יצירות של גל אדיר

אתה. סתם ביום שישי מהביל אחד. האמת? רציתי לישון בנסיעה הזו, מתה מעייפות. לא יכלתי. באוטובוס, ביציאה, בינות לבנייני הסודאנים מביטה בנוף המקיף את התחנה המרכזית, הגיעה לפתחי בקשה קטנה לשיחה דחופה. הושטתי את הפלאפון . בשמחה, למה לא, מה אכפת לי? לא שיערתי בנפשי מבטיחה לך. בצד השני לא היה מענה, שאלת אם אפשר להתקשר שוב במהלך הנסיעה. הסכמתי. ישבת לפניי במושב ופתאום הסתובבת בבת אחת. "תגידי, יש לך חבר?" "לא" ובעיניי מבט חושש. "גם לא רוצה עכשיו" "למה"? "חבל.." ענית, "הייתי רוצה שתיהי חברה שלי" שאלת אותי מתי תהיה לך אישה, נמאס לך. אז סיפרתי לך על הקול הזה שיצא 40 יום לפני שנולדת והכריז מי המיועדת. השפלת מבט והפטרת חרישית, "נדמה לי שהקול הזה דילג עליי". בחוץ הסברתי בבטחון יחסי ובפנים התחננתי שתאמין, "הקול הזה לא מדלג על אף אחד, אפחד". סיפרת לי שפעם היו לך הרבה חברות. הן עזבו. בזמן האחרון התדרדרת. אתה עצוב. ואין לך כח לחיות. שאלתי מה שמך. הושטת יד רועדת. "ערן, נעים מאד". חייכתי."שומרת נגיעה". -"אל תפחדי שהיד מלוכלכת.. רק נכנס לי אבק לציפורניים.." "לא זה באמת לא אישי", השבתי בצחוק. "זה ככה עם כולם". באמת רק חסר לי שתיעלב עכשיו. שאלתי אותך "תגיד, מי זה ערן?" פתחת עיניים משתאות. -"ערן?" "ערן זה ילד שובב, עושה הרבה בעיות.." אמרת בחיוך שובב. -"מי זה ערן באמת, אבל?" לא הרפיתי. חשבת רגעים ארוכים תוך כדי בהייה בנקודה באופק. "בסה"כ..... -- ילד חמוד". -"אבל תגיד לי מי זה ערן ממה הוא מורכב" חפרתי אין ספק. "ערן זה אני" אמרת בגאווה. אז רציתי שתראה משהו. הוצאתי מהתיק דף מקומט ישן מפעם. הצבעתי לך בנקודה בדף. "תקרא!" אז קראת - "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה" ואלוהים, קיוויתי שתזכור......... "אני נשמה טהורה?" שאלת.. כן. למרות שאנלא בדיוק מבינה מה זה אומר, אמרתי. אמרתי את כל הקלישאות שידעתי, רציתי להוכיח לך אחרת. ידעתי שעכשיו אני נותנת לך את הלב שלי, רק שום דבר לא הכין אותי להרגשה הזו. פשוט הזדהיתי איתך. פשוט הייתי איתך שם. פתאום לא הפריע לי כלום.רק עיניך הגדולות המשתאות הביטו בי. נשקף מהן טוּב ענקי שמתובל בפחד. פחד עמוק כזה. קיומי כזה. הן כעין חיפשו מקום בעולם. שקט. להיות שם הילד שאתה חולם להיות. רציתי לצעוק לתוך עיניך- הטהורה הזו ? היא האישה שלך. התמידית. שמעת? האישה הראשונה. לפני כל הפרחות בהתבגרות, המשכילות בבחרות, או הנואשות בזקנה. יש אחת. רק אחת. היא אוהבת אותך. לא חד פעמית. תמיד. אחת. לא ממש רומנטית. אלא מזדהה. תסלח לי שנאלמתי. נבלעו המילים. ורק המשכתי להביט לתוך האישונים הגדולים והחומים האלה. האנשים מסביב נעצו מבטים. לא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי שבתוך הציפורניים הללו לא היה אבק, היה אפר. שיקרת. לא היה אכפת לי שהשיניים הללו היו בתחילת ריקבון. לא היה אכפת שלכל אורך הזרוע שלך היו סימנים של דקירות מחט. לא היה אכפת לי שגופך היה כחוש בצורה מזעזעת. לא היה אכפת לי שקיללת בלי להתפדח באוטובוס בקולי קולות את ההוא מהצד השני וביקשת בצעקות שיגיד לאבא לקנות לך 4 קופסאות מוסטנג לפני שתיסגר המכולת. לא היה אכפת לי שבטח חזרת בזה הרגע מעוד חווייה מרנינה בבור הביוב של מדינת ישראל. אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך חיבוק חזק חזק. רציתי לצרוח לשמים ולומר לך שאני כאן איתך, תמיד, מחכה לך. מחכה שתפשוט את התחפושת הזו ותצא אתה. מאושר. שיש לנו ברית. ממזמן. ובכל מקום אני איתך. חפש אותי. גלה אותי. "את אישה טובה" הוא אמר לי. "קח את הדף הזה", התחננתי. "תבטיח לי שתקרא אותו בכל בוקר כשאתה קם". חייכתי. מעולם לא חיכיתי לאביר על סוס לבן. אבירים על סוסים לבנים לבטח לא יבינו מה לי ולזה. עני שלי על חמור . מתי הוא יבין? רודפת אחריו כמו בלה של פינוקיו ומקווה שיקלוט יום אחד, שיש מישהו למעלה שאוהב אותו, ושלח אותי ללכת אחריו לכל מקום, מכושפת. נשבעתי שאלחם בהם כמו משוגעת, ערן, נשבעתי שתכיר אותי. נשבעתי שיום אחד תעמוד בגו זקוף מולם, ותחייך, ובעיניים גדולות גדולות, שמחות ובטוחות, תשלח מבט. ותדע מישהו (בתוכך) אוהב אותך, אהבת עולם. *מוקדש לע-רן באהבה.

צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר, אֹיְבַי חִנָּם: צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי. כבר נהיה חשוך. העלטה פורשת כנפיה על הרחובות הצרים. הילדים נעלמים. מתוקה היא שנת העמלים. עכשיו עולים על הבמה שחקנים חדשים. הבמה הזאת. ישנה. מוכרת. שחוקה. בלאט מגיחות הדמויות הראשיות מהחדרים האחוריים. מתקדמים בסמטאות המטונפות אל קדמת הבמה. והבמה אפופת עשן. המשחק כאן ברור- יש מלך אחד, יש משנה, שומרי חומות, ובתוכן אחת. אם נחתוך את הלילה הזה בלהב חד כמו בצל נבין מעט את ההיררכיה האכזרית. גלימת המלך עשויה שטרות באדום אדום. רוחו מרחפת ממעל, אין לו פנים או צלם. אבל כולם יודעים – זהו הס.מ בעצמו. מחוץ לארמון מעיפים מבט בשעון כסוף כמה מגודלים. הכל במקום והכל בשליטה. המבט אדיש. המשקפיים הכהות לא מותירות שום ספק. תגבורת מחכה מעבר לפינה. המשנה למלך מתרוצץ סמוך אליהם מריץ באייפון שיחות קצרות מילות קוד והרבה יראה. לא מומלץ להתעסק איתו. עם הבוס. הם מחכים בכליון עיניים לפתיחת הדלתות. כנהרות הולך להשפך כאן העונג . ובוודאי כולם יהיו מרוצים. לאט לאט מתאסף לו קהל רב אל קדמת הבמה. כולם מחכים לפתיחת השער. ובינתיים בעבר השני- בחדר קודר הלק נמשח. הצלקות המכוערות מתכסות. העור נצבע.אבקה ועוד אבקה. האף מתקרב לעוד שאיפה פנימה. האבקה הלבנה שוב נשפכת בשורות על השולחן. הראש נדפק. השיער בידיים מסתלסל. הגוף חסר תחושה, הנשמה בלחש זועקת. צרודה. מותשת..הבשר בוגד, שוב. אין כאן זיכרון. בטח לא בשבילה. בודדה. כרותה משורשה. הכל כאן פראי, גס ואגוצנטרי. הרצון כאילו נגמר פה באולם הזה. והיא כמו ידעה הכל. נראה שהתחושה הזו מוכרת לה מאי פעם. ניתוק, אלימות, ניצול, סכנה. כעס פחד וחרדה. עוד לקוח. ועוד לקוח. אטימות, שנאה. והכל מכוסה בהמון כסף. המון כסף. ים של כסף, עם הריח הכי מבחיל שיש. קול תרועת הקהל מגבירה דציבלים, קול ענות גבורה. מה קול ענות אנוכי שומעת... ואיני שומעת בכלל. הנה אצא לדפוק את הופעת חיי, ורגליי כלל לא איתי. וגופי מוטל כך, תוך כדיי תנועות משלו. הוא זז, הוא מת. בערבוביא. וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי, וְתוֹחַלְתִּי מֵה' השערים נפתחים והשריקות מחרישות אוזן. הבשר הלבן נחשף לכל. במלואו. קר. חיוור, מזוויע. העיניים פקוחות במן מבט בוהה, מפלצתי. השרירים נרפים. גופה. גופה שעדיין כואב לה. הצופה? לא מבין מה מתחולל- נועץ מבט של הנאה: פגיעות ראש, חתכים, זיהומים, מחלות,דיכאון,כאבי בטן, סמים, אלכוהול, סוציו-אקונומיקה . שיראו. שיביטו. שיגעו. שיושיטו. שיפלשו. כך סתם. לתענוג. כל זה לא אכפת כמו כאב התופת הראשי, היא מנותקת ממנו. רחוקה מביתו. שוכחת. מתעלמת. רק לשתות את הרעל הזה ולהאבד, שוב. זו תנועה חובקת עולם, היא סיפרה לי פעם בכאב. המלך ההוא לימד שצריך לקחת בכוח. שיש כאן אני. רק אני ואפסי עוד. יש לו אלפי משתפי"ם ברחבי תבל שמקושרים לעסק הזה - סחר בגופות. הכל בדיסקרטיות כמובן, עם או בלי דירות.. אז אחרי שהדמעות יבשו מבכי, בלי קול כמעט, היא לחשה- שאספר לזוגות העיניים שרואות, לכל האצבעות שמקליקות, המחשבות שרצות, הדמיונות שעפים - אל תהיו חלק ממפעל הגופות של השטן. אתם נותנים לו כוח. בכל כניסה פרטית לחווית עונג אינטרנטית באתר פורנו, יש מחיר. זה בא על חשבונן, זה תוקע אותן יותר עמוק בצינוק החשוך. מרחיק אותן יותר מחיי החיים. כן, על המסך או במציאות, הן מטעות. מחייכות, מטופחות, מסקרנות, נשיות.. אך הנצח לא משקר! מאחוריהן יש מעיין חיים. יישות מן העליונים .נשמה. אפילו שהן צלליות אדם. גופות. הן קדושות,זכות, טהורות. זָכוֹר תִּזְכּוֹר, ותשיח עָלַי נַפְשִׁי. זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל. חַסְדֵי ה' כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו:

ברגע של דמעות נעלמות לראש אשמורות... האם אפשר להסביר את הסיבוך הזה? האם אפשר לפרוש כאן את אינספור הפרטים המקיפים ומרכיבים את סיפור חיי המשוגע? האם אפשר לבקש ממך קצת מקום שקט שבו אוכל לפרט ולפתוח את המקום המדהים ביותר שלי ותוך כדי גם המקום הכי מכאיב שאי פעם הכרתי בעולם? פצוע ומבוהל, פלוץ. אז אנסה בכל מקרה. אבא טוב! נולדתי עם נטייה חזקה. זה כואב עד מוות. לפעמים זה פשוט לופת ומסובב אותי כמו פורפרה. אף אחד לא שומע. אף אחד לא רואה. איך שהקול הזה לא מרפה. משחר ילדותי התרגלתי לשמוע אותו בועט לי בלב. מתגעגע. במשך השנים הוא הושתק. אני בעצמי השתקתי אותו. האבסתי אותו בתחליפים משכרים. משכיחים. שמתי לו מוצץ גדול גדול, רק שיסתום את הפה, והוא נרדם כך. מזיע ומוזנח. עייף ויגע. וחשבתי שהוא הרפה. פיתחתי קולות אחרים. דהרתי עמם אל מעבר לקשת. קמתי ונפלתי. חשתי סיפוק. חשתי אכזבה וצער. חייתי את חייהם של החלומות האחרים. חיי המרדף. חשבתי שמסרתי נפשי. חשתי גאווה בכל פעם שדחפתי לו תמוצץ יותר עמוק. אבל ההד שלו נשמע. ומשאיר רושם. אמנם הוא הפסיק לצרוח ולאחר מכן הפסיק לדבר. וכי איך יעיז לפתוח פיו מול אורות השליחות ומסירות הנפש? אבל הוא ממשיך עד היום לרשום. בשקט בשקט דוקר לו כאב חד של געגוע את בשרי. בשרי שרחק כל כך ממקור מחצבתו. והקולמוס ממשיך לרטוט לו על לוח ליבי. כותב את געגועיו, רצונו. ומילותיו מתגנבות אל ליבי בדמות חלום ישן-חדש. חלום שמזמן מזמן שכחתי. מצייר הוא בידי אמן את העתיד. העתיד שתמיד אמרתי שאגיע אליו יום אחד אך חיי שעתי אינם מצדיקים אותו . הוא מצייר יפה ובסבלנות. עד יום שבת אחד. הרגשתי שקולו מתגבר והוא מעין מצא את תאומו החיצוני. בתוך האוהל הזה הוא איים לפרוץ. הוא ירה לכל הכיוונים כדורים של כיסופים. אף אחד מבחוץ לא ידע וספק אם אני התייחסתי לקולו ברצינות. אחוז טירוף הוא התרוצץ לי בפנים. לא היתה לו מנוחה. והרגשתי שקיבלתי חמצן. חמצן של שאיפה עמוקה יותר, רחוקה יותר. מאז- אני מחוייבת לשמוע את הילד שבתוכי. מוצאת את עצמי יושבת מלטפת ראשו ובוכה איתו ביחד, על כל הזמן שדילגתי מעליו, שחשבתי שהוא סתם מתעסק עם קשקושי ילדות. ולא הבנתי שזו מהותי. החלטנו שנינו- נלך ביחד. גם אם המציאות לא מאפשרת את זה. הרי נולדתי לחיות בטבע, וזה חתום.