יצירות של פינג.

מעל להבות האיבה, מבעבע תבשיל זיכרון זיפיךָ דוקרים את אותן לחיים רכות שלי. עתה אני מעצבת אותו בזהירות אל צורת סהר קטום אתה חושב שאני מחייכת.

לפעמים שוכבת לרוחב המיטה, רגליי מטרונום טרוף ואינסופי על הקיר, אני חושבת על חברוּת, על דבק פיסות החיים כזה הצורף בסיגי כסף, זהב, צחוק ודמע מרחב של זה במרחבו של אחר דבק כזה פלאי, עמוס סתירות עצמיות אך נחשק לעיתים עד איבוד עצמיות. שמא מלקט הוא חיים אל חיים מפה ומשם לשטיח אנושות? מותיר כל חוט על מתכונתו הראשונית, מניח אלפי אלפים של צבעים אל מרבד התקשורת? אני מחשבת לי זכרונות. מכווצת רגליי חזרה בריכוז מתקפלת תחת שמיכה. סופרת אלפי תנודות זעירות, שלי בעקבות שלה. שלו בעקבות שלך. שינויי צבע, התפתלות, התעבות, פרימה ואריגה סבלנית מחודשת. אני יודעת אין זה מרבד ובו שלי ושלך, כחול ולצידו צהוב. חברות היא מרחב נוסף ירוק, משופע, רחב ידיים פיסה אחת שהיא לגמרי שנינו מרחב שלישי.

אלו לא היו הם, בסופו של יום. היו אלו רק החושך והשמיכה בשעת ערב מאוחרת, וכפות הידיים שאצרו את נשיפותיה החפוזות ביניהן. עצמה עיניים ברעד. כמו תמיד כשניסתה לברוח אבל היא, הייתה גם שם מאחורי העפעפיים הדקות. באוויר שהתפתל בין צלעותיה במגירות הזיכרון שמצליחות לכלוא בקושי את הריח הירוק-צהוב המתפרץ בכל נים ארור. היתה היא תמיד היו אנשי העולם השחקנים רעי הלב בטלנובלת חייה וכשכף רגלה הייתה מתחככת בלפיתה המעט חזקה מדי של ידיו וכשפיסות הצלילות האחרונות שלה היו נמעכות בדקירה הקטנה היתה מדברת בראשה הקודח אליהם. תמיד אליהם. "תראו לאן הובלתם אותי. ואני קטנה כל כך מול הכאב הזה שהסבתם לי" היתה מצהירה, ובגופה עובר רעד נורא. זר תמיד היתה עמה אשמתם. פתחה למצפונה שערים זרים. מתירנים, מתועבים היתה מהלכת בודדה, מלופפת בחוטים של אכזבה ואי צדק נוראי מותירה את מילותיהם המבקשות לבנות גשר חדש של סליחה להיחרך באש הכעס ובורחת. בורחת. בורחת. אבל בסופו של יום זו הייתה דווקא היא, כשמצאה בה רק ריקנות צורבת ונשימות מהבילות, חפוזות, נלחשות בשקט אל תוך כפות ידיה. בשעת ערב דוממת, כשהתפכחה אל המציאות הנוראה כל כך שבה כל מה שנותר לה, בסופו של יום, זו היא.