיוחדים צובעות בעל כורחן את השחקים כולן באות ומסתכלות, והן- מסתלקות. ואני איתן עם כל הטָקט מצטנפת בעצמי כמו לֶקֶט כנראה שאני יותר מדי שוקעת אל תוך עצמי : )

ולכל אלה שאומרים לעצמם 'וואלה, נראה נחמד אבל לא הבנתי מה הקטע'- הרקע כאן זה גרף של cpu שזה משהו של המחשב (אין לי באמת כח להסביר מה זה בדיוק..) והעניין כאן זה שהצעירים של ימינו כבר לא מציירים (הכוונה לגיל גן) וזה לא מה שמעניין אותם אלה המחשב והסרטים וכו' :-)