יצירות של שני חרמון

היה לי חלום אחד. חלום אחד שחזר לילה אחר לילה. בחלומי ניצבת זקנה זקופת קומה, טובת מראה. בידה האחת מחזיקה היא דובון גדול המסמל ודאי את ילדותה. ובידה השנייה תעודת רישיון נהיגה- המאפיין את תקופת נעוריה. במבט חטוף היא נראית נינוחה ושלווה, אך עיניה המבריקות תרות אחר מחוגי השעון שבידה, כאילו מנסות לעצור את הזמן. שנים רבות לקח לי להבין שהזקנה מהחלום היא לא אחרת מאשר.. אני. לזכור מישהו בתור ילד ולראות אותו אחר כך פתאום בתור מבוגר זה מוזר. זה מטריד, זה לא יאמן. להכיר אותו מהילדות, ברגעי העלבון הצובט בגרון, במכנסי פעמון של שנות ה-20 , עם חצאיות ה"שמחם" במגוון צבעים קטיפתיים, פוני עומד בניגוד לכל רצונות הטרנדים של אותה תקופה, פצעונים בשלל צבעים המעטרים את פני המתבגרים ושאר תסמינים חסרי טיפוח. עם כל המבוכות, והשמחות הקטנות, ההצלחות, הכישלונות, ההתרגשויות, הפספוסים, הצחוקים והקטעים. ולראות אותו עכשיו, את אותו ילד מחופש למבוגר, זה נוגע ללב. זה מרגש. לא פעם מטרידה אותי המחשבה עד כמה השתננו במספר שנים שלא התראנו. לעיתים יוצא לי לחלוף בסביבת בית ספרי בעבר. לא פעם אני נתקלת בקומץ בנות מהלכות בצחקוק קליל,יחדיו. אותה חצאית ג'ינס משופשפת ,אותו טייץ שחור מבצבץ, אותן נעלי "טבע נאות" ואפילו אותן סיכות כסופות חדישות המהדקות בחוזקה את השיער. כולן כמובן מאותה מגמה, בדרך לאותו חוג, שבסיומו ודאי יצאו עם אותם אנשים. אותם תחביבים, אותם בילויים, אותם החיים. כך הן פוסעות להן הבחורות, אותם צעדים,אותו הקצב. הכל אותו דבר. במעבר חד אני מנסה לחשב את רמת הדמיון בין חיי כיום לחיי חברותיי האחרות- וכמעט לא מוצאת שום דבר זהה. כל אחת לקחה צעד גדול בחייה, יצאה מהבועה המגודרת, הצפויה כ"כ, והתחילה חיים עצמאיים משל עצמה. כל אחת תפרה לה עולם שונה,אחר. פיתחה קריירה משגשגת, הקימה משפחה לתפארת. לרגע לא נשארה דורכת באותו המקום. הבחירות היו נתונות לשיקולה בלבד, ההכרעות, ההתלבטויות, ההצלחות, האכזבות - כל ההחלטות הן אך ורק שלה. וכי מה נותר מאותם ימים עליזים בהם העתקנו את הטרנד של הזולת? בעיקר נוסטלגיה.. החיים הם מרוץ גדול אחר הזמן. יום אחד אתה בדרך לכיתה א' בליווי אמך המתרגשת עד דמעות, יום למחרת הנך עומד תחת החופה ביום חתונתך (כשגם פה, אגב, מוטיב ה"אמא מלווה אותך בהתרגשות סוחטת דמעות" רלוונטי מתמיד..) כל יום אינו דומה למשנהו. לפעמים נדמה שאיננו מספיקים להנות מההווה וכבר נכנסת לחיינו בסערה תקופה לא פחות סוחפת,מאתגרת וחדשה. חשבתי לעצמי: הלוואי ויכולנו להרגיש ולהפנים לאורך זמן כל שנה ושנה מחיינו, הלוואי והיה ניתן, ולו למס' רגעים, להקפיא את התקופה בה אנו שוהים באותן דקות נדירות. ולקחת פסק זמן קטן בחיים. ממש כמו אותה זקנה.

בס"ד "פדלאה" - לא בבית ספרנו! "למרבה הצער, ההתקדמות של המדע היא לרוב כמו גרזן בידיו של פושע פתולוגי." כך קבע כבר לפני שנים אין ספור הגאון העולמי מר אלברט איינשטיין. הוא רק לא שיער כמה זמן לאחר מכן משפט המחץ הזה עוד יוסיף להיות כה רלוונטי עבורנו! זה לא חדש שאוכלוסייתינו הינה מתפתחת, לעיתים באופן חסר גבולות, אך כיצד הגענו למצב בו אנו ניצבים פעורי פה לנוכח הטכנולוגיה המתקדמת לנגד עינינו, כאשר רק כפית של כסף המוגשת לפינו סוגרת אותו איפה הימים בהם היינו צועדים ברגל קילומטרים שלמים ולא לשם טיפוח הגיזרה ,,עושים עצירה בת מס' דק' למילוי מצברים וממשיכים במרץ רב ליעד הנחשק?!? היום,בשביל לרדת למכולת השכונתית ברחוב הסמוך אנו מתניעים את הפג'ו ודוהרים את עשרות המטרים הנצרכים. ואם כבר מוכרחים לצאת לטיול, זה לא ברור כשמש שמתקדמים לסופו של המסלול עם הרכב?! הרי כ"כ חם ומחניק בחוץ ואילו ברכב אוויר המזגן מרחף בקלילות מעל המושבים.. ואת הנוף אפשר לראות במילא גם דרך החלון.."אז עזבו אותי באמא שלכם והרשו לי לזרום עם פלאי הטכנולוגיה"... גם בתחום הפלאפונים המצב לא שונה..זוג חברים שכל היום עסוק בלסמס הודעות חיבה זה לזו,שיחת געגוע אחת לשעה, וזה מבלי שציינתי את תופעת "שיחות הוידיאו", בהם ניתן לדבר עם הצד השני ובמקביל אף לראותו מחייך,מנפנף לשלום ובעצם מקיים את כל פעולות סדר יומו בחשיפה מוחלטת ובחיוך שובה לב אל מול מסך המכשיר המהולל. עם תדירות יומית גבוהה שכזאת על מה יש לדבר כשבאמת נפגשים בסופו של יום מפרך? לא חשבתם שזה הורס לנו מעט את "אנציקלופדיה",זוכרים את המושג? על כך שהמילה "ספריה" כבר אינה שמישה בעליל אין צורך להרחיב, מהסיבה הפשוטה שרובן כבר מזמן פשטו את הרגל. וכל זאת קורה בהתאמה מלאה לעומס הפניות ההולך וגובר במנועי החיפוש (ראה ערך "גוגל" ושות'..) כי על כל מושג, ניב או אירוע חדשותי אחר שחשקה נפשכם בפרטיו ניתן להגיע למרב האינפורמציה ושלל קישורים ע"י לחיצת מקש אחת. ושוב..מוטיב העצלות קורץ לו.. אנחנו חולמים על הימים בהם ננוח ונתרפק בכורסתנו בשלוות נפש קסומה,כל העבודה תעשה מאליה,לא נצטרך לעבוד,להתאמץ,לא נזיע או נטרח יתר על המידה.. ואז... בוודאי לא יהיה מאושר מאיתנו.. אז הרשו לי להאיר את עיניכם: הימים בהם יומצאו רובוטים שיבצעו כל פעולה קטנה בחיינו אינם רחוקים. למעשה הם ממש בפתח. ולא רק שאנחנו לא טורקים להם את הדלת בפרצוף וחוסמים את כניסתם, אנחנו פורסים להם שטיח אדום ומברכים אותם לבואם. יהיה רובוט שיבשל בעצמו ואחד שינקה לבדו, אחד שיקריא לנו סיפורים ואחר שידבר במקומנו עם החברים. והרי 'ככל שהעולם מתפתח כך גם הטכנולוגיה', זהו למעשה משפט המפתח. אם כן, אין שום סיבה שרובוט לא יתחיל לחוש ולהרגיש, לדבר, לשמוע- ובעצם לעשות הכל, אבל באמת ה-כ-ל במקומנו. לנו יישאר רק לישון ו..לנוח..ו..להסתלבט..ו..שאר מילים סטלניות.. הרגשת חוסר המיצוי העצמי, חוסר המעש וחוסר השליטה על חייך הפרטיים אלו הרגשות שאדם יכול רק להתחרפן ולהשתגע מהם. וזהו למעשה אותו מצב אליו מגיעים לעיתים גם לאחר עבודת יזע בלתי פוסקת.. אז סלחו לי, אם בלאו הכי אנו מגיעים לאותה תוצאה בשני המצבים לפחות שנרגיש שהמוצא אליו הגענו התקבל בזכותנו ולא ע"י "קומפיוטר" מהלך! בואו נפסיק לחפש בעברנו את האשמים לתופעה- כי מבלי לשים לב ההווה המתקדם ללא הרף הוא ההורס לנו את העתיד! כמה מאיתנו באמת מתמקדים בהווה, וחיים כל יום וכל רגע תוך ניצולו המלא? תקראו לי מיושנת, תקראו לי פרימיטיבית. אך ללא ספק, העתיד המזהיר המצפה לנו חסר ביטוח ופתקית החלפה.

יום חמישי, שעת לילה מאוחרת. אני לוקחת קו אוטובוס לכיוון ביתי. בראשי כבר תכנונים מפורטים לגבי התנוחה הנכונה למצב שינה אפקטיבי במושב השמאלי ליד הנהג, בעודי מכוונת את השעון בנייד הפרטי כדי שאתעורר בתחנה הנכונה ולא אמצא את עצמי בכפר נידח אחר (גם זה כבר קרה..). שניות לפני השקיעה לעולם שכולו חלומות מתיישבת לידי ללא כל התרעה מוקדמת אישה מבוגרת, די מוכרת למעשה.. לאחר מס' מבטים מביכים שאנו מגניבות זו לזו בסתר אני שואלת: "אנחנו מכירות?" היא אומרת שהיא תוהה בדיוק כמוני על תשובה מתאימה. "מאיפה את בחורה, אם יורשה לי?" ממשיכה האישה. "מירושלים, שכ' קטמון הישנה" אני מגיבה באיטיות, מנסה להבין לאיפה החקירה החביבה הזאת חותרת. "ידעתי שאני מכירה אותך מאיפשהו..את הנכדה של ר' יהודה, חזן בית הכנסת שלנו..!!" אני מהנהנת לאות אישור ואין מאושרת ממנה באותו רגע גילוי. "אז מה שלום סבא? הוא עדיין קונה בשוק הקבוע..? כי אתמול בדיוק ירדתי עם רונן, נכדי הצעיר, לרח' הראשי וחשבתי שראיתי אותו.." "רונן?? רונן גבאי? הוא היה במקרה מדריך ב"בני עקיבא" בסניף רמת אשכול לפני איזה 7 שנים בערך?" כולי מתפעמת! "כן, כמה נפלא, הוא התחתן לפני חודש, יש לו אישה מקסימה, יעלי,בוגרת "בר אילן" מבת-אל.." "יעלי שוורץ? היא כבר התחתנה? אני לא מאמינה! היא עשתה איתי שירות לאומי בקיבוץ שלוחות, היינו משובצות לאותה משפחה מארחת, עושות שבתות אצל משפחת גולדמן על בסיס קבוע!" אני יורה נרגשת. "מנחם ויונית גולדמן?" היא פוערת פה בהתלהבות רמה (אולי אפילו מדיי..) "היינו בשליחות בלוס אנג'לס ביחד מס' שנים, אוי הם פשוט מדהימים, אני זוכרת שמירי זילברמן, אחראית המשלחת, אמרה לנו מראש כמה הציוות בינינו יהיה מוצלח,כמה שהיא צדקה." מתמוגגת לה האישה הנחמדה. "מירי זילברמן היתה הגננת שלי לפני כמעט 20 שנה.." אני קובעת בחיוך ענק, משועשעת מעצם הסיטואציה המצחיקה. איך הגענו מתחקור מקום מגוריי לימיי הצעירים והעליזים בגן מירי..?!? ממש חיים שכאלה.. כשהאישה המקסימה יורדת בתחנה שלה, היא מנופפת לי לשלום מהחלון לא לפני שהיא מורה עליי למסור דרישת שלום חמה לכל השושלת שנקבנו בשמה קודם לכן. אני מחייכת לה חיוך שכולו טוב ומחזירה לאוזניי את האוזניות של מקודם, השיר המתנגן לא מותיר לי מקום לספק: "..את מוכרת לי מפעם, אולי מגלגול אחר.." אלה החיים שלנו..לא סתם כשאנו מגלים זרים ההופכים לקרובים חדשים עבורנו אנו אומרים "איזה עולם קטן". למעשה, כולם מכירים את כולם בסופו של דבר. בתוך "עולם הדתיים" התופעה הזאת שכיחה פי כמה וכמה! לא תראו משפחה דוסית היוצאת לטיול משפחתי מבלי להכיר בדרך חצי ממטיבי הלכת בשטח.. "וואיי,הנה איציק סימן- טוב מהחברותא בשיעור ד'", "איזה קטעים, רוחמה ברקוביץ' הקומונרית של סניף מרכז!", "איזה פדיחות, המורה שהוצאתי אצלה 6.." ,"אודי, מה המצב אחי? לא ראיתי אותך מאז הצבא!!" ועוד הפתעות בלתי צפויות..אין לזה סוף.. נוצרת תופעה ברורה של כפר גלובלי בתוך "הכיפות הסרוגות". איך זה בעצם קורה? האם זה טוב? זה רע? את זה כבר נשאיר לפעם אחרת.. למרות זאת, יש מחקר מפורסם אשר בדק ומצא כי כל בני האדם בעולם (מכל מגזר/דת/כת אפשרי/ת) מכירים לפחות דרך 7 דרגות אנשים שונים. זה פשוט מאוד: (1) שכן שלי- (2) יש לו סבא מבוגר - (3) שיש לו פיליפנית צמודה- (4) לה יש מן הסתם המון חברים במדינה הפיליפנית, אחד מהם עוזר טבח במסעדה נחשבת בצרפת- (5) הטבח הצרפתי התחתן לא מזמן עם בחורה אנגליה שהוריה גרים בישראל- (6) ההורים האלה עברו לגור במושב חקלאי בצפון- (7) ביתם הבכורה מסתפרת עד היום רק במספרה של אימי. 7 דרגות אשר מתחילות ומסתיימות באותו מקום! מדהים! מאז אותה נסיעה חוויתית באוטובוס, אני דואגת לחפש את הספסל הכי עמוס וברכבת את הקרון הכי צפוף..תאמינו לי, הנסיעה הופכת להרפתקה מלאת הפתעות..ואקשן בלתי צפוי.. מי יודע, אולי נגלה צאצאים חדשים או חברים נוסטלגים משכבר הימים.. מומלץ בחום..