יצירות של בת- מלך

אדם אסף אנשים. יש אנשים שאוספים בולים, יש אנשים שאוספים יודאיקה, יש אנשים שאוספים יצירות אומנות, יש אנשים שיש להם אוסף של מגנטים ויש כאלה שברשותם אוסף חתימות של מפורסמים. לאדם יש אוסף של אנשים. זה נכון שאי אפשר לקנות אותם בגלריות אבל צריך לדעת איך לשלם וההשקעה הגדולה והיקרה היא לתחזק אותם ,את האוסף שלו. ויש מציאות, בהחלט. יש לד"ר אדם את מוחמד הערבי בעל הח' והר' והערבית המשובחת. עם הראש הפחוס מעט. ולא חשוב שאבא של מוחמד נידה אותו וכל החמולה מתביישת שהוא שייך להם. יש את מוטי החרדי שיש לו פיאות, זקן , חליפה וכובע ומכנס שחורים. אז מה אם מגרונו "השחור" למהדרין מתגלגלות אידיאולוגיות מערביות "גלאט". יש את סרגיי, רוסי מהמעמד הבינוני עם המבטא הנכון השיער השטני ועיניים כחולות שאף פעם לא היה ברוסיה. ויש עוד הרבה. ד"ר אדם הוא אדם רציני וכשהוא עושה משהו זה עד הסוף. גם באוסף שלו הוא משקיע. הוא סופר אותו כמה פעמים ביום, הוא מתקשר להגיד שלום ולשאול מה נשמע. הוא שומר על האוסף ומגדיל ומרחיב אותו. אדם אוהב אנשים. לא, אדם אוהב לאסוף אנשים. הוא לא מבין אותם אבל הוא יודע לשלם עבורם, הוא יודע לתת מחיר. עד שהגיעה אלי, בפרווה שחורה ומבריקה ועיניים ירוקות ומבט קצת קשה והרבה אכזרי אבל הייתה לה נוכחות והיה לו עם מי לדבר והוא דיבר וסיפר והיא הייתה מקשיבה לו, ולפעמים לא. והרבה פעמים באמצע שהוא סיפר לה על משהו מעניין במיוחד והוא רצה לראות את המבע שלה ומה דעתה עליו הוא גילה שהיא כבר נעלמה. הוא לא דאג, היא תמיד חזרה. גם באותו בוקר כשהשמש זרחה בעצלתיים. ועד שהשכנים שמו לב שהפרופ' הזקן לא יצא לאסוף את הדואר כמו שהיה עושה קודם לכן באדיקות כבר היה קשה לזהות אותו ,אבל השכנה אמרה שלא יכול להיות שמישהו אחר היה בבית הזה, אז על אבן השיש הלבנה כתבו ד"ר אדם .והאוסף שלו נזנח, אך במהירות מצא לו בעלים חדשים . ורק אלי הייתה באה מידי פעם ונועצת באבן השיש הלבנה עיניים ירוקות ומבט קצת קשה והרבה אכזרי . והולכת.

את האבודה מסתובבים בך ילדים מבוגרים וחרב ודם. את היחפה פצועת רגליים ופצעים מדממים לא מגלידים לעולם. יהי שלום בחילך , שלווה בארמונותייך. את האפורה דחוסת מגע אבנים מתגלגלות וחרב מתהפכת. את המנודה שבילים רבים לך ועפר מכסה מעין מתבוננת. יהי שלום בחילך , שלווה בארמונותייך.

כאן, בגבעות האלה נטעתי לי פרח השקיתי אותו בדמעותיי כאן, בשממה הזאת ריקה היא מעיר וטיפות של גשם היכו בפני כאן, ברוח קרה ונואשת כמכה על כפות ידי וזמן רב שלא הייתי פה, במקום הזה, כאן והוא אותו דבר כולו, למעט, בתוך אדמת טרשים- ניצן.

עיקולו של עורפך הלבן, דמעותייך סמאו את עיניי. וחשוך וריק הוא הגן, וקוציו אז דקרו בפני. חשופות, יחיפות הן רגלייך, וגופך השלם כמו אור. זה אני השומר צעדייך, מחמם טיפותיו של הכפור.

ביקשתי את פניו לאחוריו דיברתי מקצת האור –ללכת טיפת אויר- לנשום בעוד לילה מתחזק לחומו של יום שורף ואני אז רק רציתי מעט להתחבק לחוש מוגנת בידיו להימחץ – בזרועותיו ואת גבו ראיתי ולא אראה פניו.

אני כבר בדרך החוצה באתי בלי חבורות והנני צולע בזבזתי לילות בבהיה בקירות כי בין השורות לפעמים כבר עדיף לא להיות

בארובות העיניים עיניים אדומות יש רק חושך ריק ואין דמעות כתפיים מזדקרות עיניים מתריסות ומאחור רק שקט ריק ואין דמעות לעצב יש לו בכי ולשמחה יש צחוק רק הייאוש עצור וריק ואין דמעות

תום בעינייך ולפתע פתאום עבר זיק אדום של בגרות שקט בעיניך ואז משום מקום בסער גלים נשכחת ילדות ושוב צחוק בעיניך וכמעט נעלם הכאב כשיופיך שוב מכה בך ורעד חולף בלב

תום בעינייך ולפתע פתאום עבר זיק אדום של בגרות שקט בעיניך ואז משום מקום בסער גלים נשכחת ילדות ושוב צחוק בעיניך וכמעט נעלם הכאב כשיופיך שוב מכה בך ורעד חולף בלב