יצירות של רננה=)

לעת ערביים אחבק עצמי ואתרחק, ותאמר שגם לי מגיעה הפסקה (ממני). אביט מעבר להרים של שפיות נושקת לערב שיורד כל כך לבד. ייתכן כי במגע שפתיים אחרון, ברגע של דעת, אולי אבין את גודל הטיפשות ואמלט (אל תוכי). ואביט בשנאה על הדם הניגר על גופי במין פשטות כמו לא קדם לו כאב. ואתה תעטוף בזרועותיך ותגיד לי שאין ערך לכלום מלבדנו, ואבוז לך. לא תבין כמה רדפתי אחר הכאב, כמה פשוט היה לקבל אותו ממך. תודה לכל המסייעים בכתיבה.

לא אוכל לחיות כך עוד זמן רב, מושכת את החיים אל תוך האפילה. ואולי האפילה נמשכת אל חיי באין לה מקום אחר. כמה רוע וכאב את יכולה להכיל? שאל אותי אז איש קרוב אם ידעתי, אולי היה לזה גבול. איך פגעתי בך, איך שתקתי כשכעסת, איך רציתי שתסלח ותקבל אותנו ביחד. אותי ואת הרוע. [בדם ואש כתבת לי אוהב אותך לעד "איתך אחיה" הבטחת ושכחת זאת מיד]

וכך נגמר לו דבר שמעולם לא התחיל שיחות שלא מוצו עד תומם, רגשות שנשארו תלויים באוויר כמו קישוטים לא מחמיאים. הבטחות שלעולם עוד לא יקוימו, ותפילות חרישיות שרק הזמן ישכיח. והלב, שרק רוצה לדעת מה קרה למה הלכת ומעולם לא חזרת שרוצה להבין, להפנים, לדעת מה עשיתי לא נכון איפה טעיתי. וכל השאלות כמו נעצרות בגרון, באין למי להפנות, באין ממי לקבל תשובה. התחושה של לרצות אותך שוב בידיעה שאינך מרגיש אותו דבר מסבירה לי מדוע מעולם לא סמכתי על איש. גם אם הצרת על הסגירות, רק חזקת אותה נתת לה משנה תוקף כמו אישור לא נצרך להיגיון שמאחוריה. אולי זה יקרה לי שוב עם אחר. אבל על הטעויות שעשיתי איתך- לעולם לא אחזור. לא אתן לאיש להשפיע עליי, לתת לי תחושת חשיבות. לנהוג כאילו אני כל עולמו ולברוח.

כל אבן מסבירה, חושפת עוד קצת מהשכול ממה שהיה ונגמר מהקץ העצוב לגלות. כל עץ מספר לי על החיים והשמחה שנגדעו באחת. קללה טבעית מרחפת באוויר, אני רוצה להתרחק, לברוח. באדמה שאני עומדת עליה נותרו סימני בעירה, סימנים שלעולם לא ימחקו. ארץ מתים אני הולכת בין קברים, בורות רואה גופות בכל מקום ולפעמים רק אפר. דמים קוראים לי מהאדמה, לוחשים לי "נקמה" ואני מסתכלת, חסרת אונים עונה "קוממיות"

בס"ד את התקווה שהייתה לי הכנסתי לתוך קופסא קטנה וקיוויתי שתיעלם כמו לא הייתה מעולם. לא רציתי לפתח ציפיות לא הרשתי לעצמי פחדתי שכמוהם כמו לבי הכול יתנפץ לרסיסים. אובדת עצות כואבת ישבתי בחדר לבדי ונתתי לדמעות דרור ואולי זו הייתה טעות. כל אחד ניסה לעזור בדרכו אבל אתה פשוט עשית זאת, את הקופסא הקטנה פתחת ונתת לתקווה לטוב להשתלט עליי.

בס"ד יש קרעים שאי אפשר לתקן, יש קרעים שלא רוצים לתקן את הקרע הזה, גם אם תרצה, גם אם תשתדל, איש לא יוכל לתקן. אפשר לשים סיכת בטחון, ולהתעלם כלא היה, אבל הקרע הזה ישאר ואיתו הכאב. אפשר לתפור, והקרע הזה יסגר, אך התפרים, הם לעולם ישארו. ולא תוסיפו לדאבה עוד...

בס"ד החיים הם כמו אש וכולנו פירומנים. כמו אש גם החיים ניזונים מהאויר, ויכולים להתקיים רק בחדר פתוח. כמו אש גם החיים לא יכולים להתקיים בבדידות כמו אש גם החיים בעלי שני מצבים בלבד, התלקחות או דעיכה. כמו אש גם החיים יצטרכו לכבות בסוף. כמו אש גם החיים במינון לא מדויק נשרפים ומתכלים. כמו אש גם את החיים נצטרך לכבות שריפה אחר שריפה. כמו אש גם החיים יפים וקשים בעת ובעונה אחת. כולנו פירומנים הסובלים מהאש אבל ממשיכים להצית ולחדש אותה מעת לעת. כולנו פירומנים המודעים לרוע שלה אך לא מסוגלים לכבות אותה כולנו פירומנים החושבים שהאש של מחר תהיה שונה מהאש של היום. כולנו פירומנים אף על פי שאת כולנו לימדו מגיל צעיר שאסור לשחק באש.

בס"ד הם חיכו לה, לבובה רצו לעזור, לתקן, לתפור אך היא לא פנתה אליהם לעזרה הם כל כך רצו לסייע אבל היא פחדה שתעיק עליהם זה היה קרע קטן בגב והיא פחדה לתפור אותו הם חיכו שיעבור הלם הנפילה והמתינו שתתאושש אבל היא לא באה גם בעבור זמן רב היא פחדה שכאשר תנסה לתפור אותו הוא רק יפתח יותר היא פחדה שברגע שיראו את גודלו הם לא יאהבו אותה יותר. הם פחדו להעיק ולהזכיר לכן הם לא שאלו הם חיכו. הם לא התיימרו להעלים אותו לגמרי רק לתפור, לסגור שהצמר גפן לא יצא החוצה. היא לא ידעה כמה הם ישמחו לעזור לה לתפור את הקרע, לו הייתה יודעת- בוודאי הקרע היה כבר תפור. היא חשבה שהם לא יוכלו להכיל אותה, את כאבה ולכן שתקה. כלפי חוץ לא תראה כלום, זה רק קרע בגב אבל הוא מעיק עליה והיא סוחבת אותו איתה. היא מנסה להסתיר במקום לפתוח. לכסות במקום לגלות. ואנחנו מחכים לה, שתבין שאנחנו באמת כאן בשבילה.

בס"ד הוא הרגיש שהוא מתמוטט. עוד צעד אחד והוא נופל. הוא אזר את כל כוחותיו... הרים את הרגל... ועשה עוד צעד. הוא שמע קריאות מאחוריו:"אתה רואה? אמרנו לך שאתה יכול!" אבל זה לא עודד אותו. להפך, זה רק נתן לו את התחושה שמצפים ממנו. שמצפים למשהו שהוא לא מסוגל לעשות. הוא חשב על כל הרגעים שהיה מוותר עליהם אילו הייתה זו הבחירה שלו אבל ככל שהתעמק בזה יותר הוא הבין שהוא אף פעם לא עשה בחירות משלו. הוא עשה מה שציפו ממנו לעשות- המשפחה, החברים, מדריכים, ידידים ומכרים. הוא זכר את הצריבה הכואבת פעם אחת כשעשה משהו לא בסדר ואבא שלו אמר לו:"ממך לא הייתי מצפה..." בטון כזה... קשה. הוא לא יכול לסבול את זה. בטח שלא שוב. הוא חייב לעשות את זה. "לפחות תנסה!!!" "עוד צעד אחד" "תשתדל" הוא כמעט קרס. הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להצליח. הוא הרים את הרגל ונפל אחורה.

הוא היה שם היא הרגישה אותו גם כשלא ראתה את דמותו הוא צפה בה היא יכלה כמעט לחוש את נשימותיו הוא היה שם היא ידעה את זה בוודאות כאילו זה חזק ממנה לפעמים היא ניסתה לברוח, להתנתק, להיות לבד אבל הוא לא עזב הוא היה שם היא תמיד שמחה שהוא שם גם כששיקרה ואמרה שלא היא שמחה לחוש להרגיש ולשמוע אותו הוא היה שם לפעמים היה נדמה לה שהוא עוזב אותה היא פחדה להישאר לבד אבל הוא תמיד היה שם לפעמים רחוק מדי לטעמה אבל אז היא הייתה פשוט מתקשרת ושואלת לדעתו והוא היה מבין שהוא צריך להתקרב הוא היה שם היא הייתה איתו בכל לבה ונפשה היא אהבה אותו אחרי הכול הוא אבא שלה הוא בגנים שלה. הוא פשוט שם.

ורציתי לדמוע כסיפור על תום ילדות, באמונה שאוכל לעמוד על צלך חסר הצורה, ללא התחלה וסוף. אל אמת מתרחקת רצתי מבוהלת וגבולותיה מטשטשים לנגד עיניי הדומעות. ובבואי אל קיר אזוב לשטוח סודותיי רסיסי רגשות הדפו לאן.לבכות לאבנים מתות. מוקדש לטועים לחשוב שהם נשכחים.

לקחתי את העט, וניסיתי לחבר אותיות לרגשות, להכניס את התחושות למילים, לשזור בין השורות את הכאב, את עוצמת החוויה. אבל כלום לא עזר. את הכאב המשכתי לאצור בתוכי, והחוויה כמו גדולה מלהיכנס למילים, הכול נשאר קפוא בתוך ליבי כמסרב לצאת. אולי אם הייתי אחרת לו הייתי פחות כערפד הצמא ליגון אחרים אם הייתי פחות כורעת תחת כאבי זרים הייתי יכולה להתרכז במעט שיש לי ולשמוח. ולכאוב. ולכתוב.

איך נהיינו זרים זו לזה? מסתכלים זה לזו בעיניים, כל כך רחוקים זו מזה.גרים באותו בית אך מתעקשים לשמור רווח. לא מכירה אותך, ואתה אינך יודע מי אני. זוכר איך פעם היינו יחד? מטיילים לבדנו בלילות כמעט נוגעים בקרבתנו זה בזו, זו בזה. כגודל האושר היה הכאב. עם כל תקופה כזו בא סבל שאין לשער. אתה יודע למה זה נגמר? מעולם לא ידענו גבולות, אף פעם לא ידענו לעצור הלכנו רחוק מדי. טעינו, נפלנו, כל פעם מחדש. חיי הם לא עניינך וחייך מנותקים משלי

ולפעמים נדמה לי שאין לי משמעות בעולם שלך לעתים אני חושבת שהכול רק הצגה אחת גדולה, בה אתה הבמאי, השחקן, התסריטאי והמפיק ואני- בובת חוטים, נעה על פי המטרונום שלך. ולרגעים קטנים נדמה לי שאני כמעט יכולה לשניות ספורות כאילו האור בעיניך נדלק ואני נותנת לעצמי להתמכר לתחושה שאני נותנת לך, מחזירה לך קצת. אבל אז שוב חוזרת השגרה הצורמת שמזכירה לי שבכל סיפור יש נותן ומקבל ואני רק תלויה בך, ללא יכולת לזוז בחרתי זאת כי לא יכולתי בלעדיך. הכאב שמפלח לי את הלב, נובע ממך ומהיד שלא נוגעת, שקצת מתעללת שנותנת לעצמה להרגיש שליטה,מזכירה שיש תפקידים, יש רומס ויש נרמס. ואני בצד הצריך, המבקש, הנזקק. {זקוק לך, למילותיך, לתפילותיך, לעזרתך, להקשבתך. רוצה לדעת שאתה שם.}

בס"ד לשתוק כאב לאכול את עצמך לכאוב את כאבך לבד לכאוב בשתיקה להאשים את עצמך בלי איש שירכך ותכעס לבד לכאוב ולשתוק לשנוא את עצמך להוציא את הטעם מחייך ותכעס לבד.

בס"ד והנה שוב הוא מגיע מגיח לחיי בסערה, מחולל תהפוכות ושינויים ונעלם. הוא שוב בא לפעמים קרוב יותר, לפעמים שומר מרחק ומקשה. והנה הוא חוזר מעציב, מקשה לפעמים כמעט בלתי נסבל ומכביד. והוא שב כהרגלו נכנס לתוכי, הורס לפעמים את כולי, לפעמים חלקים ומצלק. והוא בא וחוזר, המוות.

בס"ד זה לא מה שתגידו זה מה שתשתקו לכן לא אמרתי לכן בחרתי לשמור בבטן ואתם, כלל לא הבנתם או שכלל לא ניסיתם להבין נטפלתם לטפל ואת העיקר עיקרתם. ולכן, אני רק ישבתי ושתקתי ישבתי והאזנתי בדממה אפילו דמעה הסוויתי וחיכיתי שיפתרו בעיותי אבל, מהרגע ההוא והלאה לא השתנה דבר סתם עליי ריחמתם וחיכיתם שאגדל ואני לדרכי חזרתי שבתי להרגליי הבנתי שאין בדיבור תועלת ומעתה ואילך שוב תשמעו שתיקה.

בס"ד "..משחקים באהבה אחד עם השני ברור שזה זמני יש לו אחרות וזה לא ענייני.." (קרן פלס) מדברים על זה כאילו זה מאתנו והלאה. כאילו בנו אף פעם היא לא תפגע. האהבה. כאילו לא תבוא בצעדיה הגדולים ותנגוס, ותכאיב. כאילו לא ידענו שהיא מתדפקת על דלתנו. כאילו לא ידענו שהיא מחכה במרחק נגיעה. כאילו לנו זה לא יקרה. כאילו אנחנו על אנושיים. כאילו אנחנו לא יכולים לכאוב יותר. כאילו אין מחר. כאילו זה לא הגיוני. כאילו זה לא נוגע לנו. וכשהיא באה מתעלמים. כאילו לא יודעים. כאילו הכאב הוא דבר טבעי. כאילו נולדנו כדי לכאוב. כאילו אם לא נאמר כלום- זה יעבור. כאילו אם נשתוק הצרחה תישמע מאליה. כאילו הפער החברתי ישכיח. כאילו זה מצב זמני. כאילו אם תהיה לו אחרת אני אתגבר. כאילו אם יהיה לי אחר זה יעבור לו. כאילו זה לא נוגע לנו. וידעתי, שאתה יודע. וידעתי שאתה יודע שאני יודעת. וידעתי שזה לא באמת יעזור. וידעתי שאנחנו רק מחפים, מסתירים אבל מלמטה זה נשאר פתוח. וידעתי, שאם נתחמק היא רק תרדוף אחרינו יותר. וידעתי עד כמה טיפשי אנחנו מתנהגים. וידעתי שאנחנו סתם בורחים מהאמת. וידעתי שאנחנו לא מספיק חזקים להתמודד. וידעתי שזו לא הדרך בה אני רוצה לבחור. וידעתי שזה נוגע לנו.

לו היו העוברים ושבים עוצרים לרגע ממרוצתם הבלתי פוסקת היו בטוח מבחינים במה שאני הבחנתי. אלא, שמהיכרותי את בני האדם הם לעולם לא עוצרים. אני, שלא כאחרים, תמיד עוצר. משתדל אף פעם לא לרוץ, תמיד להסתכל סביבי.זה מרתק, אני יכול לשבת שעות שלמות ולהסתכל על אנשים, אני מסתכל על אנשים הולכים ומנסה לחשוב מה מעסיק אותם. אותי? אותי לא מעסיק שום דבר... אני פשוט יושב ומסתכל. ראיתי אותה באחד מטיולי הליליים. היא עמדה כשגבה מופנה לרחוב ובכתה. היא הייתה נראית לי כבת 15- 16. המראה סקרן אותי מאוד ולכן התקדמתי לעברה. לאחר התלבטות קצרה כיצד לעשות זאת פניתי אליה בשיטה הידידותית "מה נשמע?" וידי נחתה על גבה "טוב, תודה" והורידה באלגנטיות את ידי מהגב שלה. היא דברה בשפה גבוהה כאילו נחתה היישר משנות השישים. היא אמרה זאת כאילו שהיא באמת מאמינה שהכול טוב.ואני למרות הכול לא טיפש ולא קניתי את זה כ"כ מהר. "אם הכול טוב למה את בוכה?" ומיד התחרטתי על החטטנות. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש במבטים מביכים. "אתה לא תבין" קבעה בנחישות "מאיפה את יודעת? את מכירה אותי?" "לא, ולכן אני גם לא מרגישה שום צורך לשתף אותך" "אבל אני מרגיש צורך שתשתפי אותי" תשובתי כנראה מצאה חן בעיניה. היא חייכה מבעד לדמעות, ושאלה במין חוצפה מאתגרת "ומה זה ייתן לי?" "יכול להיות שזה לא ייתן לך כלום אבל אז לפחות נדע שניסינו" היא התרצתה. "זה סיפור ארוך. אם אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע אותו" אמרה כשהיא מסתכלת לכל הכיוונים "לא פה" הרגשתי שלמרות היא הסתכלה סביב היא בעצם הסתכלה עליי. "איפה שתגידי- אני איתך" לחשתי. היא חייכה בתודה והתחילה ללכת.

בס"ד והנה שוב אותן הדמעות מוצאות את דרכן אליה לעיניים. היא כואבת, חושבת עליך אוהבת אותך ושונאת את עצמה. געגוע. אולי לא שווה אותך אבל אוהבת בכל מאודה מה שטוב לך ביחד או לבד טוב גם לה. למענך תיתן את כל עולמה. כמיהה. והראש ממחשבות לא פוסק על מה שהיה יכול להיות החרטה והכאב ללא הרף אצלה בלב נותנים אותותיהם. כיסופים. [והלב חריצים, חריצים רוצה אותך בסך הכול היית הסיבה האחרונה לחייה. כשהלכת כל כולה מת איתך]

בס"ד זו הפעם הראשונה שאני כותבת לך. אני מתכוונת באמת כותבת, בדיו. הרבה זמן אני כותבת לך מכתבים ושירים בראשי. אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת את זה ממש. "דווקא עכשיו?" שואל קולך בראשי "דווקא כשהתחלתי לסגור את הפצעים, לכסות על הכאב?" וקולך לא נעים לי כבר כמו פעם. מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו, את קולך האמיתי, הנעים? כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שדברנו? יומיים? חודש? שנה? יותר...? מנסה לשחזר את התאריך ולא מצליחה. מישהו אמר פעם שדברים שלא זוכרים לא חשובים באמת. הוא טעה. לפעמים אני מנסה להיזכר בחיתוך דיבורך ב"יאפ" הזה שלך שהיית אומר במקום כן, במילים שלא יכולת להפסיק להגיד. וכשאני לא מצליחה לזכור אני יכולה להיכנס מזה לדיכאון. אני מניחה שאתה שונא אותי, אני חושבת שבצדק. אני יודעת שאם מישו ישאל אותך תגיד שאתה לא אבל זה רק כדי להגן עלי, ואתה שקרן גרוע. אני חושבת הרבה על שלא הייתי הוגנת כלפיך, על שנתתי לך להוביל את הקשר הזה ולא אמרתי לך כלום פשוט מכיוון שזה היה לי נוח. וכשנאלצתי לעמוד מול האמת שלי זה היה ברור שזה עומד להיגמר, לפחות מבחינתי. בלילה ההוא, האחרון כשדיברנו ובתוכי ריחמתי עליך שדווקא איתי מכולם היית צריך להידפק. ניסיתי אני חושבת על השעות שהעברתי עם האוזן על הטלפון מקשיבה לדבריך, תמיד מקשיבה, צוחקת, מאשרת או סותרת. אתה חשבת שאני המַתנה שלך... קראת לי המלאך שלי. אבל לא הכרת אותי.. הייתי השטן בהתגלמותו. בתקופה שכבר ידעתי שזה עומד להיגמר ניסיתי לתת לזה לדעוך מאליו, אבל גיליתי שאף פעם לא התקשרתי אליך ותמיד זה היית אתה שיזם, ההבנה הזאת הייתה תוספת לייסורי המצפון שלי ומה שגרם לי לבסוף להפסיק את זה באחת. ניסיתי להגיד לעצמי אני שואלת את עצמי איך עבר עליך ראש השנה. לא הפסקתי לחשוב על זה שלא ביקשתי ממך מחילה. ואין לי דרך לעשות את זה עכשיו. הייתי טיפשה ומגעילה ועכשיו אני גם מבקשת מחילה. אני לא מצפה שתסלח, רק שתקרא ותראה. את הוידוי כבר עשיתי ואולי בעתיד אני גם אצליח להשתנות, להשתפר ולהשתנות לחלוטין, בינתיים רק יספק אותי לדעת שקראת, שראית שבקשתי ממך סליחה. סליחה סליחה ושוב סליחה.

בס"ד כל יום שעובר ראוי להנצחה. כל יום שעובר זה רק קשה יותר. לכאורה כל יום אמור לרפא, לאחות, לחפות על הכאב אבל נדמה שככל שהימים עוברים, ככל ששרדנו יותר כך יהיה לנו יותר קשה לשרוד את הימים הבאים. זה פשוט בלתי אפשרי להמשיך. כל יום עם זריחת השמש קמים והמציאות מכה שוב, הולכים לישון וזה רק הולך ומחמיר. היהדות הגדירה את השבעה, את החודש, את השנה אבל היהדות שכחה להגדיר את הימים. היא שכחה אותנו. האבלים, שלא יכולים יותר בלעדיו, שכל יום מציינים בלב עוד יום שעבר בבדידות שקמים למציאות של בדידות כל אחד בנפרד וכולנו יחד. שאוספים את השניות מצרפים את הימים כאב לעצב ועצב לבדידות. חצי שנה לבד. _____________________________________________________________ נכתב לזכר אהרון צבי מתוקי ז"ל

בס"ד מוקדש לסהר האיתן בתגובה לשיר יסודות. הזיכרונות יכולים להיות כמנוף המושך קדימה או כגלגליו הגדולים הרומסים כל אשר בדרכם סגרת את עצמך. הדפת אותנו. לא נתת לנו להתקרב. כשסובבת את ראשך אספנו את דמעותייך שפיזרת לכל מקום. נתנו לך ללכת לבד ברוב הדרך. ורק חיכינו שתפתחי. שתתחילי ללכת איתנו, לא לפנינו או אחרינו ואנחנו מחכים שתהיי מאושרת.

הכותרת אמנם קצת אנטי-תזה של האתר אבל תתגברו... בס"ד אמא אמרה לי לשבת ואת הכול לכתוב כששאלתי למה- היא אמרה שזה יעשה לי טוב היא אמרה שצריך את כל הרגשות לפרוק שזה לא יעזור שאשב ואשתוק אבל האמת, שכאשר התיישבתי לכתוב זה לא עשה לי אפילו טיפ-טיפה של טוב כתבתי כמה רע לי, על מי אני עצבנית אבל גיליתי שיותר טוב לי לבכות על הכרית באתי והודעתי לאמא שבאמת ניסיתי לכתוב ואמרתי לה שהכרית עושה לי יותר טוב מצטערת,אבל אני לא רואה בזה דבר רע אין בכלל בעיה להיות ילדה סגורה ואמא אמרה שאם אני לא רוצה לכתוב אז שאני אחשוב על משהו אחר שעושה לי טוב ואז לא יכולתי יותר- התפרצתי ואמרתי הכול איך כולם אותי חייבים לשאול למה אני תמיד עצובה ולמה אני תמיד בצד ולמה אני ילדה סגורה . אבל אני- אני לא צריכה אף אחד למה כולם חושבים שכשרע אז צריך ישר לפרוק ולא מבינים שיש דברים שעליהם צריך לבלוע את הרוק?