יצירות של הנשר

בס"ד נתקלתי בו ונפלתי. שוב. פעם שניה שזה קורה לי באותו יום. בפעם הראשונה זה היה בבוקר, בטעות הצצתי לאיזו כתבה 'שגרתית' כביכול מחיי המדינה, קראתי את כולה ברגש בלתי ברור, אולי זאת הייתה אדישות מרירה או שמא דווקא זה היה זעם עצור? כשסיימתי לקרוא השתרר שקט מוזר. יותר מדי מוזר, ואז נתקלתי בו. וחזק. עפתי אחורה והוטחתי אל הרצפה. זה היה כואב. צורב. נכנס לתוך תוכי, מכלה הכל. שכבתי מתחתיו שעה שלמה, המום מן המכה, בוהה באוויר המחניק. בעצם, הכל מחניק ליד הדבר הנורא הזה. קמתי בכבדות, פוסע אחורה בראש מורכן, מובס. שוב הוא ניצח, ובגדול. הילכתי כסהרורי במסדרון, נשען בדרך על כל מה שרק היה לידי, נכנסתי לאחד החדרים, זה היה הסלון. העיקר להירגע. שקעתי באחת הספות, כמנסה להתגונן בתוך כריותיה הנעימות מן המכה הבאה. לקחתי את השלט והדלקתי את הרדיו, דעתן שמאלני היה עסוק בשטיפת מוח יסודית. לא הפרעתי לו. כיביתי. הדלקתי את מערכת הסטריאו בשלט השני, מוזיקה עליזה בקעה מן הרמקולים הקטנים, הקשבתי כמה שניות, הצלילים היו יפים, נעימים, זורמים. וזאת אולי הסיבה שהם לא נכנסו אליי. הם עברו מעלי, מתחתי, ריחפו אל בטני ומיד סטו הצידה, רק לא נכנסו. בהיתי מסביב, אף אחד לא יכול להיכנס אליי? אף אחד לא יכול להיות אצלי? אבל הנה, איזה צליל תועה, מהסס, מרחף לכיווני. הוא עוד אחד מכל אלו שתמיד בסוף סטו או שמא הפעם זה הוא, הצליל העליז והביישן שיבוא אלי? הצליל ממשיך בדרכו אלי. 'חח, אתה סתם חולם, בחיים הוא לא יגיע אליך, לפחות במצבך הנוכחי..' לוחש קול בתוכי. הוא מהסס וממשיך עוד קצת. 'אתה עדיין מאמין בו? איזו אשליה.' ממשיך הקול. הוא כבר עשרה סנטימטרים מן הבטן שלי. 'הופה, איזה צליל שובב, הוא על בטוח חומד לצון...עוד שניה והוא נעלם בצחקוק..' אומר הקול וכבר לא בלחישה. ברגע שהקול הרים את קולו, הבזיקה מחשבה בקרבי. הצליל היה שני סנטימטר מגופי שכיביתי במהירות את המערכת. תשעת הימים. קמתי במהירות מן הספה, הצליל נעלם יחד עם כל המוזיקה. או אולי הוא בעצם נכנס? פסעתי אל עבר הדלת, הייתה לי הרגשה שמשהו השתפר. הוא נכנס? 'לא הגיוני. הרי ראית אותו, ובכלל, תפסיק להעסיק את עצמך בכל מיני מחשבות שכאלו'. פסעתי מאושש אל עבר הפרוזדור ומשם לדלת, לעבודת יומי. נכנס או לא נכנס? * * * הפעם השניה הייתה בבית הכנסת, בערב. ליל תשעה באב. ר' אלימלך, ה'בעל קורא' כבר החל לומר את הברכות כשעליתי מן הקומה התחתונה של בית הכנסת, פתחתי את המגילה ודפדפתי במהירות, הנה, עמוד 41, מצוין. כרעתי על הרצפה בישיבה משוכלת והאזנתי לקולו הערב של ר' אלימלך בקוראו את המגילה. הם כבר בפסוק ב'. "כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". משיכה באף, חיפוש אחרי מטפחת שתמיד איננה, למה לעזאזל היא אף פעם לא בהישג יד?! "גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה". דמעה פותחת את מסעה מהעין שלי אל הרצפה. "נביאייך חזו לך שווא ותפל ולא גילו על עוונך". הי! זו מגילת 'איכה' או מאמר של איזה דעתן ימני? "שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו". בעצם, עכשיו זה כבר עדכון חדשות. זוועות העבר אך הכל כך נשמעות חדשות ההווה ממשיכות לעלות אל חלל בית המדרש, נתלות בנברשות הגדולות, מלפפות את הספסלים, חונקות אותי עוד ועוד ועוד.... ואז זה שוב קרה. ברור. נתקלתי בו בשיא העוצמה. הבוקר לידו היה כסף קטן. התנגשתי, הכל הסתחרר מסביבי, מילים כתובות בקסת ודיו לצד שורות מחשב חדשותי מסתחררות מול עיני, שוב. שוב נתקלתי בו, בקיר הייאוש.

נסיון ראשון לצייר את השר בממשלת האבדון דיכטר.

שמתי את זה באתגר צילום, ואמרו להעלות לאתר אז העליתי, זה לא תמונה משהו אבל בסדר. מישהו יכול להגיד איזו כותרת טובה בשביל התמונה? הכותרת הנוכחית פשוט לא טובה. תודה!

בס"ד נכתב לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ה' יקום דמם. חמש אותיות, חמש אותיות שצופנות בתוכן כל כך הרבה, הרג, כאב, דם, אש, ותמרות עשן, מלחמות שלמות, אבל רק חמש אותיות, כל אות- מלחמה, כל אות- נחל דם, וכל אחת מהן כבדה כל כך- יזכור.

בס"ד ביום חמישי בערב, אור לראש חודש אדר ב', השקיף הכותל מטה אל עבר הרחבה ההומה, ודמעות זלגו מעיניו הסלעיות, החזקות. הרבה ראו עיניים אלו,שרפות וצרחות, עינויים ושבירות, אך כזאת? כזאת עוד לא ראו עיניים אלו. תמיד ראו בין הצרחות, בין השרפות, את הגאווה, האמונה, הרצון להלחם, אבל הפעם הן לא ראו זאת כמעט. רוב האנשים שנהרו הפעם אל הכותל, לא היו שבורים גופנית,מלאי דם, הם היו הרבה יותר גרועים. אף על פי שהתכחשו לזאת, הם היו שבורים רוחנית, אובדי עצות, מובסים. הם באו אל הכותל כי זה חשוב, חשוב להתפלל אל אבא שבשמים, שיציל אותם, שיתן בינה במנהיגיהם. אך צריך לדעת הרבה יותר מזה, צריך לשנות תפיסת חיים שלמה, חינוך של דורות, לפקוח את העיניים. לדעת שבמכה אחת לא מאלפים, לדעת שזה שאתה יודע זאת, לא אומר ששכניך יודעים זאת. לדעת להפסיק להתרפס, לדעת להשיב גמול יאה, לא להתייאש ולהרים ידיים. לדעת לעשות, לארגן, לא להגיד "שהמנהיגים יעשו", לא להתפשר, להגיד את דעותינו בגאון. לא להיות חית מחמד של אף אחד, להרים ראש, וגם לדעת לנגוח בו, לדעת הרבה מעבר לתפילה. אך הכותל, הכותל אינו יכול לדבר, רק ממשיך ללטף בעיניו את בניו, ומייחל בכל גופו הסלעי, לשינוי.

בס"ד "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" התש"ע, חודש ניסן. ירושלים. העיר המתה ורגשה מהתרגשות, מאות אלפי אנשים מילאו עד אפס מקום את העיר העתיקה וסביבותיה. סמוך לכותל נראה חמור לבן, אצילי, ועליו יושבת דמות מרשימה, קורנת אור מלכותי וקדוש. המשיח. האנשים שמסביב לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. שמחה אמיתית, כנה, של ביאת המשיח. הספקנים מבניהם פקפקו עד אשר מישהו ברוב טובו הורה להם להביט אל עבר הר הזיתים. שם ראו נחיל ענק של אנשים, יוצא, ויוצא, ויוצא, מתוך האדמה. תחיית המתים. הם יצאו בצרורות, מתקופת האבן, תקופת הברזל, וימי הביניים, המאה ה-18, ה-19, ועד ימינו. צווחות של שמחה ואושר נשמעו מידי פעם כשאחד האנשים זיהה את אחד מקרובי משפחתו ששב מן המתים. הנה, בדיוק עכשיו עבר הרב הירש בין ההמון, מוקף בהילה מלכותית. יהודי זקן עבר בצד כשהוא רוטן: "רק עכשיו נכנסתי, כבר לצאת? איפה התרבות? איפה? איזו בושה ככה להטריח בן אדם זקן כמוני! שייתנו גם זמן למנוחה...." כך זה המשיך, והמשיך, והמשיך. מכל בתי הקברות בארץ ובעולם הם הגיעו. מכל התקופות. מכל הסוגים. ואז החלה המחלוקת הגדולה. היהודים מתקופת האבן דרשו בכל תוקף לפרק ולהרוס את כל מה שאינו מאבן, ואילו לעומתם, אנשי תקופת הנחושת לא הסכימו שייראה על פני האדמה דבר שאינו מנחושת. וכך התגלגלו המריבות בין כל תקופה לתקופה. כל אנשי ימינו נחשבו בכלל למשוגעים לגמרי, בגלל רעיונותיהם המטורפים על אמצעי תקשורת אלחוטית ולא אלחוטית בין אנשים. קנאים מימי הביניים הרסו בחמת זעם כל מכשיר חשמלי בטענה שאלו מעשי כפירה. היהודים הקדמונים התהלכו עם אזור חלציים בלבד (ועם ציצית כמובן! הם יהודים) ואילו אנשי הקדמה מהמאה ה-16 וה-17, הידסו ברוב גאווה בגלימות ארוכות ומחלפות מהודרות. תגרות רחוב בין איש חמוש בחרב וקסדה(כשהוא בטוח שהוא 'שיא הקדמה') לבין אדם עם רובה 'תבור' מקוצר וקטלני, היו מראות שגרתיים ביותר. מפלגות הוקמו, כשעל במה של מפלגה אחת, נואם באיפוק אדם בעל חליפה מהודרת, אוזנייה באוזנו, ושני מאבטחים חמושים באקדחי לייזר עומדים לצידו. ועל במה של מפלגה אחרת נואם בהתלהבות מרובה אדם עם שמלה וסנדלים תנ"כיות. המפלגות הקימו גדודים / משמרים / חיל מצב- כל אחד והשמות שלו. ובאחד הקרבות, בכיכר מלכי ישראל בעיר, כשצד אחד בכיכר מלא עשן רובים, ומנגד, בצד השני- חצים תקועים בקירות, נאנח אחד האנשים המפוכחים יותר, ושאל את חברו בתוגה:" מתי ייגמר כל הטירוף הזה?" חברו הפנה לו את מבטו החבול ושאל, "ייגמר? זה? בימות המשיח............."

יצירה ראשונה שאני מעלה עם צביעה בפוטושופ. זה המקום להודות לבשמת שעזרה בעניני הפוטושופ, וה-מ-ו-ן! ותאמינו לי, מתוך הכירות אישית עם עצמי, קשה להסביר לי דברים.....המשיכי בדרכך זו!.... תהנו! (או שלא)

הבהרה: הארועים הקטנים הם לא מדוייקים, הבסיס אמיתי, והשאר רק כדי להבהיר את המסר. 2 במאי 1985 – כיכר רבין "ישוחררו חזי שי, ניסים סאלם ויוסף גרוף!" עלו הקריאות והצעקות מכל עבר, ההמולה הייתה רבה, פני האנשים שמילאו את הכיכר היו נחושים ודבוקים במטרתם. אדם מזוקן עלה בצעדים מאוששים אל הבימה, כחכח בגרונו ולאחר כמה רגעים השתרר שקט. "דם בנינו לא יהיה הפקר!" פתח את נאומו בקריאה פתאומית, " חייבים אנו לשחרר כל כמות מחבלים שהיא ובלבד שחזי וחבריו יחזרו הביתה!" הקהל הרב השיב בהנהוני ומלמולי הסכמה. הנואם ששאב ביטחון מן הקהל, המשיך את נאומו ביתר התלהבות וקרא לממשלה להחזיר מיד את החטופים בכל מחיר. העצרת והנאומים נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. 21 במאי, 1985 עסקת ג'יבריל ההתרגשות הייתה רבה- שלושת החיילים החטופים חזרו. בכל כלי התקשורת נכתבו ונאמרו נאומים חוצבי להבות בשבח העסקה. האווירה הייתה מרוממת ולא היה אחד שלא הוסיף מעצמו נופך חיובי ומיוחד לעסקה. 8 בדצמבר 1987- פריצת האינטיפאדה הראשונה האינטיפאדה או כפי שלפעמים נקראה "מלחמת האבנים", פרצה. עשרות אנשים, נשים, ילדים וחיילים נהרגו. משוחררי עסקת ג'יבריל היו מעמודי התווך של האינטיפאדה. הדבר נודע בכל כלי התקשורת וכולם ככולם תקפו את העסקה והגדירוה כעסקה הטיפשית והמסוכנת ביותר שנעשתה אי פעם. כל כתב שהעריך את עצמו כתב מיד בגנות העסקה ולא היה אחד שלא הוסיף מעצמו נופך שלילי מיוחד לעסקה. יולי 2006 הארץ רעשה, המשפחות קיבלו הלם. שוב חטיפה-שני חיילים נחטפו בגבול הצפון ע"י חיזבאללה, צה"ל יצא למלחמה להחזרת החטופים אך נכשל. במשך שנתיים עצרות לאין ספור קוימו,שלטים הוצבו והתקשורת התגייסה גיוס מלא, נאומים חוצבי להבות נאמרו הקהל תמיד הסכים עם הדוברים בעצרות, הנואמים ששאבו עידוד מן הקהל המשיכו בשלהם וקראו לממשלה להחזיר את הבנים הביתה בכל מחיר. יולי 2008 החטופים הוחזרו הביתה, בארונות קבורה, האווירה הייתה קשה אך בכל זאת הדעת ההמונית הייתה שזו הייתה עסקה חשובה וטובה. גם רוב הכתבים חשבו כך והוסיפו נופך חיובי וטוב משלהם לעסקה. החיילים הוחזרו הביתה תמורת 199 גופות מרצחים וחמישה רוצחים לבנונים מועדים חיים ובתוכם הרוצח שדם משפחה נוטף מבין ידיו, סמיר קונטאר. אוגוסט 2009 פרצה מלחמת לבנון השלישית, תושבי הצפון ברחו מהבתים, כשבעים אזרחים נהרגו, ועוד כמאה וחמישים נפצעו, עשרות חיילים נהרגו ועוד רבים נפצעו. בסופו של דבר הצליח צה"ל לצאת איך שהוא מלבנון כמנצח רשמי, אך בפועל היה החיזבאללה המנצח הגדול והאמיתי. האסטרטג המבריק וכמעט מנהל המלחמה מצד חיזבאללה היה סמיר קונטאר, השבוי המשוחרר אשר הוביל את חיזבאללה לפעולות מבריקות והתקפות מוצלחות ביותר. באחד המקרים אף הוא עצמו השתתף בקרב והצליח מתוך הרכב המשוריין שלו לחסל כמה חיילים ישראלים. בלבנון הוא היה נישא על כפיים לולא המטוסים הישראלים שבאוויר, אך בכל זאת תהילתו נישאה בפי כל והוא היה לסמל המלחמה. בישראל הכל גינו מיד את עסקת שחרור קונטאר, כל כלי התקשורת התגייסו גיוס מלא. לא היה כתב שלא כתב בגנות העסקה, ולא היה מגיש או דובר שלא הוסיף מעצמו נופך שלילי ומיוחד לעסקה.וחוזר חלילה...................

בס"ד "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" מזה חודשים מספר ממשלת ישראל עסוקה במשא ומתן עם מרצחים אשר דם יהודים חפים מפשע נוטף מידיהם, אל נתחיל למנות את סיבות ההתנגדות למעשים מטורפים שכאלו היות וכל בר דעת יבין זאת על נקלה, כתבות, ביקורות, גינויים, קריאות והכרזות נכתבו לאין ספור על כל מי שזז(כמעט) במדינה ככלל ובממשלה ובכנסת כפרט, לשם מימוש הדבר אנא הריצו את כל הביקורות, הגינויים וכו' שקראתם בחודשים האחרונים. לאדם ימני ממוצע יתגלה התסריט הבא: אולמרט, ברק, אולמרט, ברק, ליבני, פרס, אולמרט, ליבני,ליברמן, רמון, אולמרט, רמון, פרס ועל זו הדרך, בשום מקום הכתבה האמורה להיכתב לא נכתבה, בשום מקום האמירה האמורה להיאמר לא נאמרה, לפעמים תוכן הכתבות נכון היה, אך הכתובת הייתה שגויה,הכתובת של הכתבות הנכתבות לאלפים כבר קיבלה מספיק, אולמרט קיבל מספיק, רמון קיבל מספיק, ליבני קיבלה מספיק, וגם אם לא, מאמרך לא יועיל שום דבר, אף אחד אינו מכוון את המילים אל עבר הכתובת שמבססת את כל הרוע הזה, הכתובת הצדיקה שהיא הבסיס לכל הרשע, הכתובת שיצאו נגדה בלשון רפה אולי הכתובת הזאת בסך הכל מונה שתי אותיות ואפילו לא יצאו נגדה באופן רשמי כמנין אותיותיה,הכתובת הזאת היא ש"ס. המפלגה שכל הממשלה ההרסנית הזו עומדת עליה, המפלגה שכל אבל כל הצרות הבאות מן הממשלה הזאת תלויות בראשה, המפלגה שהיא הדלק לרכבת האבדון, גאון עומד בראשה, גאון בתורה, ואולי יותר מדי שקוע בתורה, מפלגה שראשיה רק מרחיבים עוד ועוד את איומיה אך כשיממשו אותם כבר יהיה מאוחר מדי, הרכבת תהיה שקועה כבר בדרדור והבלמים כבר לא יעזרו. נוטים לחשוב שלא צריך להגזים ואסור לפצות פה על הרב עובדיה, מפלגתו בסך הכל בצד והנה עוד מעט כבר תפרוש, אולמרט הוא הסכנה וכו', את הדיבורים האלו כבר שמענו! אם לא נגזים ונפצה פה כבר לא נוכל לפצות פה היות וכבר נהיה כולנו מוטלים שחוטים! אין דבר כזה להיות בצד, כל בורג חשוב במכונת ההרס ובמיוחד בורג גדול וחשוב כל כך כמו ש"ס, אם הבורג הזה יצא, המכונה תפסיק לפעול! אולמרט באמת מסוכן אך למה הדבר דומה? לאדם שבונה

בס"ד לעילוי נשמת כל חללי צה"ל שמסרו את נפשם במלחמה על המולדת. הרוג אחד, עשר שניות ברדיו, רבע כתבה באינטרנט, עוד שם קטן ברשימה ארוכה. הרוג אחד, גבעול שנקרע, גזע שנגדע, חיים שלמים שנקטעו באכזריות, עוד משפחה שחרב עליה עולמה. הרוג אחד, צחוק, שמחה, עצבות ודכדוך, נשמה וגוף,עולם שלם בפני עצמו, אלפי צאצאים שכבר לא יהיו- הרוג אחד.

בס"ד המילה המנחה בתפילה בפרשת עקב כתוב "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו חכמים: איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. עיקר התפילה היא תפילת העמידה ('שמונה עשרה'), והיא מורכבת מי"ח (או י"ט) ברכות. והנה מתברר, שבכל ברכה יש מילה מנחה, כלומר שורש של מילה החוזר על עצמו 3 פעמים לפחות (והוא המופיע הכי הרבה פעמים בברכה). זוהי מילת המפתח של הברכה. בברכת מגן אברהם השורש הוא א.ל.ה. הציטוטים: 'אלהינו', 'ואלהי', 'אלהי', 'אלהי', 'ואלהי', 'האל', 'אל' בברכת מחיה המתים השורש הוא ח.י.י. הציטוטים: 'מחיה', 'חיים', 'מחיה', 'ומחיה', 'להחיות', 'מחיה' בברכת קדושת השם השורש המנחה הוא ק.ד.ש. הציטוטים: 'קדוש', 'קדוש', 'קדושים', 'קדוש' בברכת דעת השורש הוא י.ד.ע. הציטוטים: 'דעת', 'דעה', 'דעת' בברכת תשובה השורש הוא ש.ו.ב. הציטוטים: 'השיבנו', 'תשובה', 'תשובה' בברכת בצורה זו, מילת המפתח של כל ברכה מבטאת את עיקר כוונתה, ולרוב המילה מופיעה גם בחתימה. לכל הברכות יש מילה (שורש) מנחה - חוץ מברכת המינים! מדוע? ברכת המינים, שתוקנה נגד המינים והמלשינים, מרמזת ומסמלת שני דברים, שהם הסיבות למה אין לה מילה (שורש) מנחה: דבר ראשון, זה מסמל שלמינים אין איחוד, הם לא מאוחדים, ולכן אין להם מילה מנחה שהיא בעצם מאחדת את כולם. ודבר שני, זה מזכיר שהברכה הזו בכלל תוקנה אחרי תיקון כל הברכות, בעקבות עליית המינים בזמנם. עוד אציין כי בברכת מגן אברהם, מספר המילים של המילה המנחה בברכה,(אלהינו ,אל, וכו') הוא שבע, המספר החביב על התורה ועל היהדות, וגם הוא הכי גדול בין הברכות- זה מסמל על גדולת ה'. יהי רצון שכל הברכות יתמלאו בימינו אמן סלה.

מזה כמה שנים קיים שו"ת סלולארי בעלוני השבת, בכל שבת מתפרסמות התשובות בעלון לשאלות שהוצגו בפני הרבנים באמצעות הודעות sms, השו"ת מסמל לדעתי את הלך הרוח השורר כיום בהלכה כפרט ובכל תחומי התרבות ככלל, הלך הרוח הוא העצלנות, אל תפתח שום אנציקלופדיה, שום ספר הלכה שום מקור מידע הלכתי או תרבותי, רק להקליד כמה אותיות והנה התשובה לפניך, מתומצתת, קצרה, ועיקר העיקרים אינה כרוכה בשום מאמץ. טענת המחץ של אוהדי השו"ת היא, שהרי כשאתה נמצא בדירה קטנטנה בקצה העולם בשתיים בלילה ואתה צריך עכשיו ממש בלי שום דיחוי תשובה,ואין לך הרי ספר שם, השו"ת הוא הפתרון האידיאלי ביותר לתשובה מהירה וקולעת, לכאורה, האידיליה חוגגת, הטכנולוגיה משרתת את ההלכה שירות מקסימלי, שאלות בעלות ערך ודחופות מופנות אל הרבנים והתשובה נשלחת במהירות בחזרה. האידיליה וגם הרס האידיליה נשקפות מן הכותרות בשו"ת הסלולארי של העלון "עולם קטן", בכותרות נאמר: "מערכת השו"ת הסלולארי הראשונה בעולם! כל שאלה שיש לכם היישר מהנייד שלכם וקבלת התשובה ישירות מהרב!" עד כאן הציטוט המשרה אידיליה נוחה ויפה, אך שבע מילים באותיות הקטנות הורסות הכל: "התשובה תתקבל חזרה לסלולארי שלכם כשהרב יתפנה", טרח! הכל נהרס, טענת המחץ קרסה, כל הפואנטה יצאה, ורק נותרה האמת העגומה שפשוט אורח החיים אני מייעץ למערכות העלונים המשתמשים בשו"ת סלולארי להפסיק ממנהג מגונה זה, ולחזור לדרך התורה הישרה והתמימה, ולכם קוראים יקרים, בפעם הבאה כשיש לכם שאלה הלכתית פתחו ספר, עיינו, ואם לא מצאתם-שאלו את רב הקהילה שלכם, רק אל תשכיחו את תורת ה' בעצלנות ובניוון. חזקו ואמצו!

בס"ד אני יודע שההתחלה לא משהו אבל זה מה יש...תהנו. "אמא!, אמא! "עלה קול בכי ויללה מתוך הצבע השחור והעשן, לחדי העין במיוחד הייתה מתגלה התמונה הבאה: אישה צעירה ועל כתפה פעוט חמוד, או יותר נכון, ערמת מזוודות, ראש עייף של אישה צעירה מבצבץ מתוך הערמה, ועל כתפה היחידה שהייתה פנויה נתלה פעוט חמוד להפליא ובעל תלתלים זהובים קופצניים. מאחורי הזוג הזה התנשאו שרידי ביתם ההרוס ועקבות הבולדוזר ההרסני בשטח עדיין טריים. חריקת בלמים בכביש היישוב העלתה כחמישים זוגות עיניים כבויות אליו, האוטובוס המפנה הגיע וכחמישים מגורשים על מזוודותיהם וטפיהם החלו צועדים אל עבר האוטובוס. ערמת המזוודות או האם והתינוק גם החלו לצעוד אל עבר האוטובוס שהחל להתמלא. "לאן אנחנו הולכים?" החל שוב התינוק לבכות היות וטלטולי הדרך הבהילו אותו. "לאן?" נאנחה האם והניחה שתיים שלוש מזוודות על גבי האספלט הרותח מן האווירה ומזג האוויר,"לבית חדש, כן, לבית חדש" אמרה בקול מוזר ומחתה כמה אגלי זעה או שמא דמעות. "לבית חדש?" שאל הפעוט, "ואיפה הוא?", האם הרימה את המזוודות החמות שהניחה,"אוהו! במקום יפה מאד! עם הרבה הרבה חול!" ענתה וניסתה לשוות לקולה שמץ של ביטחון או נעימות,"חול?" שאל הקטן ועיניו אורו,"חול כמו שהיה בחצר הגן? "האם החלה ללכת באיטיות וענתה לבנה תוך כדי מלחמה עם דמעה סוררת,"כן, כמו שהיה בחצר הגן". איש לבוש שחורים וסמל ישראל קרב אליהם,"הלו! לנוע יותר מהר!" אמר/צעק בגסות והמשיך ללכת לדרכו,"אם בעלי היה פה..." סיננה האם בין שיניה ופנתה אל בנה ביתר רכות, "קוראים לבית קארוילה", פירטה לו והמשיכה לנוע אל עבר האוטובוס, הפעוט התכרבל על כתפה של אמו ועל המזוודות ושקע בשינה ערבה. האם הניחה בעייפות את רגלה על מדרגות האוטובוס, נשענה על המעקה וסחבה את עצמה למעלה, כנראה היא הייתה האחרונה היות ולאחר כמה שניות נסגרו הדלתות בחריקה והנהג התחיל לנסוע ולהותיר את חורבות היישוב ההרוס מאחוריו. הפעוט התעורר לשמע החריקות אך כשראה שהכל כשורה מבחינתו, התכרבל ביתר שאת ותלתליו צנחו על מצחו הקט,הוא שקע שוב בשינה עמוקה ומלמל לעצמו בחולמניות את המילה החדשה: "ק-א-ר-ו-י-ל-ה". * * * *שלוש שנים לאחר מכן, היישוב אמצייה בשבילי היישוב נראו שתי דמויות צועדות במרץ רב, אחת גבוהה ובידה החזיקה תיק משרדי, ואילו האחרת הייתה ילד קטן בעל תלתלים זהובים והילוך קופצני ושמח,שתי הדמויות הלא הן מודענו אמיתי-ילד מגורש וחמוד בעל תלתלים זהובים, ומורהו- יאיר, שתי הדמויות שוחחו בהתלהבות ואמיתי נראה נרגש ושמח,"נו, אז איפה הבית שלך אמיתי?" שאל יאיר-מורהו של אמיתי. הילוכו הקופצני של אמיתי פסק באחת ועיניים רוויות דמעות נשלחו אל המורה הצעיר,"לא

בס"ד הם רצים, רצים בעוצמה מוזרה, קו אחיד של מיליוני אנשים, רצים בטור סימטרי. אף אחד לא יוצא מן הטור האחיד, רק מדי פעם מישהו יוצא בזינוק, מצטרף במהירות אל אנשי הצדדים. הללו רצים וקופצים לצד הטור, צועקים, צורחים, מתריעים, מפני הסכנה המתקרבת בכל צעד. אולם מאמציהם עולים בתוהו, עיני האנשים קרות, חסרי מבע, אטומות, ניכר בהן שאטמו אותן היטב. ובראש אנשי הצדדים, רצה דמות מרשימה, מלאת הוד, קורנת באור עוצמתי,נשגב, עצובה, אך נחושה, מנסה לעצור את בניה, אך ללא הועיל, האנשים ממשיכים לרוץ בדרכם האחרונה.